דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
גן אירוני
דורית זילברמן
השירים שכתבו משוררות עבריות על האמהוּת שלהן העידו תמיד על יחסים סבוכים. למשוררות המייסדות רחל ולאה לא היו ילדים. גם לא למרים ילן שטקליס. לאה גולדברג אמרה בריאיון: ״אבי חלה בשיגעון, ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים.״ זכור וידוע שיר הכמיהה של רחל: בן לו היה לי, שבו היא מפנטזת תמונה רכה ופסטורלית שלה כאם עם ילד בשם אורי. גם לביאליק אגב לא היו ילדים וגולדברג, ילן שטקליס והוא כתבו את שירי הילדים היפים ביותר בעברית.
אדלג רגע על דור ואזכיר את יונה וולך בשירה אבשלום:
אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת
לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם
שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי
וְלֹא יָצָא לִי
לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי.
לא יצא לי לגמור – הפירוש ההגיוני נשמע כמו הפלה. בין אם טבעית או מלאכותית, בין אם מתוך בחירה בין אם לאו. וולך מונה בשירה את אפשרויות ההרגשה: את הרעב האפשרי, רצונות התורשה ואבשלום שלא הורשה. היא בוחנת את האמהוּת שלה, הכמיהה לילד, הרצון להמשכיות או הסיכויים ללדת, לאור העובדה שאבשלום לא הורשה. הלשון הפסיבית אולי מרמזת על הפלה טבעית. היא בוחנת את התחושה הגופנית שלה: ״תחושה גופנית או איך בטני ריקה מאבשלום בני.״ זהו השיר היחיד המוקדש ל״בנה״, שהמטפורה שלו היא אבשלום ששערו הסתבך בענפי האלה.
לדליה רביקוביץ כן היה בן. היחסים איתו היו סבוכים בלשון המעטה, כמו גם יחסיה עם האמהוּת שלה. מעניין להתמקד בשני שירים מתוך ספר שיריה אמא עם ילד. אומנם הספר התפרסם בשנת 1992, אבל נזכרתי בשני השירים האלה דווקא, כי הם כמו שני שלבים בסולם, בדרך לטקסט שהתפרסם במאזנים באוקטובר האחרון, ומעט קודם לכן בפרויקט הסיפור הקצר – מעבורת. זהו טקסט של ענת לוין בשם ״סיפור אמיתי״. שמהווה בעיניי את השלב השלישי בתהליך האל־הוריות או האי אמהוּת שאני מזהה כמדרג, ככתיבה הנובעת מהמצב הנוכחי בישראל ובעולם.
אבל היה לה בן
לרחל מלמד־איתן
הֶכֵּרוּת שֶׁהִתְחִילָה בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף
הִבְשִׁילָה בְּסוֹף הָאָבִיב.
אִשָּׁה חַיְכָנִית, פַּיְסָנִית.
הָיָה לָהּ בֵּן
שֶׁנָּפַל.
ההיכרות שבה מדובר – ככל הנראה בין המשוררת לבין רחל מלמד־איתן, אשר לה מוקדש השיר – הייתה היכרות קצרה, שהחלה כנראה מהרגע שרחל הפכה לאם שכולה. כרטיס הביקור של האם בשיר: היה לה בן, בשורה נפרדת – לסמן את התקופה שבה הייתה אמא עם ילד. במציאות הישראלית מדובר בתקופה קצרה, לרוב תקופת הצבא הסדיר, בת עשרים שנה בממוצע. היה לה בן – עד השורה הבאה – שנפל. המילה ״נפל״ דייה כדי להעיד על נסיבות מותו. לא מחלה, לא תאונה – נפל זה נפל בקרב. נקודה. בקודים של השפה העברית אין צורך להוסיף דבר.
הִיא אוֹפָה וּמְבַשֶּׁלֶת,
חֲצִי מִשְׂרָה בָּעִירִיָּה.
צָהֳרַיִם תָּמִיד מוּכָנִים עַל הַשֻּׁלְחָן.
וְכָל זֹאת תּוֹךְ סֵרוּב מֻשְׁלָם
לְהִסְתַּגֵּל.
האמא הזו ממשיכה להתנהג כרגיל, מכינה כל יום צהריים לה ולבנה, כפי שהכינה תמיד. המילה ״תמיד״ היא מילת המפתח בשורות הפרוזאיות לכאורה. הבנליות. היכולת שלה להמשיך כרגיל את אורח חייה איננה מתוך ״בחירה בחיים״, אותו ציווי מהתורה, אלא מתוך סירוב מושלם להסתגל לסטטוס החדש שלה כאם שכולה.
עַל פִּי דַּרְכָּהּ, כְּאִלּוּ בְּשַׁלְוָה
הִיא תַּעֲצֹר אֶת הָעוֹלָם פִּתְאוֹם.
קָשֶׁה לָדַעַת מָה הִיא יְכוֹלָה.
מִבְּלִי לוֹמַר מַמָּשׁ דְּבָרִים,
הִיא בָּאָה בִּדְרִישָׁה.
הֲרֵי לָקְחוּ לָהּ בֵּן.
הִיא לֹא תַּצְדִּיק בְּשׁוּם פָּנִים
אֶת הַלְּקִיחָה הַזֹּאת.
מִי יָעֵז לוֹמַר לָהּ:
עַכְשָׁו הַזְּמַן שֶׁתִּרְחֲצִי אֶת פָּנַיִךְ
וְתִתְחַזְּקִי.
מָה שֶׁהָיָה הָיָה.
היא רק נראית חייכנית ופייסנית, אומרת לנו המשוררת. היא נוהגת כאילו בשלווה. אומרת לנו המשוררת. אבל בדרכה השקטה מבלי לומר ממש דבר היא באה בדרישה. איזו דרישה? דרישה הבאה בהתנהגות ולא בדיבור. הדרישה תסתבר בהמשך. והיא לא מצדיקה בשום פנים את הנפילה שלו. אין לדעת מה האמא הזו מסוגלת לעשות. היא יכולה אפילו לעצור את העולם מלכת, ולאף אחד אין זכות לנחם אותה. למרות שניחומים נתפסים תמיד כתפקיד של מי שמקיף אמא כזו, נתפסים כחובה. בשיר של רביקוביץ הניחומים נתפסים כזכות שנשללת מאיתנו. הבית האחרון מסביר מדוע.
הִיא יוֹצֵאת לְמַסָּע מְפָרֵךְ מְאוֹד.
הַמַּסָּע סִיבוּבִי הָלוֹךְ וָשׁוֹב.
בְּמוֹ יָדֶיהָ הִיא חוֹתָה תַּחְתֶּיהָ גֶּחָלִים
שׁוֹפֶכֶת רֶמֶץ עַל גּוּפָהּ בְּכַוָּנָה.
הִיא רָחֵל. אֵיזוֹ רָחֵל?
שֶׁהָיָה לָהּ בֵּן.
האם השכולה עוברת מסע תמידי סיבובי, של אבל, שבמקורות הוא לבוש שק ואפר על ראשה. וכאן אולי היא אף מקריבה את עצמה; היא מדליקה אש תחתיה ושופכת רמץ רותח ובוער על גופה. נשרפת חיים. במכוון. בטקס אבלות ומוות. זה מה שמגדיר אותה. זה מה שעושה אותה רחל. זו תשובה אפשרית לדרישה שלה: אל תנחמו אותי. איזו רחל? עצם השאלה מעלה על הדעת את רחל אמנו, שהייתה עקרה וסבלה סבל רב וכל ישותה הפכה לכמיהה לבן, עד שאלוהים פתח את רחמה ונולדו לה שני בנים. היא רחל אמנו מרגע שכן היה לה בן. היא לא רחל המשוררת, שגם היא עולה על הדעת. אולי היא רחל של בן לו היה לי אילו נשאר בחיים.
וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ לַיְלָה וְיוֹם
קַיִץ וְחֹרֶף, מוֹעֲדִים וְחַגִּים,
אֲנִי רָחֵל אִמָּא שֶׁלְּךָ,
מִתּוֹךְ הַכָּרָה שְׁלֵמָה וְרָצוֹן חָפְשִׁי
אֵין לִי מְנַחֵם.
לילה ויום קיץ וחורף מועדים וחגים – זהו המסע הסיבובי, הלוך ושוב, שנזכר קודם. חגים ומועדים נכללים כבר בלילה ויום קיץ וחורף. הצורך להבליט אותם בנפרד נובע הן מהעובדה שבחגים ומועדים הבדידות והשכול מודגשים פי כמה, מהיותם הרגעים שבהם המשפחה נאספת מכל המקומות לחגוג ביחד, ואולי גם מהמשמעות הכפולה שלהם: חגים ומועדים הם גם בעברית מסתובבים ונופלים. זהו המסע הסיבובי שלה. האם השכולה – מתוך הכרה שלמה ורצון חופשי, זהו ביטוי משפטי המופיע בראשית כל צוואה. אדם חייב להצהיר שהוא מצווה את צוואתו מתוך הכרה שלמה ורצון חופשי. כלומר, שהוא כשיר ושאיש לא השפיע עליו בהחלטותיו. מתוכה פנימה ובלא השפעה החליטה האם כי אין לה מנחם.
השלב הראשון בסולם אל עבר החלטה מודעת מתוך הכרה מלאה ורצון חופשי לאי אמהוּת הוא אפוא חוסר הרצון וחוסר היכולת להסתגל ולחיות לאחר מות הבן. חייה הסתיימו עם מות בנה. מותו הוא גם מותה.
השלב השני מופיע בשיר אמא מתהלכת של דליה רביקוביץ, באותו ספר.
אִמָּא מִתְהַלֶּכֶת עִם יֶלֶד מֵת בַּבֶּטֶן
הַיֶּלֶד הַזֶּה לֹא נוֹלַד עֲדַיִן.
בְּבוֹא יוֹמוֹ יִוָּלֵד הַיֶּלֶד הַמֵּת
רֹאשׁ תְּחִלָּה, גֵּו וְעַכּוּז
מדובר באם לא מזוהה. אין לה לא שם ולא נתינות. היא מעין ״אם טיפוס״. גם הנסיבות לא ברורות עדיין. יש נתון אחד קשה – מדובר באמא בראשית התהוותה שלא תזכה להשלים את התהליך עד סופו. היא אומנם אמא אבל לא תזכה כלל לגדל את בנה. לעומת האם בשיר הקודם, היא לא זכתה לגדל בן בכלל.
וְהוּא בְּיָדָיו לֹא יְנוֹפֵף
וְהוּא לֹא יִצְרַח צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה
וְלֹא יִטְפְּחוּ לוֹ עַל אֲחוֹרָיו
וְלֹא יִזְלְפוּ טִפּוֹת לְעֵינָיו
וְלֹא יְחַתְּלוּ אוֹתוֹ
לְאַחַר רְחִיצַת הַגּוּף
הוּא לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ יֶלֶד חַי.
בטקטיקה של הגדלת השקף למילה ״נולד״ המשוררת משיגה אפקט מזעזע. כל הפעולות הטכניות שמתחילות מרגע הלידה ממחישות שוב ושוב כמה נוראה היא לידתו של עובר מת. עדיין לא ברור אם מדובר בלידה שקטה או בנסיבה אחרת. לידה שקטה היא חוויה קשה בפני עצמה וסיבה לאבל לאם, שחיה עם עובר מת בבטן עד שמוציאים אותו ממנה.
התיאור על דרך השלילה נמשך, אך המשקל בו עובר מן הבן אל האם:
וְאִמָּא שֶׁלּוֹ לֹא תִּהְיֶה רְגוּעָה וְגֵאָה אַחֲרֵי הַלֵּדָה
וְגַם לֹא תִּהְיֶה דְּאוּגָה לְגַבֵּי עֲתִידוֹ,
וְלֹא תִּשְׁאַל אֶת עַצְמָהּ בְּמָה תְּפַרְנֵס אוֹתוֹ
וְאִם יֵשׁ לָהּ דֵּי חָלָב
וְאִם יֵשׁ לָהּ דֵּי בְּגָדִים
וְאִם יֵשׁ בַּחֶדֶר מָקוֹם לְעוֹד עֲרִיסָה.
תיאור זה מדגיש את כל מה שנמנע מהאם. רוגע, גאווה וגם דאגה. לכאורה מניעת דאגה היא דבר חיובי, אבל בהקשר זה ברור שהאם הייתה בוחרת בדאגות ובלידת בן חי. היא כבר גידלה אותו ברחמה ונקשרה ליצור חי, שמינו גם הוא כבר ידוע.
הַיֶּלֶד הַזֶּה צַדִּיק גָּמוּר,
לֹא נִבְרָא בְּטֶרֶם נִבְרָא.
מדובר בצדיק המכיל בהווייתו בזעיר אנפין את האוקסימורון המיסטי ״לא נברא בטרם נברא״, אוקסימורון שרק בדרך של דבר והיפוכו במקביל מצליח לרמז על מדרגה רוחנית גבוהה אליה מגיע המיסטיקן, בניסיונותיו לבטל את המחיצה בינו לבין אלוהים. מי שמגיע למדרגה זו הוא צדיק גמור.
וְיִהְיֶה לוֹ קֶבֶר קָטָן בִּפְאַת בֵּית הַקְּבָרוֹת
וְיוֹם זִכָּרוֹן קָטָן
וּמַזְכֶּרֶת לֹא גְּדוֹלָה.
אמא לא שוכחת. ולמרות שלא הכירה אותו ולא זכתה לתת לו שם היא תתאבל עליו תמיד.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַיֶּלֶד
שֶׁהָרְגוּ אוֹתוֹ בְּבֶטֶן אִמּוֹ
בְּחֹדֶשׁ יָנוּאָר 1988
בִּנְסִבּוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת בִּטְחוֹנִיּוֹת.
מי שחושב שלילד שלא נולד אין תולדות חיים – טועה. בזיכרונה של אמו הוא ייחרת לנצח. והפואנטה בשיר: לא מדובר בלידה שקטה, שלמרות נוראותה היא טבעית ואין מה לעשות נגדה. מותו הוא מעשה ידי אדם. בעצם התינוק הזה נפל בקרב.
משתמע מסוף השיר שמדובר באם פלסטינית, אבל אילו רצתה המשוררת להפוך את השיר למניפסט היא הייתה מציינת זאת. בכך שהיא מותירה את זהות האם כללית היא משמרת את הממד האוניברסלי. אם באשר היא אם.
אחרי השבעה באוקטובר 2023 פגש גורל זה גם אמהות יהודיות. ועל אף שהשיר יכול לפגוש אמהות שחיות בכל אזורי פרעות, הרי הגורל הזה בכל זאת קשור אלינו כיוון שמדובר בשיר שנכתב בעברית ובישראל. מאז השבעה באוקטובר ניתן לזהות שלב חדש וחריף יותר ביחס בין המשוררת לאמהוּת שלה. שלב האל־הוריות. גם אם אל־הוריות הולכת ופושטת כתופעה בקרב צעירים וצעירות בעולם, ביהדות מדובר בניגוד מובהק לציווי ההישרדותי של העם היהודי, ובעיקר מאז השואה. פרו ורבו הפך לנשק הסודי של העם שבחר בחיים, שהקים מדינה יהודית לאחר אלפיים שנה. ייתכן שתגובה זו נבחרה יחד עם האמרה: לעולם לא עוד. כל זה התהפך לאחר השבעה באוקטובר.
הטקסט של ענת לוין מתכתב – בין אם במודע ובין שלא – עם השיר אמא מתהלכת בתהליך האלימינציה שהוא נוקט, בצמצום עולמה של האם, בתיאורים על דרך השלילה. עשרים וחמש פעמים מילות שלילה. ״לא״ ו״אין״ ו״הפסיק״. פעם בקשר לילד, פעם בקשר לאמו, כמו בשירה של רביקוביץ. אבל לוין מטפסת עוד שלב בסולם, ואפשר להגיד גם יורדת עוד שלב בסולם, תלוי בזווית הראייה:
הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא לֹא רוֹצָה תִּינוֹק שָׁחֹר. אֲנִי לֹא רוֹצָה, הִיא אוֹמֶרֶת, אֲנִי פּוֹחֶדֶת.
מָה הַסִּכּוּי שֶׁיִּהְיֶה לִי תִּינוֹק שָׁחוּם, הִיא שׁוֹאֶלֶת. חֲמִשִּׁים אָחוּז? שְׁלוֹשִׁים? יֵשׁ סִכּוּי?
הפתיחה מתארת אולי אישה בהיריון, שחרדותיה קשורות בגזענות ביחס לתינוק שלה, רמז למוצאו של אבי התינוק, ולגורל התינוק שיכול להביא לו צרות.
הִיא שְׂמֵחָה שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי שֶׁהַתִּינוֹק יָכוֹל לַעֲבֹר.
ייתכן שהכוונה במשפט זה שאולי התינוק עשוי להיוולד לבן או מעט שחום, וכך תימנע ממנו הצרה של רדיפה גזעית.
כָּל כָּךְ שְׂמֵחָה שֶׁהוּא גַּם לֹא תִּינוֹק פָלַסְטִינִי, לֹא סִינִי, לֹא יָזִידִי, לֹא אֵרִיתְרֵאִי, לֹא זָר.
היא מונה על דרך השלילה עוד צרות שנמנעו מהילד שלה, בשל מוצא אתני שממוקד באזורי אסון, קרב, או בסין (בשל גזֵרת השלטון לילד אחד בלבד והשמדת השאר), ואף בעיה קטנה יותר אך גדולה למי שסובל ממנה – זרות. בעצם המשוררת מתארת עולם לא סובלני, עולם בעייתי. והיא ממשיכה:
לֹא תִּינוֹק. לֹא נִשְׂרַף. הִיא מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁלֹּא שָׂרְפוּ לָהּ תִּינוֹק וְלֹא דָּרְכוּ עַל צַוָּארוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ עַד שֶׁהִפְסִיק לִנְשֹׁם.
נכון שזה קרה במקומות שונים בעולם ובזמנים שונים בהיסטוריה, בהם נעשו פרעות ביהודים, אבל הטקסט משקף כבר גם את השבעה באוקטובר. גם כשהמשוררת נוקטת תיאור חיובי, גם כשהיא שמחה ומאושרת, היא מתארת זוועות. האושר והשמחה מתייחסים למה שלא ולא למה שכבר קרה. על מה שכבר קרה אי אפשר להיות מאושרים.
גַּם כְּשֶׁהִפְסִיק לִהְיוֹת תִּינוֹק וְנִשְׁאַר הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ, גַּם אָז. לֹא עָשׂוּ לוֹ, נָתְנוּ לוֹ לִחְיוֹת.
השורה הזו יכולה להתפרש כאילו התינוק הזה כבר גדל, ונותר רק ״התינוק שלה״ על דרך הפינוק. אבל פירוש כזה מחזיק מעמד רק לרגע בתוך ההקשר הקשה שבו שובץ.
הִיא שְׂמֵחָה שֶׁאֵין לָהּ תִּינוֹק שָׁחֹר
למשך עוד חצי משפט אפשר להחזיק בפירוש שהתינוק נולד והתברר שלמרות הסיכוי הנמוך, הנה, יצא כשהוא איננו שחור. הנה, נמנעה ממנו הצרה שבה נפתח הטקסט. הנה, אמו יכולה להירגע.
וְשֶׁאֵין לָהּ תִּינוֹק בִּכְלָל וְשֶׁאִישׁ לֹא יָכוֹל לִפְגֹּעַ בָּאֵין־תִּינוֹק שֶׁלָּהּ. אִם אֵין תִּינוֹק זֶה
אוֹמֵר שֶׁהָעוֹלָם יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לְחַרְבֵּן עַל עַצְמוֹ וְשֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יַחְלִיף לוֹ טִיטוּלִים.
כאן מתברר שאין לה תינוק בכלל. ושהיא, כאמא, די מרוצה מהמצב שבו איש לא יכול לפגוע בתינוק שלה. אולם מילה אחת הופכת את התינוק והמחשבות עליו לעניין תיאורטי: איש לא יוכל לפגוע באין תינוק שלה.
הטון הופך למתריס: העולם תינוקי, נוהג בחוסר שליטה, מחרבן על עצמו, אבל האחריות לא עליה, היא לא האמא של העולם, שמישהו אחר יחליף לו טיטולים. בעולם כזה חסר שליטה וחסר אחריות – היא בוחרת לא להביא תינוק לעולם.
וכאן הטקסט של לוין דומה במבנהו לשיר אמא מתהלכת:
הִיא לֹא תַּחְלִיף, וְהִיא לֹא תָּנִיק. לֹא תְּצַלֵּם אוֹתוֹ עִם הַתַּחְפֹּשֶׂת. הִיא לֹא תָּשִׂים
יוֹד עַל בִּרְכַּיִם מְדַמְּמוֹת. לֹא יָד עַל הַכָּתֵף בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
הפעולות שלוין בוחרת לשלול אינן טכניות כמו אצל רביקוביץ ואינן מגדילות את רגע הלידה, להפך, הן בחירה בפעולות רגשיות ומרגשות בין אמא ובן, לאורך כל ילדותו. ואפילו לאורך כל חייו. שכן היום הראשון הוא בגן, בבית הספר, בצבא, בחתונה וכו׳. בכל אירוע משמעותי בחיי הבן אמו תרצה לשים יד על כתפו ביום הראשון ולהתרגש איתו. המבנה דומה אך הפוך. בעוד רביקוביץ נקטה את הגדלת השקף, לוין נוקטת את הקטנתו. דוחסת את כל תולדות חיי הבן במשפט. בעוד השיר של רביקוביץ מזעזע, על שום שהתינוק לא זכה להיוולד, כי הרגו אותו, כאן השיר מעורר כאב וצער, הלב נשבר על האמא שהחליטה לוותר על בנה מראש, כדי שלא ייפגע. בפירוט כל הפעולות שהיא לא תזכה לעשות משיג השיר את האפקט הרגשי הזה. זו אמא מקריבה.
הִיא לֹא תְּחַכֶּה כְּמוֹתָם, דַּקִּים וַחֲמַקְמַקִּים כְּצֵל, שֶׁהוּא יִגְדַּל כְּדֵי שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה
לַהֲרֹג אוֹתוֹ. לֹא. הָעוֹלָם מָלֵא בֶּכִי. הִיא תַּצִּיל אֶת הַתִּינוֹק הַיָּפֶה שֶׁלָּהּ.
למה הכוונה באותם דקים וחמקמקים כצל? כמותם? כמו מי? אין פירוש חד משמעי. אלה כל ההורגים מכל הסיבות והמקומות שתוארו לעיל. למה היא לא תחכה שהוא יגדל? כי העולם מלא בכי, זו הסיבה. כתוצאה מכך היא לא תחכה: היא תציל את התינוק היפה שלה. מדובר באמא שיוצאת להציל את בנה.
היא לא האמא החייכנית והמפויסת שהיה לה בן ושכל מה שהיא יכולה לעשות זה לסרב להתנחם.
היא גם לא האמא שילדה ילד מת כמו בשיר השני, אמא שלא זכתה לקרוא בשם לבנה, לא להכיר אותו אפילו יום אחד, אמא שרק זכתה לחיות את זכרו. מדובר באמא שמחליטה לא להביא ילד לעולם. עד כמה שמדובר בפרדוקס, זו אמא שעושה מעשה כדי להציל את בנה. בשיר שיש בו יופי רב הכותבת מתעתעת בקוראיה תחילה, ואז מובילה אותם בהדרגה להבין את החלטתה, החלטה שאינה שכלית אלא רגשית.