מֹאזְנַיִם

גרעין האמונה / ענת לב־אדלר

כל הסיפורים הטובים, אפילו הפנטסטיים, מתחילים בגרעין של אמת. במקרה הזה, גרעין של חיטה, שנטחן לקמח שנבלל במים שנילוש בידיים שנקלע לחלה. ביום של חול בסגר הקורונה הראשון, כשאף אחד עוד לא ידע לאן אנחנו מתגלגלים מכאן, רגע לפני שעוד צמת פחמימות מוברשת עמדה להישלח אל לוע התנור הביתי, התקשרה חברתי יראת השמיים.

  חיכיתי לטלפון הזה. כמה ימים לפני כן שמעתי שבמקום העבודה שלה הודיעו על גל פיטורי קורונה, ורציתי לדעת איך היא מרגישה ואם היא מודאגת.

  "מודאגת ממה?" היא השתוממה, בעודי דוחפת את הטלפון בין הכתף והצוואר, ומנגבת ידיים בסינר.

  "מזה שמתחילים לפטר אצלכם, את יודעת, בגלל הקורונה. ובכל זאת, בעלך לומד ויש לכם ילדים ונכדים ואת עוזרת לכולם."

  "נו, שיפטרו. ואת חושבת שהפרנסה שלי מגיעה מהם?" היא צחקה.

  הגלגלים במוח שלי התחילו לדהור. התיישבתי. אני אומנם מכירה אותה יותר מעשרים שנה, אבל לכל בנאדם יש סודות. אולי יש לה מקור הכנסה עלום? ירושה גדולה? זכתה בלוטו ולא סיפרה? מנהלת מפעל שימורים משפחתי במקביל לדיי ג'וב שלה?

  "אז מאיפה הפרנסה שלך?" שאלתי, וחיכיתי שתפרע את הסוד.

  "מה זאת אומרת מאיפה? מהקדוש ברוך הוא."

  בלעתי את הלשון, שלא לומר את החלה.

  "את חושבת שמהם אני מתפרנסת?" המשיכה ונקבה בשמם של מעסיקיה. "הם יכולים בזה הרגע לפטר אותי או לסגור את העסק. לי – הוא זה שדואג – ממנו אני מתפרנסת," דנדנה שוב בפעמוני הצחוק, ואילו אני המשכתי לשתוק ואחרי שנייה שבה הבנתי ש"הוא" זה הקדוש ברוך הוא, הבנתי שאני כנראה לא מבינה כלום.

  "יודע זה שיודע שאינו יודע," לחש סוקרטס בתודעתי, ובאותו הרגע ידעתי רק דבר אחד – אני רוצה את קפסולת האמונה שהאישה הזו לוקחת.

  על אף שגדלתי על ברכיהם של סבא וסבתא שומרי מסורת, ולמרות שהחיים במחיצת אנשים מאמינים אינם זרים לי, משלל סיבות גיאוגרפיות, חברתיות ואחרות – זו הייתה הפעם הראשונה שבה רוח האמונה סטרה בפרצופי בעוצמה שכזאת. לא כהלכה, אלא כמעשה. תודעה מוחלטת שאין בה שום ספק. ופתאום הבנתי שלא כמו חברתי, אני מפסידה את היכולת להתעטף בשלוות נפש שאין לה שיעור ואין לה גבול. ועוד הבנתי, שהמהירות שבה ירתה את התשובה מעידה על מידת האמונה ועל התקיימותה הטבעית כל כך עמוק בתוכה. שהרי כמו שטוען הרב קוק, מקור האמונה אינו בשכל ואינו ברגש כי אם בנשמה. ומתהומות נשמתה זינקה התשובה הברורה, זו שמערסלת אותה בתוך מציאות כאוטית, בעוד מיליארדים אחרים אופים ייאושם בחלה.

  טוב, לא צריך להיות דרמטית כל כך, אבל הבנתם את כיוון המחשבה.

  עכשיו תראו, אני לא בנאדם שמקנא. כלומר, לא הייתי עד לאותו רגע שבו שמעתי את קולה של חברתי, הצלול והנחוש כפעמון כנסייה, ודימיתי אותה עומדת זקופה במטבח או בסלון, גופה כברוש ששורשיו עמוקים משלי – והכול בזכות אמונתה הנחרצת, היודעת כול, זו ששום רוח או מגפה לא ישברו. ומאז, אני רוצה ביס מהחלה שלה. ומאז אני מחפשת את ההכרה הבטוחה. את הידיעה הפנימית שזה לגמרי הגיוני לשים מבטחך, לשאת עינייך, ללכת על גבי מים בלי אדמה מתחת לרגלייך – כי אם את מ־א־מ־י־נ־ה באמת שתגיעי – יהיה כבר מה שייקח אותך לשם.

  ומאז אותה שיחה שהתרחשה כבר לפני יותר משנתיים, אני מנסה ללמוד ולבדוק איך אפשר לסגל את היכולת הזאת – לסמוך על כוח שהוא לא אני שיסגור את הפער, שיגרום לסל להתמלא ולרצון להתממש. לשים את מבטחי בסידור או בישות או בגורם עליון ולדעת שהוא־הוא ידאג לחתיכה החסרה, ושאני לא חייבת לגשש עד אובדן נשימה.

  ואז גם השאלות הגיעו, בגלים גבוהים.

  האם אפשר לסגל אמונה? ללמוד ולתרגל אותה? האם אפשר להתאמן באמונה וללכוד אותה במהלך החיים, או שהיא שייכת רק לבני המזל שגדלו לתוכה, כשהוטמנה בתודעתם יחד עם לגימות ראשונות של חלב או יין של הבדלה? ובכלל, מה בין אמונה לרצון? הרי תמיד אומרים לנו שאם נרצה מספיק חזק ונחשוב חיובי ונמשוך אלינו את האנרגיה המתאימה בתדר הנכון – החלומות שאנחנו כמהים אליהם יתגשמו, שהרי מחשבות מייצרות מציאות.

  "זה ממש לא מדויק," אמרה לי חברה אחרת שדיברתי איתה. "מחשבות לא מייצרות מציאות."

  "אז מה כן?"

  "אמונות," היא ענתה. "מחשבות יש לנו מיליון בדקה, אבל רק האמונות העמוקות ביותר שלנו גורמות לדברים לקרות."

  לגרום לדברים לקרות. לרצות אותם. לרצות אותם עד כלות. מי מאיתנו לא רוצה אהבה? בריאות? כסף? הכרה? הצלחה? קהל? מקום ראשון? בית גדול? חופשות ביעדים הנחשקים בעולם?

  "רוצה רוצה רוצה רוצה רוצה, אז למה לא הכול מתממש לי?" שאלה חברה אחרת שישבה איתנו באותה שיחה. "למה יש דברים שאני כל כך כל כך רוצה אבל לא משיגה?

  "כי את בהשתדלות יתר," ירתה לעברה הראשונה. "שחררי ותראי איך הכול מסתדר."

  "השתדלות יתר? ואם אשחרר מי ישתדל במקומי? מי ידחף ויגרום לדברים לקרות?" יריתי בתגובה, ומייד רציתי לבלוע את המילים בחזרה. "שכחת שאת מתרגלת אמונה?" נזפתי בעצמי והצבתי מול עיניי את ברוש דמותה של חברתי הדתייה, שבחיוכה התמידי ניצוץ שעוד לא פענחתי.

  "השתדלות יתר," כך לימדה אותנו חברתי, חילונית גמורה אך מאמינה שמתייעצת קבוע עם רב ידען, היא מצב שכולנו מכירים ושבו אנחנו דוחפים ודוחפים, ומתעקשים ודוחקים במציאות להגשים לנו רצון או חלום. ומנסים מכאן ומניעים משם והמציאות זורקת אותנו מהדלת ואנחנו חוזרים מהחלון או מהסדק עד שלבסוף, מרוב פול גז בניוטרל, המנוע נשרף וההוא למעלה מתייאש ועוזב.

  "עוזב, עוזב?" לגמתי את שארית הקולה זירו בכוס.

  "עוזב. כי לא השארת לו מקום," המשיכה חברתי להסביר.

  "לא מה?" התעניינה השנייה.

  "מקום. לא השארת מקום למקום. את עושה כל הזמן במאה אחוז שלך, אז הוא שואל את עצמו 'מה הטעם? זאת הרי ממילא לא סומכת עליי שאתערב לטובתה, ועושה הכול לבדה' והוא הולך להשקיע את האחוזים שלו אצל מישהי אחרת."

  השאירה אותי מבולבלת. "אצל מי?"

  "אצל מי שסומכת עליו שהוא ישלים עבורה את המלאכה. את מבינה? התפקיד שלנו הוא לדעת מה אנחנו רוצות, לעשות בשביל זה מה שאנחנו יכולות, אבל לסמוך גם עליו שייתן את החלק שלו. לדבר את שפת האמונה."

  החלק שלו. שפת האמונה. איך זה שהחברות שלי כל כך הרבה יותר חכמות ממני? הייתכן שתנור הרצון הבוער שלי שורף את חלת האמונה שלי?

  "אבל אני הכי סומכת עליו," עניתי ושלושתנו ידענו שאני משקרת וסביב השולחן התכנסה שתיקה. כי האמת מוכיחה שאני לא סומכת. אני ספקנית. אני לא יודעת לשחרר. אני קונטרול פריק. אני חייבת לדעת שעשיתי הכול כדי שמה שאני רוצה יקרה. הכול, אבל הכול. ולפעמים זה מצליח, אבל לפעמים אני דוחפת ודוחפת ושורפת לעצמי את המנוע. "לבני דור ה־Z ועוד יותר מכך לבני דור האלפא מייחסים את היותם ילידים ביבשת הדיגיטלית, כאלה שנולדו לתוך מציאות טכנולוגית ושולטים בה כבשפת אם," ניסתה חברתי להסביר מכיוון אחר. "זאת לעומתנו, הוריהם בני דור ה־X ודור ה־Y, שלנצח ניוותר מגמגמים מבחינה טכנולוגית."

  "אז יש גם מגמגמי אמונה, כאלה שלא נולדו לתוכה, אלא מנסים לסגל אותה תוך כדי תנועה, וספק אם יצליחו להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהווייתם. מהתקיימותם," סיכמנו את השיחה.

  היה נדמה לי שהבנתי.

  "נכון שכאשר כותבים יצירה ספרותית, צריך להשאיר מקום? לשתול פער כדי לתת לקורא להתקיים בתוכו ולהרגיש חלק ממה שקורה?" החזרתי את שלושתנו למקום שבו הכרנו – הקורסים בתורת הספרות של פרי והדשא של גילמן, 1988. כן. אין טעות בשנה.

  "אז גם לאלוהים צריך להשאיר מקום, לא רק לקורא. ולא להיות בהשתדלות יתר. ולא לדחוף כמו משוגעות עד שהמציאות נשחקת. לסמוך עליו שהוא ישים לב ויסגור את הפער, ישלים את הסיפור."

  ובחזרה לחברתי הדתייה, שאליה התקשרתי שוב כשכתבתי את הטקסט הזה, כדי לשאול אם היא זוכרת את הסיפור על חלת האמונה. היא לא זכרה, אבל שמחה לשמוע אותו, בעיקר כשהדגשתי עד כמה עזה הייתה באוזניי אמונתה. את דבריה קינחה באזכור "מודה אני" – התפילה הראשונה בבוקרו של כל אדם מאמין – "שמבהירה לנו שלא רק אנחנו מאמינים בקדוש ברוך הוא, אלא שגם הוא מאמין בנו, והחזיר לנו את נשמתנו, בחמלה, גם הבוקר," כך אמרה.