דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בשבי הסורי / שהם סמיט
בגדול, זה סיפור על גבר – נקרא לו צחי – שהחליט לרכוש תנור חדש, במקום הישן שנתקע על חום בינוני ועם אחת מארבע להבות לא מתפקדת. סליחה, קבלו תיקון: תנור משומש. למה לא חדש? למה לא, כמו שהציעה אשתו – נקרא לה ריקי – לגמור עניין במחסני חשמל, או להזמין באונליין ושלום על ישראל? למה לסבך, להתלבט, להתפתל, לבלבל לאנשים ת'מוח, ולבלות כל דקה מזמנך – חוץ מזה המוקדש לצפייה בסדרה המושקעת על מלחמת העולם הראשונה בצבע ולמחשבות על סקס – במרקטפלייס של פייסבוק?
מישהי כאן מעיזה לחשוב בקול שצחי נהנה מזה?
וכן, ביאס אותו שריקי, שאחרי הכול זה יהיה גם התנור שלה, לא מגלה עניין ונכונות להירתם למשימה, לבוא שנייה לראות מה אפשר להשיג שם, במרקטפלייס, בכלום כסף!
אבל ריקי ידעה, זה אף פעם לא לוקח רק שנייה. מה שהיא רצתה לומר, לשאול, זה איך אפשר כך לעבור מהמלחמה למרקטפלייס? איך זה שרגע אחד הקיר־גבס שעליו היא נשענת במסתור חדר השינה נרעד עם כל פיצוץ בפלזמה, ערים שלמות נמחות, ופתאום שלום ושלווה ומאמי בואי שנייה, חייבת לראות מה מצאתי, איזה תנור תותח עם הפשרה וטורבו.
"אז יאללה, בוא נקנה אותו. כמה הוא עולה?"
"לא יודע. וגם יש לו את המנגנון הבטיחותי המבאס…"
"אני לא עושה עניין," הצטדק, ניסה להסביר שחבל לזרוק כסף, המשיך לחפש, וכבר כמעט ויתר על כל העסק כשלילה אחד, בתום פרק מענג במיוחד על זוועות הנפאלם, עלה על מציאה. אחת מחברות הפייסבוק שלו – מישהי קצת מפורסמת, בלוגרית, אושיה פמיניסטית, אחת שרק לא מזמן הוא וריקי שוחחו על פוסט שלה – פרסמה תכולת דירה למכירה לרגל נסיעה לחו"ל. עם הפריטים המוצעים נמנה גם תנור כמו־חדש במחיר מצוין. צחי מיהר ושלח לריקי תמונה.
ריקי לא נפלה. גם המחיר לא נשמע לה נמוך, בטח בשביל תנור זקן עם שם של תסביך פסיכולוגי.
"לא כזה זקן," צחי גונן על הנבחר, "שבע שנים זה כלום. אדרבה, ידוע שבמכשירי חשמל הישנים הכי אמינים, סוסי עבודה. שום אלקטרוניקה שמלקטרוניקה, רק גוף חימום אמין – "
רק גוף חימום אמין, ריקי חשבה, ועל שבע השנים שביניהם, שפעם כלל לא החשיבה כפער –
"מה, מה את חושבת שם? שאני מתקמצן? את לא רוצה אותו? אולי מפריע לך הצבע?"
"שהוא לבן? לא, לא מפריע. לא ממש אכפת לי. רק שיפעל, ושיהיה לך נוח," ושלא תבלבל את המוח, חשבה חרוזית והרגישה נבזית. אז הוא שלף את השפנפנה שלו ובעיניים נוצצות, עיני ילד גן שהביא איתו משם איזו צורה עקמומית מחֵמר, יצירה! הכריז על זהותה של המוכרת.
ריקי, למען האמת, נדהמה. הרי בגלל פוסט שלה הם רבו.
פוסט על נשים בזנות זה היה. צחי, שלא התרגל לדיבור החדש, טען שהביטוי צבוע, מתחסד. זונות, זאת המילה הישנה והטובה ויאללה, חלאס כבר עם הפוליטיקלי קורקט והטרלול הפרוגרסיבי וחבל מאוד שריקי, שמחזיקה מעצמה ליברלית, לא באמת פתוחה לאנשים שחושבים אחרת ממנה. אם הייתה טיפה נפתחת, לא נאטמת, הייתה לומדת – כן, יש לה מה ללמוד – שיש ויש נשים, ואפילו פמיניסטיות שבוחרות – בחירה מודעת – להשתמש בגוף שלהן, לתרגם אותו לכסף – "
"לתרגם?!" ריקי רתחה. "וכמה נשים מתרגמות את זה לאומללות? וילדות? כמה ילדות? והבנות שלנו? גם להן תגיד שיש דברים יותר גרועים?"
צחי לא הבין על מה היא מתרגזת. "אנחנו רק משוחחים," אמר. אבל זאת לא הייתה שיחה ולו מפני שכמו בכל הוויכוחים שלהם, תמיד מהר מאוד צחי, עם הבס שלו, עם הדיבור הצפוף שלא נותן לה להשחיל חצי מילה, גבר על האלט של ריקי, קבר את טיעוניה. מהר מאוד ריקי רק שמעה את עצמה אומרת: "אתה מוכן לתת לי להשלים את המשפט?" וצחי או שלא שמע או שהיה אומר "דברי," ואז, אחרי משפט או שניים הוא שוב היה משסע אותה והיא שוב "אתה לא נותן לי להשלים את המשפט," והוא: ככה זה דו־שיח, ככה זה שיחה ספונטנית. מה, היא רוצה, דיבייט? דקה עם סטופר? ריקי הייתה אומרת שכן, אם אין ברירה, ונאלצה להרים את הקול ואז הוא היה מאבד את זה וצועק וריקי הייתה מתחננת "אפשר לא לצעוק?" וככה בכל ויכוח אבל הוויכוח על הזנות לא היה עוד ויכוח. זה היה פצע שנפתח ואוחה, נפתח ואוחה, או לפחות זה מה שצחי חשב, ושזה בזכותו, הוא הסלחן, הוא השוכח־סולח שרץ למטבח להכין לה סנדוויץ' מושקע או קפה, מה שבא לה, אם בא לה, וגם אם לא בא לה – מכיר את הסרט! הוא אדם משכיל! – אבל החיים זה לא סרט, החיים זה לא מילים, רפליקות, מה שקובע זה המעשים: גבר שעושה לאשתו כבוד ומכין לה סנדוויץ' וקפה ומביא לה למיטה בבוקר שאחרי המריבה שהוא כבר שכח, שכח, בשבי הסורי לא יוציאו ממנו. איפה היינו?
הקיצקיץ, אם תשאלו את ריקי הייתה מגה מריבה ורק לחשוב שצחי הוא – עדיין – חבר פייסבוק של האושיה. אם רק היה לה מושג מיהו מייד הייתה מאנפרנדת אותו.
ואני? חרדה פתאום בריקי המילה, למה אני לא מאנפרנדת אותו? לא בפייסבוק, בעולם?
"אז מה את אומרת?"
מה היא אומרת? מה היא אומרת? מתי היא תאזור אומץ, תאמר את זה ולא: "אני סומכת עליך. מה אני כבר מבינה בתנורים," משפט שכל כך שימח את צחי, הרווה את צימאונו לאישורים.
"בעצם," אמר, מחוזק, "תנור משומש מפמיניסטית זה כמו מכונית יד שנייה מרופא."
"אלא אם יש לה פטיש סודי לאפייה, כמו שהיה לסילביה פלאת' בסרט ההוא, הנוראי, זוכר?"
"תזכירי…"
למה תמיד היא זוכרת והוא שוכח? בגלל זה הוא לא מוכן ללכת איתה לטיפול־זוגי. היא תנצח אותו שם שוק על ירך עם דוגמאות והוא, כמה שלא יתאמץ, לא זוכר, לא זוכר. בשבי הסורי לא יעקרו –
"גווינת' פאלטרו."
והוא עדיין לא זכר, לא את שמלות הפיפטיז המהממות שלבשה ולדברי ריקי מצאו חן בעיניו, – במיוחד אחת בצבע ירוק טחב – לא את העוגות.
"עוגות?! בסרט על סילביה פלאת'?"
"כדי להמחיש שהיא ניסתה להיות עקרת בית למופת. את התנור אתה זוכר?"
את התנור – תודה לאל – זכר.
"אז תיצור איתה קשר?"
"עם סילביה?"
"מה?"
"צחקתי. עם הפמיניסטית שלך."
"היא לא שלי…"
"לא שלך. ברור. פמיניסטיות הן לא של אף אחד."
אבל למה, חשבה, למה כל דבר פתאום דורש הסבר.
"דרך אגב," צחי קטע את הרהוריה, "היא גרה לא רחוק כך ש – "
"שלא תעז לחשוב על זה אפילו," – ירתה והזכירה מה קרה בפעם האחרונה כשהוא התעקש לסחוב משהו, איזו ארונית, לקומה השלישית – פריצת דיסק.
"אוקיי, נשלם לסבל," נעתר ומיהר להשאיר לאושיה מסר נרגש במסנג'ר, טקסט קליל שנון שבו ציין שהוא קורא אדוק. היא, מצידה, החזירה הודעה לקונית, פירטה כמה עניינים טכניים (הוא בחר שלא להתעמק בהם) וסיכמה שבשישי אחרי שלוש המובילים שלה ייצרו איתו קשר, יקפיצו לו (בתשלום) את התנור ועל הדרך (בתשלום סמלי נוסף שיסוכם עימם) יפטרו אותו מהישן. לאחר שמהלך זה יסתיים לשביעות רצונו הוא מוזמן לקפוץ אליה עם התשלום – במזומן בבקשה.
זאת בערך הייתה רוח הדברים. חלק מרוח הדברים. הסגנון, צחי חשב, לא משנה, העיקר התוכן, שהמוצר החדש יגיע, שהאימפוטנטי יסולק, ובמקומו יהיה להם את התנור של – בעיני רוחו הוא כבר ראה את עצמו מהמם בקוריוז את האורחים בעודו מבתר את הרוסטביף.
* * *
הקיצקיץ, קצר רוח, צחי המתין ליום שישי, בבוקרו נתמלא עסקנות, הזיז את התנור ממקומו, קירצף את כל הג'יפה שהצטברה תחתיו, וכבר עמד לבתק את צינורית הגז כשריקי צצה במטבח.
"השתגעת?! אתה רוצה לפוצץ אותנו או מה?"
צחי, כמובן, סבר שהיא מפריזה, היסטרית. הוא המשיך לרכון מעל לצינורית הנחושת אך החיבור נחשף כערמומי ועיקש מן הגבר המיוזע עם החריץ בתחת והג'פקה ביד. צחי, שאומנם היה גבר אך משולל חוש טכני, נכנע, השיב את התנור למקומו, קיווה בקול שאולי המוביל יתגלה כטכנאי גז. ריקי שתקה. בחושיה חשה את ההתרגשות החרדתית שאחזה בו, ואילו הוא צלל למעמקי הפיד של האושיה, וזאת כדי להפגין, בעת פגישתם, שליטה בחומר הנלמד. "או שאולי," זרק פתאום לריקי, "את רוצה ללכת אליה?"
"אני? מה פתאום? אתה זה שהיה איתה בקשר…"
"כן אבל…אולי… זה יותר…טבעי… שתי נשים.."
"אני לא צריכה להיתקע לה בגרון בשישי אחר הצהריים."
"את לא נתקעת. רק נותנת לה כסף."
"אדרבה."
* * *
שעות יום השישי נקפו. הזמן, לפחות מנקודת מבטו של צחי, רבץ קשוי כמו חייל במארב, אבל בסופו של דבר, קצת אחרי ארבע ורבע, המובילים, איגור ודניאיל, והתנור – מנוילן! – הגיעו. צחי פתח להם את הדלת, כרכר סביבם. אולי אחד מהם הנו, במקרה, טכנאי גז מוסמך?
מוסמך לא, אבל לאיגור הייתה גישה, ותק מסוים בחיבור וניתוק פרוביזורי של צינורות גז. ריקי לא הספיקה להגיש לצמד מים ולתת מבט עקום ברכישה וזו כבר ניצבה במקומה, אזוקה לנקודת הגז. התנור הישן, המטאלי, שכעת נראה מודרני להפליא, מעבורת חלל ממש בהשוואה לזה החדש, הועמס על גבו הצנום אך חסון של דניאיל, גם מבטו המפציר של צחי:
"בטוח שאתה לא מעוניין בו?"
"מה יש לי לעשות בו, גבר?" וכבר סוכם ששטר – טשרניחובסקי? לא, אלתרמן! – יהווה תמורה הולמת להורדת התנור אל הרחוב, אבל אל רחוב אחר, כדי שיעוף לצחי מהעיניים ושפקחי העירייה שרק מחפשים לתקוע קנסות…
הקיצקיץ, הסבלים הלכו וצחי וריקי שוב נמצאו לבדם במטבח.
"נו, מה את אומרת?"
"מממ.. " ריקי סקרה את המרווח שנפער בין התנור לבין המקרר.
"הוא פחות רחב מהקודם."
"כן…" נכלם, "וגם, אני מוכרח לומר שהחלון שלו קטנצ'יק. מבאס."
תבוסה. עוד תבוסה, חשבה, ואולי גם הוא.
"לא נורא," אמרה בנימה מעודדת, "העיקר שהוא פועל, שיש לו ארבע להבות."
"העיקר," נזכר, "שאין פה את המנגנון הבטיחותי המחרפן הזה שמחייב שימוש בשתי ידיים. בכיריים האלה," הכריז, "גם גידם יוכל להשתמש!" הוא צחק. היא צחקה. שניהם חטפו התקף צחוק בריא במטר על מטר שבין התנור לכיור. זה מזמן לא קרה לה עם צחי. זה אושר? אם כן, הוא נמדד בשניות.
"בכל מקרה," אמר כשנרגעו, "צריך לבדוק שזה עובד." הוא הושיט יד אל המכוונים, סובב אחד מהם, לחץ, סדרת צקצוקים נשמעה ושום כלום.
"כסס…" סינן.
"צריך ללמוד את זה," אמר, ערך ניסיונות נוספים ולאחר שגם אלה עלו בתוהו, שלף מכיס השורטס – לא, לא לדררמן או אולר שווייצרי – את הסלולרי.
"היי, זה אני," אמר, מתאמץ להקליל את הבס, "כן, כן, הכל טוב… אני מנסה להדליק…" הוא השתתק, צעד על מקומו, "אוקיי… אוקיי…"
הקיצקיץ, בתום קורס טלפוני מזורז, אישי מהאושיה, צחי למד להעלות אש בכיריים. התורה לא היה מסובכת יותר, אם כי גם לא פשוטה יותר, או קולנית פחות, מזו שהעלתה אש בכיריים הישנים. הפעלת התנור אף היא לא הייתה מורכבת (בלי אלקטרוניקה שמלקטרוניקה) כך שהקושי היחידי שנותר היה בזיהוי הספרות המציינות את דרגות החום. אלה, מסתבר, נשחקו מחמת שימוש, אבל גם לבעיה זו צחי אלתר פתרון, מה שנקרא בעגה הצבאית שפצור: הוא עבר עליהן בטוש פרמננטי, והוסיף, בהיקפי המכוונים, כמו על לוח שעון, ארבע נקודות אדומות לזיהוי ארבע הלהבות.
"עכשיו," אמר, "נשאר רק התשלום."
"זה לא סובל דיחוי עד יום ראשון?"
"היא טסה בראשון," ביאר, "בגלל זה דחוף לה."
הוא ניגש לדלת. "אני כבר חוזר," אמר, ופתאום, כמו חזר בו, הוסיף: "אולי בכל זאת את תלכי?"
"אני? מה פתאום? אתה זה שהיה איתה בקשר."
"כן אבל…"
"מה?"
"לאמשנה," הוא אמר ויצא, קצת שפוף.
* * *
"נו?" אמרה כשחזר.
"כמו שחשבתי."
"מה כמו שחשבת?"
"בטלפון חשבתי שאולי אני לא שומע טוב…"
"…?"
"היא מדברת כמו שהיא כותבת…"
"בנקבה?"
"כן."
"טוב, זה ידוע."
"כן, אבל… זה מוזר… אין אצלה… שום דבר בזכר…"
"מה זאת אומרת שום דבר? הסבלים, היא אמרה עליהם סבלות?"
"לא. זה לא. אבל… עם הבן זוג שלה, שישב שם, היא דיברה כאילו הוא אישה…"
"ואיתך?"
"גם… "
"מה היא אמרה?"
"די, זה מביך…"
"נו, מה כבר היא אמרה?"
"לא זוכר בדיוק."
"ובערך?"
"די, זה משפיל… כל הרעיון של הקנייה הזאת היה דפוק. התנור דפוק. אני דפוק."
"די, אל תיקחי את זה קשה," ריקי חייכה אליו.
"אני משתדלת…" אמר. זיק של צחי מפעם, כאילו ידע: זה הכדור האחד שנותר בקנה.
"רק שעכשיו," הוסיף ואמר, "אנחנו תקועים עם זה לנצח."
אין נצח, ריקי חשבה, ושמעה את עצמה אומרת שמהר מאוד זה יתקלקל.