מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ברונק והים הכחול / אדיבה גפן

 

אף אחד ברחוב שלנו לא ידע מאין הגיע, יום אחד הוא פשוט היה שם.
ברונק וייס, סנדלר מומחה מוורשה. נראה שסגר עסקה עם הבעלים המופתעים שכבר נואשו מלהשכיר את המחסן המוזנח שמאחורי קיר המגן של הבית. ראינו אותו פורק את חפציו, ארגזים-ארגזים שניחוח חריף של עור ומתכת עלה מהם. שמענו אותו מתווכח עם הסבלים על גובה התשלום ואז מקלל בשפה משפתו כשאלה השליכו את הארגזים ונעלמו. אחר כך ראינו את השלט שהיה כתוב בכתב יד על קרטון לבן,
סנדלר מומכה מוורשה. מחירים טוב.
המכשפה הצולעת ממספר 18 הייתה השגרירה הראשונה שהעזה להיכנס לסנדלרייה שלו. בידיה היו חמישה זוגות נעלי ילדים ושני זוגות של בעלה אריה. כשיצאה סימנה לנו באצבעותיה: העבודה לוקסוס המחירים רצפה. אחריה נכנסה שוש ספריי עם נעלי העקב שלה שאיבדו גובה ואישרה את מה שכבר רמזה המכשפה, ואחרון היה וילי "המצרי" המורה לנגרות. מרגע זה הוכתר ברונק בתואר הסנדלר שלנו.
בפעם הראשונה ששלחו את מרי לקחת מברונק את הנעליים של אבא – היא סירבה. כמו תמיד. שמענו את רבקה קוראת אליה, מתחננת שתמהר לברונק הסנדלר כי לאבא מנחם יש פגישה בבית הכנסת והוא זקוק לנעליו. אחר כך שמענו את מנחם צועק, מבקש, ולבסוף מאיים, תעשי פעם אחת מה שמבקשים ממך. היא נגררה בעל כורחה לעבר בית מספר 14, היססה לרגע ואז נבלעה בתוך הסנדלרייה של ברונק מומחה מוורשה.
אחר כך היא סיפרה בהתלהבות שהמקום של ברונק נראה בעיניה כמערת קסמים. ממלכה סודית שבה ברונק הוא המלך, הסדן הגדול, כס המלכות והמסמרים הם משרתיו הקטנים והפטיש והסדן הם השרים. מרי התאהבה בממלכה הזעירה של הסנדלר-מוורשה. אכן, כאילו הוד סנדלרים שרר במקום. ברונק ישב על ספסל עץ נמוך מרופד במגבות ובדים, משקפיו על חוטמו, בידו המספריים הגדולים, והוא גוזר יריעות עור שעליהן סימן את הסוליות. התא הזעיר היה אפוף בריח משכר של דבק שהתערבב בריחן המריר של משחות נעליים ובזיעה חמוצה שעלתה מנעלי הלקוחות. מרי עמדה רגע ואז הבחינה בנעליים החגיגיות של אבא שהיו מושלכות אי שם, בירכתי המקום הזעיר, יחד עם עוד עשרות זוגות שנראו כאילו איבדו מזמן את נשימתן.
"זה בשביל הנעליים של אבא," אמרה לו.
"יודע את לא בשביל הכינורות של סבא, אומרת של מי את?" שאל.
"של מנחם."
"מנחם הקצב?"
היא נענעה בראשה.
"מכיר מכיר, אצלו הכול יקר, תבואי מחר."
"אבא אמר דחוף."
"כולם אתם ככה, הכול צריך דחוף, דחוף דחוף, ככה יהודים, לא שקט, תבוא מחר."
חזרה הביתה. מנחם שלח אותה בחזרה והורה לה לא לזוז משם עד שהוא יסיים כי אצלו מחר זה אולי עוד שבוע ושעה זה יומיים. כלל ידוע לכולנו הוא, לא לעזוב עד יסיים מלאכתו.
חזרה והתעקשה, נעמדה בפתח, שילבה זרועותיה ואמרה, "אתה מכין לי את הנעליים עכשיו, לא מחר, עכשיו, הבנת?"
"ילדה ככה מדברת?"
לא ענתה. רק הביטה בו במבט מלא זעם.
"עקשנית, כמו זה פרד," חייך, "חכה את כאן," פינה לה מקום על ערימת שמיכות והיא התיישבה. הביטה והביטה ואז שאלה, "תגיד, איך זה להיות סנדלר?"
"טוב עבודה."
"לא קשה?"
"זה מקצוע שלי, משם"
"גם אני רוצה להיות סנדלר."
"את? " צחק," למה?"
"שגם לי יהיו גמדים שיעשו את העבודה."
"מי אמר גמדים עושה עבודה?"
"קראתי בספר," ומייד צעקה, "הנה, הרגע ראיתי את אחד הגמדים שלך."
"אין כאן גמד רק ברונק עושה הכול."
"בחיי בספר התורה, ראית ירוק וגם הרגע רצו פה שני כתומים."
ברונק צחק וצחק ומרי הצטרפה אליו. הוא השליך הצידה כמה זוגות נעליים, משך קרש רחב, מחה בכף ידו את האבק והניחו על ערימות השמיכות ואמר לה לשבת בדיוק מולו בין ערימות הנעליים, ליד הכירה החשמלית עליה התבשל הדבק ומול מכונת התפירה. היא התיישבה ועקבה בהתפעלות אחרי ידיו הזריזות שכמו כישפו את הנעליים והבריקו מחדש את עורן המרופט.
"אתה כמו מכשף של נעליים," אמרה לו,"אבל מכשף שעושה טוב," והוא צחק כל אותו היום וכל אותו הלילה ויש אומרים שבאותו יום סיים להכין את כל הנעליים בזמן, בדיוק כמו שהבטיח.
זאת הייתה תחילתה של חברות.
ראשית דבר התקינה לו שלט חדש. ברונק – סנדלר אלוף מפריז.
למה פריז? כי ככה. צחק.
בכל הזדמנות, בכל שעה פנויה הייתה מבקרת אותו. כשהייתה נכנסת לסנדלרייה היה ברונק מרים ראשו מהסדן, מניף פטישו לאוויר ושואל אותה כמו תמיד, של מי היא, והיא הייתה ממלאה פיה במסמרים וצוחקת.
"למדת יפה?" היה מתעניין.
"למדתי."
"ענית למורה על כל השאלות?"
"עניתי," ואז, כדי לסיים השיחה הייתה צועקת, "יו! הרגע עבר כאן הגמד הכחול, ועכשיו גם אחד אדום, בטוח! באלוהים."
"בטוח כמו קוראים אותי ברונק שלובטינגולימיניפיני," ושניהם צוחקים והיא מניחה את ילקוטה על ערימת הנעליים ומתיישבת על הקרש שכבר זכה לכיסיו של בד קטיפה אדום.
כבר כשהייתה נכנסת, ברונק היה נוטש את הסדן, מניח את הפטיש ומוציא מפית משובצת ומניח עליה את כריך הנקניק והביצים שהכין עבורם, והיא מצרפת לארוחתם את כריך הגבינה שרבקה הכינה ושני תפוחי עץ ש"פטרוזיליה" היה מניח בתיקה כל בוקר, ושניהם סועדים ליבם בארוחה הדלה שנראתה בעיניה אז כסעודת מלכים ומשוחחים. על מה הם שוחחו שם? הוא סיפר לה על השלג בעיירה שלו בפולין, על אביו החזן שכל תושבי העיר באו לשמוע אותו שר, על אמו שהייתה מומחית באפיית לחם שיפון ולימדה אותו לקרוא. כל יום שתי מילים חדשות שהיה משנן ולומד.
ומאחר שבאותם ימים התכוונה להיות סנדלרית, סיכמו ביניהם שהיא תהיה העוזרת השלו. "תראה שאני יותר טובה מכל הגמדים שלך," אמרה.
ברונק לימד אותה למרוח את הדבק, לשייף בפצירה את הקצוות, לצחצח את הנעליים המוכנות במשחה השחורה הסודית ולהבריק אותן בשתי המברשות גם יחד או להחזיק עבורו את המסמרים שבדרך כלל היה מחזיק בפיו ואף פעם לא בלע .
והיה לה טוב. היא ידעה שתמיד בשעה חמש וחצי ברונק היה מתרומם, מנער את פירורי האוכל מסינורו, מותח את איבריו ומשמיע אנחה גדולה. זה היה הזמן שלה ללכת.
מנהג היה לו לברונק. בכל ערב בשעה שש בדיוק הוא היה נעלם. מניח מידיו את המברשות, משתיק את הלמות הפטיש, מקטין את האש בכירה הקטנה שעליה היה מבשל את הדבק לסוליות, מסיר מעליו את הסינר, מניח על עצמו חולצה לבנה, ז'קט כחול מהודר, סוגר את הסנדלרייה ונעלם.
לאן ברונק, חכה ברונק, מה עם הסנדלים של הילדה ברונק, מתי תתקן את החור בנעל של הילד ברונק, מתי תניח סוליה חדשה במגף שלי ברונק. הבטחת עד מחר ברונק.
אבל ברונק לא עונה. הוא צועד קדימה.
לאן? לאן אתה הולך? והוא, כאילו הוטל עליו כישוף, מתעלם מהטענות והדרישות שלנו, שום דבר לא יעצור בעדו, לא דלקת ריאות שלקה בה בחורף האחרון, לא שרב או סופה, בשעה שש בדיוק היה נעלם.
וילי המצרי אמר שאפשר לכוון את השעון לפי הרגע שבו ברונק פוסע ברחוב. יותר מדויק "מהביד בנד" אמר. איש מאתנו לא תיקן אותו.
ובשעה תשע בדיוק, כשעל המרפסות שיחקנו רמי, כשהנשים היו מאיצות בילדים להירדם, היה ברונק חוזר. לאן הלך? התעלומה הזאת העסיקה אותנו.
היו שאמרו שהוא הולך לראות את הילד הלא חוקי שלו, יש שטענו שהוא מסתיר אותו כי הילד שחור ונולד עם זנב, היו שאמרו שהוא איש עשיר רב נכסים שרק מתחפש לסנדלר ובלילה הולך לטירה שלו, אמרו שיש לו אי שם אישה שהוא הולך אליה, או שמחפש חלילה פרוצות, מה לא אמרו, והוא, לא שומע, לא יודע, לא עונה לשאלות הלקוחות, לא מרגיע או מסביר.
רק למרי, כמו שהוא קרא לה, "החברה הקטנה שלי", גילה את סודו. כי הם היו חברים. ובין חברים, כך היא הסבירה לו, אסור שיהיו סודות כי חברים תמיד צריכים להגיד רק אמת.
אחרי שהפרשה התפוצצה והכול התגלה, אחרי שימימה האחות שיש לה רק עין אחת בגלל היימח שמו סידרה את לוח התורנויות סביב מיטתו בבית החולים, אחרי שהעבירו אותו להתאוששות בבית החולים בלומנטל, אחרי שאליהו המחדד גייס את הכסף הדרוש לשליחתו לבית הבראה בכפר גלעדי, אחרי שהוא כבר שב לסנדלרייה שלו שקט מתמיד, החל הסיפור לזלוג. טיפין טיפין. פה שמועה, שם דיבור. ולאט לאט הבנו מה שם קרה.
עניין תמוה. בכל התקופה שברונק היה ב"בית הבראה" המשיכה מרי כמו תמיד להגיע לסנדלרייה אחרי שעות לימודיה. ראינו אותה פותחת את הסנדלרייה, מאבקת את המדפים, מטאטאת את הרצפה ומתיישבת על יריעת הבד האדום, כמו ממתינה לו.
מרגלית, שגרה מעל הסנדלרייה הזמינה אותה לביתה, הגישה לה עוגיות שקדים, הניחה לה לשחק עם החתול הפרסי הלבן, והיא, לא מסבירה. רק אחרי שהסכימה שתפרוט להנאתה על הפסנתר סיפרה לה. "זה הכול קרה כי אני רעה. רעה. לא חברה טובה."
ומרגלית? כמובן שרצה מייד למכולת וכולנו צמודים, חפצים לשמוע. מה קרה שם?
ברונק, הסבירה מרגלית שחזרה על דברי מרי, היה יורד יום יום לנמל כדי לחכות לאהובתו שנשארה שם. ממתין לשיינדלה שלו. אולי בדיוק היום הגיעה לארץ ישראל והיא עומדת על המזח ממתינה לו, מזוודתה הכחולה שהוא במו ידיו ארז לה אז כשהיימח שמם באו לקחת אותם, בידיה. דממה השתררה במכולת כשהסוד של ברונק נשלף.
ברונק, המשיכה מרגלית, איבד את משפחתו אבל מעולם לא הפסיק לקוות שיום אחד שיינדלה שלו תחזור מהמקום שהיא הלכה אליו, המקום ממנו איש לא חזר. בשעה שש בדיוק היה יורד לנמל, מחכה לרגע ששיינדלה שלו תדלג בזריזות על כבש העץ שימתחו המלחים. מאמין שיום אחד הוא יגיע לנמל והיא תעמוד שם. מחייכת ויפה בשמלתה הלבנה, כמו שהייתה ביום נישואיהם. שערה האדמוני יבער באור השקיעה ועל אצבעה תנצנץ טבעת הזהב שהניח על אצבעה חודשיים בלבד לפני שהיימח שמו וזכרו לקח אותה ממנו.
הוא ידע שתגיע. הלב לא טועה.
כשהתקרב יום השואה המורה רותי ביקשה מהילדים לכתוב חיבור, "סיפורים שבאו משם". היא ביקשה שהילדים ידברו עם ההורים, עם השכנים, ויקשיבו לסיפורים כי ברחוב השילוח היו הרבה ששרדו את התופת, ניצולים שברחו או שאיבדו את המשפחות שלהם שם.
מרי בקשה מאביה שיספר על משפחתו שאבדה אבל הוא היה קודר ושתקן בימים האלה ואימא רבקה אמרה לה לעזוב אותו לנפשו. היא החליטה לכתוב על ברונק שממשיך לחכות לשיינדלה. אומנם היא נשבעה לא לספר, אבל זה היה רק לדף נייר. ונייר לא יודע לדבר. הוא אילם. כותבים ומחר זורקים. ומי בכלל יֵדע?
אחרי יומיים, המורה החזירה את העבודות. "כתבתם חיבורים נפלאים," אמרה, "כולכם, אבל בלי ספק החיבור הנפלא מכולם הוא של מרי. אני מבקשת שתקריאי אותו בטקס שיתקיים מחר."
ומרי? היא האדימה ואמרה "לא רוצה."
"מה? מה אמרת?!" צעקה המורה. הפנים שלה היו אדומות מכעס והכיתה התגלגלה מצחוק.
"זה היה סיפור שסיפרתי רק לנייר," אמרה מרי. "את לא יכולה להכריח אותי."
"אפשר לדעת למה?"
"ככה, לא רוצה ודי."
"אני חושבת שאת ילדה חצופה," אמרה המורה, ומרי זקפה ראשה ואמרה שאפילו אם היא תשלח אותה להירשם אצל המנהל וולף הרשע היא לא תסכים. "זה סוד, וסוד שומרים בלב."
המילה סוד הדליקה את נחום וינרב שקראו לו "צ'ורט" כי הוא היה הילד הכי פרוע בכל בית הספר. הוא זינק ממקומו, חטף מידי מרי את הדפים, קפץ ונעמד על השולחן שלה כשהוא מנענע ישבנו ומנופף בדפים לכאן ולכאן. "את רוצה שאני אקרא במקומה, המורה?" צרח.
"חזיר אחד," צרחה מרי.
"שניכם למנהל," קולה של המורה היה עכשיו אפילו יותר גבוה.
בבת אחת הכיתה כולה הפכה לגוש אדום שהתקרב והתרחק. מרי זינקה ממקומה, "תחזיר לי מייד," היא צרחה וניסתה למשוך את הדפים, "חזיר, בן כלב…" היא התחננה, בכתה, זרקה עליו מחברות, עפרונות, כיסא, והוא, הצ'ורט, נראה שכל דבר רק שימח אותו יותר, התרוצץ מאושר עם הדפים שלה עד שזינק לדלת הכיתה, העווה פניו מולה ונעלם.
באותו ערב, בשעה שש בדיוק, ירד ברונק כמו בכל ערב לנמל. הוא התייצב במקומו הקבוע, מבטו נעוץ באופק, מצפה לאונייה שאולי תביא לו אותה. הוא קפא כשלפתע שמע קול של אישה קורא בשמו. "ברונק… "
המתח ראשו למעלה, האומנם? זאת את? "ברונק… ברואואואואונק איפה אתה ברונק בעלי? אהובי?"
הוא התרומם על קצות אצבעותיו, התבונן לכאן ולכאן ואז זינק ממקומו, רץ מצד לצד, מחפש מאין הגיעו הקולות שהמשיכו וקראו, ברונק, ברונק, בובובובורנק, איה אתה…"
"שיינדלה?" הפנים שלו הפכו אדומות, והעיניים כמעט יצאו מחוריהן.
"למה אתה לא מחכה לי? איפה אתה? איפה אתה?"
"שיינדלה? אני כאן, אני כאן."
"מיינע ליבע, למה לא חיכית כמו שהבטחת?"
"שיינדלה שלי, איפה את, אני כאן אהבה שלי… לא שכחתי אותך…" הקולות המשיכו להדהד והסנדלר המסכן התרוצץ כמו מטורף על המזח, עולה ויורד על הארגזים, מועד על החביות, מחליק על המזח הרטוב ולא עוצר, איפה את שיינדלה, תעצרי. חכי לי…
לפתע הבחין בדמות עטופה בבד לבן, שערה הצהוב פרוע, והיא מרחפת מולו, ידיה נעות מצד לצד, מתקרבת, מתרחקת, צועקת "ברונק מיינע ליבע, ברונק, ברונק…"
"אני כאן, חכי… אל תלכי, בבקשה," ניסה לתפוס אותה, אלא שהדמות נמוגה באחת, וכבר נשמעה צועקת אליו מהצד השני.
הסנדלר האומלל רץ אחרי האישה המרחפת, אלא שבכל פעם שהתקרב, התרוממה והתרחקה ממנו. הוא ניסה לאחוז בידה, לחבקה, להגיד לה שהוא מחכה לה כאן כבר ארבע שנים מאז שהגיע. האישה המעופפת התקרבה אליו עד שיכול היה לגעת בשערה ואז צעקה בקול גדול, "לך מכאן, סנדלר, אתה מסריח מדבק, אני לא רוצה אותך, קישט קיש קישטא," ובבת אחת נעלמה.
ברונק עצר כאילו חבטו בפניו. ידיו עוד מושטות קדימה כמנסות לאחוז באישה שנעלמה, איבריו קפאו וכל כוחותיו כמו נמלטו ונטשו אותו. ניסה ללכת צעד, להיאחז בעמודי הרציף, להישען על דופן המחסנים הגדולים, להתקדם, ואז נפל.
וזהו. השקט חזר לשלוט ברציף. רק קול צפירת אונייה מתקרבת וצחוק פרוע שהתגלגל אי שם בחשיכה חתך את הדממה.
כשחזר היה רזה יותר, חיוור יותר ושקט מהרגיל. היה מסתגר בסנדלרייה הזעירה שלו, ממנה יצא רק בשעות הלילה כדי לשוחח עם חתולי החצר שטיפח. כולנו ראינו אותו שופך במעגלים גדולים את המים האפורים שבהם היה משרה את העורות ואז יושב בסמוך לקיר האפור ומעשן. עיניו נעוצות בכלום, כאילו שאבו ממנו את מלאי האנרגיה.
את צ'ורט, שהודה במעשה וסירב להסגיר את שותפיו, השאירו בבית למשך חודש וגזרו עליו לטאטא את חצר בית הספר למשך חצי שנה. הוא היה מצחיק את הבנים בסיפוריו על שיינדלה שלא הייתה אלא מקל של מטאטא לבוש בחלוק של אמו הרופאה ועל ברונק שרץ אחריה עד שנחבט ונפל.
אחרי חודש סיפרה מרגלית שמרי נכנסה אליו, כנראה כדי לבקש את סליחתו ואולי להתיידד שוב. הביאה לו כריך עם נקניק הונגרי, הביאה לו מפית שרקמה, רדיו טרנזיסטור קטן כדי שיוכל לשמוע את המוזיקה שאהב, וביקשה לשבת. הוא הביט בה במבט זגוגי ושאל, של מי את ילדה, ולא סידר לה את הקרש עם בד הקטיפה, ולא הציע לה לגזור במזמרה את העורות או להבריק את הנעליים במברשות המהירות.
אחרי שנה מצאה אותו מרי כשראשו מונח על שולחנו ובידו הפטיש. המסמרים התפזרו ואבק בן יומיים כיסה את הנעליים שהמתינו בסבלנות לתורן.

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp