מֹאזְנַיִם

גם ממטבע לואי זהב אפשר להפיק תה / תמי שני

 אני מתאבל מקצועי. משלמים לי להתאבל בלוויות. לרוב זה בגלל שמישהו מבני המשפחה, בן הזוג או הילדים, מודאג מנוכחות דלילה. יש לזה יותר ביקוש ממה שאנשים חושבים, וזה די משתלם, בעיקר כשאני רק נדרש לשמש ניצב. אבל גם כשדורשים השתתפות יותר פעילה ואינטראקציה עם המתאבלים, זה עדיין משתלם. במקרים כאלו, אני לומד לפני האירוע על חייו של המנוח, וכדי לא לעורר חשד, מגיע עם סיפור מוכן בעניין הקשר שלי אליו. אם מישהו בכל זאת מרים גבה, הלקוח מגבה אותי. “נו באמת, את לא זוכרת את חיים, שהיה עם אבא בשריון?״ וכאלה.
נתפסתי רק פעם אחת. בפעם הראשונה.
את קתרין, הלקוחה הראשונה שלי, פגשתי במסגרת התנדבותית של סטודנטים למען קשישים. היא ישבה בין כמה ישישות סביב שולחן באולם המרכזי של אחד מבתי האבות בהסדר. בלון חמצן היה תלוי על מתקן נייד מאחוריה. צינורית שקופה השתלשלה ממנו אל מאחורי אוזניה ומתחת לנחיריה. מרפקה היה שעון על מפת השעווה המשובצת, ואצבעותיה הארוכות תמכו במצחה. מדי פעם גלגלו בהיסח דעת את אחת מהקווצות הכסופות שעיטרו אותו. באצבעות ידה השנייה אחזה מעין מדליה זהובה או תליון, אותו טבלה שוב ושוב בספל. מבעה שידר ריכוז עמוק.
בינתיים הפסדתי במשחק שחמט בשולחן הסמוך לבעלה, סבא צרפתי בשם מרטין. הוא היה תחמן חסר בושה. היה לו סמרטפון עם איזו תוכנת שחמט, שאתו היה נעלם כל מהלך או שניים, וחוזר עם חיוך של באסטרד אופרייטר פְרום הֶל. הוא שנא להפסיד. היה לו גוף קופצני וזעיר עם אוזניים בולטות וחטטניות ותנוכים משתפלים.
סיננתי משהו בעניין.
שמעתי, אמר.
מאיפה הגרלת אוזניים כאלה? שאלתי.
הוא צהל. אני אמות לפני שתנצח אותי.
תגיד, עד שזה יקרה, מה אתם בכלל עושים במקום הזה כל היום?
הוא משך בכתפיו, תלוי מי. אני משחק באינטרנט ורואה טלוויזיה.
זה היה מדכא. זה גם מה שאני עושה, אמרתי. בהיתי מדוכדך בלוח, ופתאום ראיתי את זה: מהלך סופני. פשוט טיל.
אא… רגע אחד, הוא הרים אצבע אל שפתי הפרגמנט שלו, ואז חטף את הטלפון ונעלם.

הוא לא ימות כל כך מהר, מישהי אמרה מאחוריי. הסתובבתי אחורה בבהלה. זאת הייתה קתרין. היא עמדה שם זקופה ושברירית, לידה המתין בצייתנות הבלון הקשור. זה לא מה שהתכוונתי, התנצלתי. זה בסדר, היא אמרה, קח אוויר, כל מה שאני התכוונתי, זה שאני אמות קודם.
למה את אומרת את זה?
זה לא מה שמשנה עכשיו. אני באתי לעשות אתך עסקה. עוד כמה רגעים מרטין יחזור למשחק, ינצח ואחר כך ילך לנמנם. אתה תחכה לי על הספסל בפרוזדור ליד המעליות, ואני אסביר לך הכול. אחר כך אני אשלם הכול מראש ואנחנו נלחץ ידיים.
כשהממזר הופיע בפתח האולם, קתרין כבר ישבה שוב בין הישישות, והמשיכה בהתמדה להכניס ולהוציא את התליון שלה מהמים בספל. קתרין, ביקשה אחת המטפלות, אולי מספיק עם זה? מה, לא טוב לך התיון שרעיה הביאה לך? הזקנה הזדקפה וצודדה אליה מבט אדנותי. שרעיה תביא לך לואיזה?
גם ממטבע לואי זהב אפשר להפיק תה, חייכה הישישה, וקמט ציני העמיק בין גבותיה. היא חזרה לטבול ולמשוך מתוך הספל את המטבע שלה. מרטין, המטפלת רעיה קראה לעברו, הלואי זהב שקנית לה כבר מלא בחיידקים. אולי תגיד לה משהו? נדמה לה שאפשר לחלוט את זה.
אם נדמה לה, אז אפשר, הוא ענה והתיישב מולי. תסמכי עליה.
ממש, רעיה המטפלת מלמלה לעצמה, על איה מפו הדוב אני כבר יותר סומכת.
קתרין היא קרטוגרפית מקצועית, מרטין סיפר בגאווה. בשביל רעיה, רכן לעברי ולחש, לואי סגור בתוך העיגול שלו, אבל בשביל קתרין… היא יודעת לבנות ממנו עולמות. תן לה כמה מטבעות של מקום, והיא תתאר לך אותו במדויק רק מהכמה רסיסים האלה, כולל הרחובות והכול. הא… תמיד רציתי שיקראו רחוב על שמי… הוא נאנח, עשה מהלך והכריז, שחמט! שלח מבט של מנצחים אל אשתו, והיא חייכה.
קניתי לה את המטבע לכבוד חתונת היהלום שלנו, סיפר לי. הייתה לנו בשבוע שעבר. מזל טוב, איחלתי. תודה, אמר, טפח על כתפי, הודיע לכל מי שהתעניין שהוא פורש לתנומה קלה, ונעלם באחד החדרים שבמעלה המסדרון.

בספסל שליד המעליות קתרין כבר ישבה מוכנה וחיכתה לי. התיישבתי לידה. מרטין בוודאי סיפר לך ששנים רבות עבדתי בחברת מפות, פתחה. הנהנתי. ובכן, המשיכה, לפעמים היינו משלבים במפות פרטים, איך להסביר… קצת מפוברקים. אדוני הצעיר, אל תביט בי כך. זה לא אנחנו המצאנו את המנהג הזה, הוא עתיק מאוד. הוצאות לאור משתמשות בטריק הזה כבר מאז המאה ה־18. קתרין העבירה לי סקירה קצרה על מלכודות שהוצאות לאור מפזרות כדי לשמור על זכויות יוצרים. אם פרטים דמיוניים מופיעים בחומרים של חברה מתחרה, זוהי הוכחה שהועתקו. הסתבר לי, שערכים פיקטיביים משולבים באנציקלופדיות, שמחקרים מפוברקים מתפרסמים בספרי מדע ושאיים בדויים שורטטו יותר מפעם אחת על גבי מפות בלב אוקיינוסים. קתרין בכבודה ובעצמה פיזרה בזמנה כמה טביעות אצבע קרטוגרפיות. לענייננו, לא תמיד חברת המקור מצליחה להשתלט על דליפת המידע ולאתר אותו, וכשדבר כזה קורה, מתקבע בעולם רחוב בעל שם שאיש אינו יודע מה מקורו. אחד מהשמות ש… איך אומרים… התפלקו… עיניה נצצו, הוא “סמטת רחוב מרטין דוד״. השם כבר התפשט במערכת המיפוי של העירייה, קתרין החלה להשתעל, ובמערכת של משרד התחבורה, ומשם… קק..ה..קקק..ה… הגיע למערכות המידע של אגד. טפחתי על גבה, אבל היא סימנה לי שהיא מסתדרת, והמשיכה, אפילו תחנת האוטובוס ליד הרחוב, קק… קיבלה את השם, ועכשיו כתוב עליה “תחנת מרטין דוד״ קקק…קק.. בלי שהיה לקתרין יד בדבר! נדמה לה שאפילו במפות של גוגל שמוגל השם מופיע, האם אוכל לבדוק? מרטין תמיד חלם שיקראו רחוב על שמו.
מיהרתי למטבח וחזרתי עם כוס מים. היא לגמה מהכוס וטפחה על ידי. אתה ילד טוב, אמרה. ועכשיו אני אסביר לך את הדברים שאני רוצה שתעשה בשבילי.
קתרין סיפרה לי שיומה קרוב מאוד. היא הייתה משוכנעת בזה. זה לא יהיה קל למרטין, השפילה מבטה ומוללה את מטבע לואי הזהב שלה. החל ממחר, אמרה, אתה תתחיל לעקוב אחרי מודעות האבל, וביום שאחרי, אתה תיסע לרחוב מרטין דוד, ותצלם את שלט הרחוב וגם את תחנת האוטובוס. אחר כך תקנה כרטיס נסיעה שכתוב עליו השם של התחנה ותשמור בכיס ותיסע אליו. זאת תהיה הפתעה בשבילו והיא תנחם אותו קצת. אתה תחפש גם בגוגל שמוגל ותראה לו. זהו, קתרין טפחה על ברכיה, זה אחד. ועכשיו תקשיב טוב לבקשה השנייה שלי. בצוואה שלי, אני ביקשתי שישרפו אותי, אבל מרטין, כשיגיע הזמן שלו, ייקבר כדת משה וישראל, ואתה תדאג שתהיה נוכחות מכובדת בהלוויה. זה חשוב לו. ועכשיו אתה תחשוב על זה רגע, ואז תענה לי אם אתה חושב שיש לך אפשרות לארגן את זה.
כמה ימים אחרי השיחה שלי עם קתרין התפרסמה מודעה על מותה, ובה נכתב שלא תתקיים הלוויה, ושהשבעה תתקיים בבית משפחת הבן. תקתקתי בתיבת החיפוש של ווייז את המילים “סמטת רחוב מרטין דוד״. אינני יודע מדוע נפעמתי כל כך כשהופיע לפניי על המפה. למחרת בבוקר עליתי על האוטובוס שהגיע סמוך להצטלבות עם הסמטה. לפני שירדתי, הפעלתי בסמרטפון את הווידיאו. עשיתי זום על השלט הצהוב שהזדקר מגג התחנה ונשא את השם “מרטין דוד״ בראשו. פסעתי לכיוון הסמטה ובכניסה אליה, בסמוך לתמרור “דרך ללא מוצא״, צילמתי את שלט הרחוב שנשא את שמו של מרטין בעברית, באנגלית ובערבית. אחר כך פסעתי לאיטי במעלה הסמטה עד סופה וחזרתי על המדרכה הנגדית. על הספסל הצהוב שבתחנת “מרטין דוד״ חיכיתי לאוטובוס, וכשהגיע קניתי כרטיס נסיעה עם השם המודפס, הכנסתי אותו למגן של הטלפון ולחצתי על המסך “סטופ״.
בבית משפחת הבן מצאתי את מרטין משוקע בתוך כורסה עם שתי משענות יד רחבות. נראה היה לי שגופו הצטמק כל כך, עד שנספג בכורסה והותיר אחריו רק את שתי אוזניו הנפיליות.
הוא היה חסר תנועה ולא תקשורתי, אבל כשסיפרתי לו מנין הגעתי והראיתי לו את הסרטון, נפער חיוך קטן בין האוזניים. גם הסמרטפון שלו נשלף פתאום מתוך הכורסה, ואחרי תקתוק זריז, הוא הפנה את המסך כלפי הנוכחים בחדר והציג לכול את “סמטת רחוב מרטין דוד״ על המפה של גוגל שמוגל. הטלפון עבר בין הנוכחים ורחשי השתאות נשמעו מכל עבר. נו, נו, מרטין אמר ועיניו נצצו, עכשיו שיש לי רחוב על שמי, אני באמת יכול למות בשקט, רק שחבל לי קצת שהנוכחות בטקס לא תהיה הולמת בשביל אישיות שקראו רחוב על שמה. אל תדאג, מרטין, הרגעתי אותו. יש לך את המילה שלי שכשיגיע הזמן, יהיה לך אירוע מכובד מאוד עם הרבה משתתפים. אתה ילד טוב, מרטין אמר וטפח על ברכיי. גם אני רוצה לעשות בשבילך משהו, קפץ פתאום וקרא, שמישהו יארגן לנו פה לוח שח!
קשה היה לי להתרכז באותו יום. שיחקתי כל כך גרוע, שבכדי להפסיד לי נדרש מהיריב שלי מאמץ חריג במיוחד. אבל למרטין זה היה חשוב משום מה, ובסופו של דבר הצליח להיפטר מהמלך שלו. הוא בהה מותש בלוח, ומבטו נדד אל תפזורת האלבומים על השולחן המרכזי. נטלתי אחד לידי ופתחתי אותו. זה אלבום מטבעות, ציינתי מופתע. בשבילך ובשבילי זה אלבום מטבעות, מרטין אמר בקול חלוש. בשביל קתרין זה היה אוסף של תמציות מרוכזות, מה אתה יודע? היא ידעה להפיק מהם נוסחאות לציביליזציות, חוקים לניהול אימפריות…

בבוקר מרטין נמצא ללא רוח חיים בחדר האורחים. הוא היה תלוי על עניבה בצבע זהב כשקית תה או אולי תליון. למחרת נערכה ההלוויה. הנוכחות הייתה מכובדת, אבל המשפחה הייתה חשדנית לגבי עשרות הסטודנטים שהצטופפו בין הקברים. הוא היה איש מקסים, ניסיתי לתת הסבר משכנע. אפילו קתרין לא חשבה שהוא מקסים, מלמלה אשתו של הבן, אני די בטוחה בעניין הזה. כן… אבל באמת שהרבה אנשים העריכו אותו, ניסיתי להתיר את רשת הספקנות שנטוותה מעל הקבר הפתוח. העריכו על מה? התעניין אחיו של המנוח. אחרי כמה ניסיונות דחוקים נאלצתי לחשוף את הסיפור האמיתי, שעשה רושם מופרך יותר מכל הניסיונות שקדמו לו. לחישות ציניות ולטישות עין פקפקניות מילאו את האוויר עוד דקות ארוכות.