מֹאזְנַיִם

לא הייתה מכשפה או מיסטיקנית שמרב לא הגיעה אליה במאמצים להשיג את אהבת בעלה.

   עורכת הדין לענייני גירושים מרב עמי־אור (את "אור" ייבאה מהבעל) ידעה היטב כיצד נראית אהבה ואיך אנשים איבדו את הראש בגללה אך היא מעולם לא נטלה חלק במופע הזה. תמיד צופה מהצד – מנחה את לקוחותיה כיצד לנצל את נקודת תורפת האהבה ובכך להשיג עוד נקודות זכות בבית המשפט, נקודות שיתורגמו למשמורות, לבתים, לרכבים ולקרנות השתלמות שנצברו עד הון עתק.

   מצפון עד דרום, ממזרח עד מערב חרשה עורכת הדין את הארץ בחיפושיה אחר האהבה. בראש הנקרה נאלצה לשתות קנקן גדול של קפה שחור ומר במיוחד שפוליו נטחנו גס. באלקוש קיבלה הוראות מדוקדקות כיצד יש למהול טיפת זרע – טיפה אחת בדיוק! – בתוך הקפה של בעלה. במכתש רמון מחלה לעפר שליחך את נעלי הסירה האלגנטיות שלה והקשיבה ברוב קשב לקריאת המפה האסטרולוגית שלה: שוב שבתאי חנה בבית האהבה וסיבך את כל העסק. ביוטבתה מילות התקווה של מדיום בעלת פני קלף מתפורר נסכו בה אומץ ובאותו הערב היא עברה בקניון. בחנות, המוכרת עטה עליה בלהיטות ועדכנה אותה כיצד בעלה ישתגע ויאבד את הראש. היא יצאה משם, שקית בכל יד מלאה בקשירות, בבדים שקופים נמתחים על ירך, ובכל מיני אביזרים שהצריכו ידיים טובות כדי להפעיל אותם. לבעלה היו ידיים טובות. אבל כששבה הביתה – בעלה לא אהב אותה.

   היה דבר אחד שעורכת הדין לא סיפרה לכל הידעוניות והמכשפות. הן דיברו על כשפים להחזרת אהבה אבל לא הייתה אהבה שיש להחזיר שכן בעלה מעולם לא אהב אותה. את חובותיו כלפיה עשה לפי הספר. פעמיים בשבוע – משכב. פעם בחודש לפחות – יציאות למסעדה או להופעה. חוץ מזה, הוא נשא בכל מטלות הבית. כיבס, בישל, שטף ורחץ וכשהילדים היו קטנים, החליף להם חיתולים, הלביש, ודאג להביא אותם עד למיטתה לשעת ההנקה. אבל מרב רצתה להשתקף בעיניו הירוקות של בעלה. מולה הן היו בד מתוח ואטום. כלפי עולם ומלואו הן נצנצו: נצנצו כלפי השכן שביקש עזרה בהנעת הרכב או כשנתקל באישה סוחבת סלים. כל שוכן ארץ זכה למבוקשו מידי בעלה – מברגה, מסור, כבל, ברגים או פרוסת עוגה שנאפתה זה עתה – בעלה פיתח מומחיות באפייה ובבישול, מומחיות שנרכשה בצפייה באינספור סרטונים ברשת.

   ומרב בלעה ומרחה ושתתה ושרפה ואיפרה ושבה לבית מסודר ומבריק, המקרר עלה על גדותיו, סירים מצונני אדים עמדו על הגז אבל דבר לא קרה: בעלה לא אהב אותה.

   עורכת הדין עמי־אור הייתה אישה גבוהה מאוד. היא התנוססה לגובה של מטר שמונים ואחד סנטימטרים – מה שהוריד את סיכוייה להצליח בשוק המקומי שממוצע הגובה שלו לגברים עמד על מטר שבעים ושישה.

   היא הייתה הבכירה במשפחה שכל אחיותיה הצעירות התחתנו. רגע לפני חופתן ביקשו את סליחתה בעיניים מושפלות ומול עיני הרב שדרש לוודא שהיא בסדר עם כך שאחיותיה הצעירות נישאו לפניה. לפעמים השתעשעה עורכת הדין במחשבותיה: רגע לפני החופה והיא לא סולחת. לא מוכנה לסלוח. חשבה: מה יעשו בכל מנות האסאדו של הבופה היקר, בסידורי זרי הלילך והיקינטון, ובאורחים, ומה יעשו בכל האורחים. אבל הרגע חלף והיא סלחה לאחיותיה שהתחתנו זמן רב לפני שהתחתנה עם בעלה.

   כמובן, הייתה אישה אחרת. אישה מפעם.

   היא נמצאה בגומה הזעירה תחת אפו הישר של בעלה. הגומה מעולם לא הודיעה על נוכחותה פרט למקרי קיצון של התרגשות: כשתלה ציור – אם אפשר היה לקרוא לקשקוש הזה כך – שבו צבעים ואותיות בעלות צורה מכוערת התקוטטו על תשומת ליבו של מצע הקנבס. כשסירב בעלה להעיף את הציור הבחינה בגומה. מייד ידעה שהציור הוא תזכורת מן העבר. תזכורת מהאישה האחרת. אולי אפילו מעשי ידיה. את שמה של האישה ידעה. פעם סיפר לה על איזו תקרית ושמה השתרבב לסיפור. מרב שלפה את השם ושמרה אותו בזיכרונה, שמרה מכל משמר, הקיפה אותו בשומרים ובתזכורות: אזור הפרדסים. אם חוצים את השם לשניים מתקבל פועל הקשור בזמר.

   עורכת הדין ידעה שלחלשים יש זיכרון מצוין. מי שההווה שלו נבזז בהתמדה ולא מרופד באהבה, ההיסטוריה תפצה על כך. היא גלגלה את השם של האישה האחרת על הלשון. לפעמים, בעת שנבזות וייאוש היו מציפים אותה הייתה משחילה בשיחה אקראית את שמה הפרטי של האישה האחרת, רק כדי לראות את הגומה של בעלה מעמיקה וננעצת בה כמו חרב.

   בעלה היה משק אוטרקי של איש אחד: הוא ידע לספק לעצמו ואת עצמו. בעזרת ידיו הטובות והידע הטכני לא חסר לו דבר. לו קץ העולם היה מגיע – ללא ספק בעלה הוא האיש להיות איתו. בחבלים יתקין רפסודה. באדמה ילהיט להם תנור. במי גשמים יתפיל להם רוויה. משק אוטרקי סגור: אין כניסה למתנות או לטובות. הוא הנותן והוא המעניק.

   לעורכת הדין לא היו אמורות להיות שום טענות: בעלה היה איש של כבוד. וככזה – מעולם לא בגד בה. על כל פנים לא כשחי בבית. כשעזב את הבית לטובת כמה חודשי חופש היא ידעה שאהובתו (אזור הפרדסים. שתי אותיות של זמר) הפציעה. ביתם, שהשתרע על פני חמש מאות מטרים מרובעים, לא הצליח לספק לו חופש.

   כיוון שבעלה היה איש של כבוד הוא חזר אליה. ועם חזרתו, הבחינה בתנועותיה של האישה האחרת שהיו מקופלות בתוך תנועותיו של בעלה. למשך כמה שבועות התנועעו מולה שני אנשים בתואם מושלם, מתגרה. היו אלו ימים קשים במיוחד ועורכת הדין עמי־אור נחלה בזמן הזה הצלחות מסחררות. במעין מסע של נקמנות היא לחמה בשביל לקוחותיה עד טיפת הדם האחרונה וניצחה, גם מול הקשוח שבשופטים ולנגד עיני הלקוחות הנדהמים.

   ובלילות, בעלה הסתובב בין החדרים והמתין שתירדם: נים־נום. נום־נים. עורכת הדין שוכבת במיטתה ולא עוצמת עין. מסדרת את עצמה בתנוחה מחמיאה – רגל אחת שלופה מחוץ לשמיכה. בזכות גובהה רגליים נהדרות היו לה תמיד. אבל המשק האוטרקי משתחל בנשימה עצורה למיטה וגם אם יום המשכב מגיע יודעת עורכת הדין: בעלה לא אוהב אותה. לא היום ולא מחר. מדי פעם, כדי לפייס את עצמה, מונה עורכת הדין את אוצרותיה: שתי בנות ושני בנים. מה שאין לאישה האחרת. כן. אצבעותיו של בעלה תפסו באחרת בתאווה. היא הוצמדה לגזע של ברוש או איקליפטוס, היא הושכבה בתוך מכונית, היא לוקקה ונושקה נשיקות אין ספור – לא הזרזיף שהוקצב לעורכת הדין, תקציב שכלה אחרי שנת נישואים אחת, אבל לאלף אלפי עזאזלים – יורשי עצר לא היו ולא יהיו לבעלה ולאחרת.

* * *

עורכת הדין מרב עמי־אור לא ידעה כיצד מצאה את עצמה בחברת 15 נשים בטיול העצמה למונטנגרו. היא לא הייתה טיפוס של טיולי קבוצות. ההמון הפיל עליה פחד. תמיד חששה שתמעד תחת מבטי האנשים ואת טיולי המכשפות שלה נהגה לערוך בגפה, אבל חברתה – היחידה שנשארה מתקופת הילדות – התעקשה שתצא במקומה לאחר שהתברר שהגוש שלה בשד חזר ולא על מנת לברוח.

   15 נשים והעצמה. עורכת הדין סלדה מהמילה הזאת. תמיד חשבה שרק חלשים נזקקים למילה כזאת. היא הכירה אותה היטב מעבודתה. השתמשו בה על ימין ועל שמאל כדי לרכך את לב השופט ולהזכיר לו את צו התקופה. היא התכוונה לדחות את ההזמנה אבל בעלה של עורכת הדין כל כך שמח שתצא להתאוורר ולרגע, רק לרגע, הנצנוץ הירוק בעיניו, שהופנה כלפי כל יושבי תבל, הופנה רק כלפיה. חמימות מבטו הפסיקה לחמם אותה כשהבינה את משמעות התלהבותו.

   עורכת הדין הייתה אטומה ליופי "ההורס" – כפי שאמרה אחת הנשים בקבוצה – של מונטנגרו. הכול היה בה פסטורלי־להגזים, בלי טיפת אמינות. מול הנופים הללו נתקפה עורכת הדין בחוסר שקט.

   היה נראה שהם לועגים לה. מראים לה עד כמה חייה מכוערים וקטנים. כי מי ישווה לכחול הבוהק של האגם. איזה ירוק יעז להתחרות בירקות היערית הקרירה כשממעל מרחפת לה חופת עננים שהגדירה מחדש את הצבע "לבן".

   עורכת הדין שמחה בחדר הקטן שהקצו לה ומכך שלא תיאלץ לחלוק אותו עם מישהי. פסל המדונה שניצב מעל האח היה הסיבה לכך: עם כל עוצמתן חששו נשות ההעצמה מכוחה הטמא של מרים אם המושיע אבל לעורכת הדין לא היה אכפת לחלוק חדר עם המדונה.

   בערב האחרון של הטיול שמעה את שמו של בעלה. עורכת הדין ישבה בגפה בחדר האוכל של המלון ושמו של בעלה נישא אליה מעל אדי האלכוהול וצחקוקי הנשים. לאט סובבה את ראשה.

   האישה האחרת ישבה בגבה אליה. היא בלטה לעיניה כבר ביום הראשון של הטיול: שערה קצוץ וצבוע גווני נחושת. אישה קטנה שבמרכז פניה אף גדול. עורכת הדין פשפשה במוחה והעלתה זיכרון: בעלה טען שאף גדול אצל אישה הוא סימן לליבידו פעיל במיוחד. אפה של עורכת הדין היה קטן וחינני, ירושה מסבתה היוונייה.

   עורכת הדין חשבה לעצמה: אז ככה נראית האישה האחרת. ככה נראה מקור חיותו ושמחתו. היא קמה ממקומה ופסעה עד שהצליחה לצפות בה.

   "הוא איש טוב," אמרה האישה האחרת. "איש טוב שלא יודע להחליט. נשוי למכשפה. זותי לעולם לא תשחרר אותו."

   מכל המילים שהלמו במוחה הצלול של עורכת הדין המילה "זותי" נתלתה במרכז ראשה כנטיף מרושע.

   "אבל עכשיו כבר אין לו ברירה," אמרה לה חברתה, "ואולי כדאי שתירגעי עם האלכוהול במצבך."

   עורכת הדין עברה לאיטה ליד השולחן. עיניה של האישה האחרת ננעצו בה במשטמה, אך היא לא הייתה בטוחה אם המשטמה אמתית או שמדובר בשכרות שיצאה משליטה. "למה את כל הזמן יושבת בצד?" שאלה האישה האחרת, "בואי, נמזוג לך משהו."

   עורכת הדין לא הגיבה. היא החליקה משם לחדרה והופתעה לגלות שלוש או ארבע שיחות שלא נענו – כולן מבעלה.

   השיחות ביניהם היו תמיד חטופות: להביא חלב. לאסוף את הגדול. לקחת את הקטנה לבלט. עכשיו אחזה בטלפון ורק אז הבחינה שידיה רועדות. היא התבוננה במדונה ונראה היה לה שזו זועפת על כוונתה להתקשר. היא השליכה את הנייד על המיטה. בסמוך למדונה הבחינה לראשונה בבקבוק יין בעל תווית צבעונית ושני גביעים. עורכת הדין לא סבלה אלכוהול. בשנים האחרונות, עם התפתחותו הקולינרית, בעלה החל לאסוף בקבוקי וויסקי במרתף הבית כשהוא מסביר לאורחיו על ההבדל בין המיושן לרגיל, בין האירי לסקוטי.

   עורכת הדין ניסתה לחלוץ בידיים רועדות ולא מיומנות את הפקק של היין. היא חככה בדעתה ולבסוף הרימה את השפופרת וחייגה אפס. תוך רגע הגיע בחור צעיר בעל חיוך לא נקי. "מאדאם לא יודעת לפתוח בקבוק יין?" אמר באנגלית מקולקלת. היא הביטה בתנועה המרוכזת, האחת, שבה פתח את הבקבוק וכשהתכוון למזוג הורתה לו שהיא כבר תעשה את זה. הוא יצא מהחדר לאיטו, מותיר בו חיוך מלוכלך.

   עורכת הדין מזגה מהיין לגביע אחד והתבוננה במדונה. הילה של אנרגיה זרחה סביבה. פתאום חשבה להציע לה מנחה. לאט מזגה לגביע השני והניחה למרגלות המדונה שאצילית התנשאה מעל לראשה של עורכת הדין. צלבי הכסף הדקיקים שעיטרו את בגדיה השתקפו בגביע היין. עורכת הדין חשה שזעפה של המדונה סר ושרוחה טובה עליה. תווי פניה זהרו כלפיה במין טוב לב.

   במוחה עדיין הלמו המילים "זותי" ו"במצבך" – עורכת הדין כינסה את גופה תחת הפסל ונרדמה.

   למחרת יצאו אל היעד האחרון, "גברתנו של הסלעים". האי בהק כאילו הוטבל כולו בסיד בזה הרגע. עורכת הדין עמדה בצד הקבוצה, משתמטת מפניה של האישה האחרת.

   המדריכה, בהתלהבות טיפוסית של מדריכים, סיפרה להם שהאי נוצר באופן מלאכותי לאחר שדייג מצא בו את תמונת המדונה, מאז, במשך שנים הוסיפו מלחים ונוסעים סלעים עד שנוצר האי. המדריכה אמרה שאנשים מוסיפים להגיע מכל העולם ומניחים אבנים גם כיום. "צליינים מתפללים שהמטען הנפשי שלהם יישאר פה בים וככה הם חוזרים לארצם קלים ונקיים מחטאים." הסיפור מצא חן בעיני עורכת הדין שנזכרה שבבוקר, מטושטשת משינה, גילתה שבקבוק היין היה ריק כמו גם הגביע שהניחה לצד המדונה.

   המדונה של הכנסייה הייתה העתק של המדונה של חדרה אבל עיניה של זו נצצו אליה בשדוניות, אולי בגלל פס השמש שהסתנן אל הכנסייה. המדריכה חזרה ואמרה שאסור להיכנס למים. "כאילו שנעשה את זה!" האישה האחרת הציגה את ציפורניה שהבריקו בלק אדום. חברותיה צחקו. "אני אומרת את זה רק בשביל הפרוטוקול," אמרה המדריכה בקול נוקשה. "אין להסיר בגדים ואין להיכנס למים."

   עורכת הדין עמי־אור עמדה בקצה הקבוצה, בסמוך לקו המים. הבתולה השדונית קרצה לה. בשמחה הבחינה ברגליה העבות של האישה האחרת.

* * *

איך קרה שאישה בת חמישים ואחת, עורכת דין גבוהה ומכובדת שכל ימיה נכנסת ויוצאת מבתי משפט בחליפות מחויטות – איך קרה שדווקא היא מצאה את עצמה עומדת ללא מכנסיים וללא חולצה?

   רגע אחד הניחה לקולות ההיסטריה שמאחוריה לעטוף אותה ובמשנהו ניתרה אל המים.

   איך קרה שעורכת הדין צללה בדיוק אל הנקודה שבה לא היו סלעים? תשובה אין.

   בתוך המים קולות הצווחה וההיסטריה רחקו ממנה והיא החלה לצחוק ולבכות. עלתה וירדה על סולם הרגשות. היא בכתה את כל טקסי הכישוף, הקפה, הטארוט והמפה האסטרולוגית. העלתה את פני המדונה שבחדרה והמשיכה לבכות. כפות רגליה ליטפו את הסלעים – סלעים שצברו מטעני נפש ומכאובים מכל הסוגים.

   גם כובד משאה של עורכת הדין השתחרר עכשיו והצטרף אל הסלעים שתחת כפות רגליה. היא צללה לתוך המים שוב ושוב. מוציאה את ראשה להרף עין רק כדי למלא את ריאותיה באוויר יער ירוק. המים של גברתנו של הסלעים חיבקו אותה. אהבו אותה. בעלי לא אוהב אותי, אמרה עורכת הדין וצללה. בעלי לא אוהב אותי ולא אכפת לי כהוא זה. דמעותיה המליחו את המים והתמיסה ריככה את גופה.

   מתישהו – הרי זה היה צריך לקרות – ידיים כלשהן שלפו את עורכת הדין מתוך המים. עמדה מול חבורת הנשים ההמומות. משפטי ההעצמה שלהן נעלמו לבלי שוב. שוב הייתה מול המון אבל ידעה שתחת מבטן היא לא תמעד עכשיו ולא תיפול. היא רצתה לצעוק: "העצמה רציתן? העצמה קיבלתן." ואולי לא רק רצתה לצעוק ואולי צעקה. מבטה של האישה האחרת נח על גופה הארוך של עורכת הדין, פה בחברת המדונה, גובהה היה כמעט דתי. עיניה של האישה האחרת קטנו – באדוות הפוכות – משהו הסתמן באוויר. רעת מראה היא נראתה. עורכת הדין הכירה את התחושה שעלתה בה: המדריכה נזפה וכעסה אבל עורכת הדין רק הביטה במדונה שמעליה ונפרדה ממנה לשלום.

   ולמחרת, כשבעלה הגיע לקחת אותה מהשדה – היא נכנסה לרכב ולא דיברה ולא פטפטה ולא כיסתה על האווירה במילים מעופפות. בעלה נראה לה דגם מוקטן של עצמו. עיניו מבוהלות. איבריו כמו של עגור שלא יודע מה לעשות במוטת הכנפיים. ניסה לחלץ ממנה מילים אבל היא לא זרזפה שום פרט. והגומה – הגומה לא נפערה, אפילו לא פעם אחת. היא הביטה בצידי הדרך לירושלים – הנוף היה במידה הנכונה ונקלט באיטיות בשדה הראייה שלה. הירוק היה במידת אדם. המישור הלך והתקמר עד שהפך לעיר בירה ועורכת הדין חשבה: כמה יפה הדרך לירושלים.

   ובלילה עורכת הדין התגנבה למיטה. בעלה כבר היה בה וכשסובב את פניו אליה היא הפנתה את גופה לצד השני ואפילו לא אמרה לו שהיא עוזבת.