מֹאזְנַיִם

בשבילה* / לאה איני

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה". והרשית לעצמך מה שלא מעולם – יחידה במיטה הזוגית, יחידה בעולם – להיות לא יותר מכתונת קרועה, רק לחי אחת על כרית בציפית מצחינה, אחרונה (ואם הציפית בשביל מה הסדין), מחליפה שוב ושוב בתווים של פניו, מפסידה לזכירה, כן, כבר מעכשיו. ובאמת לא זכרת, נאבקת, או שזכרת בעיוות, והמשכת ולשת אותו בעונג כזה כמו כדי להטביע את ייסוריו בבשרך, כי הכול עוד היה טרי, רענן, ורק העציצים במרפסת הלכו וקמלו, והלכת ודמית להם, מאי־שעה לשעה, שותקת כמותם, נמחקת כמותם, עד הפעם ההיא שנשקפת (התפלאת) באבק הזגוגית, והצחקת את עצמך, ונפחדת מאוד לשמע צחוקך, ואז גם פתחת את הפה ושאלת: מה זה? מי כאן? והפעם (הופתעת) בסימן שאלה. והוספת וסבבת בנעלי הבית שלו שנבלעת בתוכן כִּבְצֵל של ענק, וטיפסת את הצעדים שלו ושלך כי הייתה הרצפה הימלאיה וההימלאיה מדרון, ופלטת אימאליא, ככה פתאום, כמו עזבך גם ה־ה', וכאומרת, אוי אמא שלי, שמעולם לא הייתה, למה אתה. למה דווקא אתה. ובשביל מה. שמישהו יגיד לי בבקשה, בשביל מה. והיית מתמוטטת על האסלה, מייבבת את השתן שלך עת ארוכה – הכול היה לך כחבל שאין לו קצה – וידעת ששומעים אותך, השכנה ממול שתלתה כביסה, וחוץ ממנה שום איש, ננטשת בכתובתך, תינוקת זקנה שהושארה לאימוץ על תלולית הקבורה. ובפעמים שזיהית, הספרים, הפינה שכבר אין בה אוכלים, חזר הניכור ואטם את דלתך. אך מפני שהיית ילדה לחינם, ולחינם גם צמחת והיית נערה, שאלת בכל בוקר את גרורתך במראה: סליחה, אבל למה לא אני במקומו, ואם אני, אז למה אני, לא שילמתי מספיק. והמראה החזירה: מספיק שילמתי לא, אני, למה אז, ואני אם, במקומו, אני לא למה אבל, סליחה. כך שהשיחה ביניכן גוועה מעצמה, ומשחת השיניים שוב הייתה מלוחה. וזכרת, זכרת שעליך להעביר את חשבונות האשראי משלו לשלך, החיים התלוננו, החיים נדחפו, ועל כן התקפלת וחזרת למיטה, והרי הבטחת לו לכתוב, וגם תכתבי, בחיים האלו, או בבאים, אבל לא הבטחת במדויק מתי, לא אמרת־התחייבת: "בו ברגע שלא תהיה, בקרוב", (לפעמים דיברתם אכזרית רהוטה). וגם ידעת "ציפיות נועדו להפרה", כתבת את זה פעם באחד הספרים, וכתוכייה פטפטת את זה בספר נוסף. וזו הציפייה שלו שאת עכשיו מסניפה (הפסקת לאכול, את מתקשה בבליעה), תוכייה, עציצה יבשה, ערמת עצמות מפוררת שאת, הוא היה לך חיים שנולדו מחדש, היה בית שני, היה משפחה, ואיך יהיה מלבדו, לא יהיה עוד, ומה? יש לך שמות נוספים לוודא שאת את, שפוטה של מלים, הוי (הנה, בה"א), איזה ריח טעים הוא זיעתו הטובה, המוכרת כל כך, צחנתו היפה, כן, הניחי את כריתו על ראשך, וספרי נשימות (אם את מוכרחה), אחת, שתיים, שלוש וגו', רק מתי זה גומר, מתי התפוגה. באלפיים וכמה, בתך תצלצל, תתקשר, ולבסוף גם תפתח, ואת, מרוחה בחנק ורוק, פגה שזה עתה למדה לדבר, את תאמרי, לא שמתי לב שכבר ערב, סליחה. ומפני שלא תרצי להוסיף חשכה (בעצמה דרשה התרסקה בשביל מה), תתאפקי, לא תיפלי על רסיסי צווארה, את המבוגרת הלא אחראית, והיא הכועסת בצדק שלם, היא שתקרב ותשב בצידך, שבויה בצידך, ובכל רסיסיה תרכון לאסוף את העוברית הזקנה, ואת תיזכרי.

* מתוך ספר בכתובים.