מֹאזְנַיִם

בסטיז / דבורה דויטש

נהגתי את עריסת הפלסטיק בה ישן בני אל מחוץ לתינוקייה. על הקיר בכניסה לבית הכנסת היו תלויות תמונות של תינוקות, שהאימהות שלהם התמידו במצווה. בפני התינוקות ראיתי אור. הכיתוב "תעודה: חצי שנה מצווה מלאה" עורר בי כבוד. רציתי תעודה כזו. שיניתי תוכניות. במקום ללכת לחדרי, נכנסתי לבית הכנסת. העריסה נכנסה לפניי.

הנשים ישבו במעגל וקיימו את המצווה בנחת. לאות ושקטות, לבושות בכותנות פרחוניות של בית החולים, עם תיקתקים דרכם אפשר לשלוף שד בקלות. אחדות מצאו כותונת שונה משל השאר, בצבע תכלת. חיפשתי בעיניי אחר האישה הנערצת שראיתי בחטף ערב קודם לכן. לא די בכך שהייתה תמירה ורזה, ללא זכר לבטן, כמעט. היא הייתה אחרי מקלחת, מסורקת, לבושה בבגדים שלה מהבית. והם אפילו היו כהים. כמה קולית אפשר להיות? קיוויתי שהיא תהיה איתי בחדר אחרי שהשותפה הקודמת שוחררה.

במרכז החדר ישבה אישה אחרי ניתוח קיסרי. למדתי את זה מהמדבקה שהייתה בתוך העריסה הריקה שלה. היא לבשה את הכותונת של בית החולים, נראתה מיומנת מאוד במצווה ועמדה להירדם. לא בניתי עליה כחברה. אולי כידידה. וגם זה לתקופה קצרה בלבד. אחות נכנסה ואמרה לה, "הבת שלך בחוץ."

  "אין לי בת, יש לי בן והוא עליי," אמרה.

  האחות חזרה על שמה, ואמרה, "הבת שלך בחוץ."

  "אה, נכון, הבת הגדולה שלי."

  שכחה שיש לה עוד בת. כולנו צחקנו. גם האישה החרדית שהבדיחה הייתה על חשבונה, צחקה. הצטערתי שהאישה מאתמול בערב לא לידי, יכולנו להתחיל את החברות שלנו כאן ועכשיו, בגיחוך המשותף. התחלה מצוינת לכל הדעות. הייתה לי סבלנות לחכות להתחלה אחרת, ובלבד שתקרה כבר. אין לנו הרבה זמן, זה חייב לקרות במהלך האשפוז. אני משתחררת מחר. מתי היא משתחררת? האם היא ערה לכך שהזמן דוחק?

היה לה ריח טוב, שכחתי לציין. רציתי לשאול אותה איזה בושם זה, או מרכך שיער, אני לא מתביישת לשאול. הנחתי שאם אשב מספיק זמן בבית הכנסת, אראה אותה. היא תשב לידי, נכיר, נתחבר. אלמד ממנה דברים. המון דברים. וואו, מאיפה להתחיל. אלמד להתלבש, להתאפר, לבקש העלאת שכר. לנסוע במיוחד לתערוכות טובות, לצאת באמצע מהצגות גרועות, להשאיר אוכל מעולה ויקר בצלחת. ללכת לעשות ספורט גם כשהבית הפוך, לא לפחד כל כך מהשמש. לתת את הבן שלי לבייביסיטר ולא להתקשר אליה כל דקה. להתרכז בעבודה ולא להסתכל כל הזמן במצלמות של הגן ולחפש את דמותו של בני בבריכת הכדורים, לא להתמלא בזעם כשתינוק אחר משליך עליו כדור פלסטיק והוא בוכה.

לפעמים היא תתאכזב ממני, תתרגז על הקלולסיות שלי, שכבר סר חינה, תתלונן על השאלות הטיפשיות, על כך שאני לא מבצעת את ההנחיות המפורטות שלה. תגער בי על כך שאני מעיזה לשאול חברות נוספות את השאלות ששאלתי אותה, במקום לסמוך עליה. היא תגיד לי שכבר שאלתי אותה את זה. היא תתלונן שאני מציפה אותה. שהיא מותשת. את זה היא תגיד במחזוריות. זה יפגע בי עד דמעות.

אנחנו נתרחק.

אני אמצא לי חברות נוספות ואשאל אותן את השאלות המרובות שלי. כדי שלא הכול ייפול עליה. אחרי זמן מה נתקרב שוב אבל זה לא יהיה אותו דבר. יהיו לנו תקופות יפות, שיהיה ברור. אני אבוא לכל דבר שתזמין אותי אליו, גם בהתראה של רגע. ואילו היא תסרב לעשרות הזמנות שלי. להרצאות, הליכות, הופעות, הצגות, סרטים, טיולים, סיורים. היא תעדיף על פניי חברות אחרות, וגם תגיד לי את זה בפנים, בחיוך.

היא תהיה החברה שתלמד אותי להיות אמא. נגדל את הילדים יחד, אולי הם אפילו יתחתנו, אם אנשים עוד יתחתנו בעתיד. אני חייבת להיות כנה. הילדים שלנו לא יתחתנו. הם אפילו לא יהיו חברים, למעט אפיזודה קצרה מאוד וחד פעמית. האימהות שלנו יתייחסו זו לזו בחשדנות. לא נדבר על זה אף פעם. יהיו הרבה דברים לא מדוברים בינינו. זה נורמלי. מצאתי לעצמי מקום עם תצפית טובה החוצה, ישבתי בין הנשים, וחיכיתי לה.

בטלוויזיה הוקרנו בלופ סרטים דוקומנטריים על המצווה. תינוק שחור, כמה שעות אחרי לידה, זחל על גופה של אימו אל השד, וינק. הרבנית החיונית ניגשה בכל פעם לחסידה אחרת וצפתה בניסיונותיה. אחרי כמה שניות היא אמרה, "אפשר?" החסידה הנהנה ופלטה, "בטח," והרבנית שלפה את התינוק והניחה אותו בעריסה, החדירה כריות לפה ולשם, מצידי החסידה, מאחוריה ומתחתיה, שתלה את התינוק מחדש בחיקה, תפסה את השד המיועד ודחפה אותו לפי התינוק. כעבור כמה שניות האם זעקה זעקה קטנה של הפתעה. הרבנית פסקה: "עכשיו הוא יונק!"
לעיתים הרבנית נזכרה באנקדוטות, בסטטיסטיקות ובסדר יומה העמוס. היא נעמדה במרכז החדר וחלקה את המידע עם הנשים. הרמנו אליה את פנינו באהבה. המתלמדות של הרבנית, נשים בקורס "יועצות המצווה", הציעו אף הן את עזרתן בפנים שואלות, עדינות ושקטות יותר מהרבנית, וקפצו ליטול ידיים לפני שהן מגישות עזרה. מדי פעם נכנסה מתלמדת לחדרון צדדי והודיעה מתוכו לרבנית שהגיע אי מייל חדש, והרבנית נעלמה לחדרון. בשובה לחדר, הודיעה שכדי שיהיה חלב צריך לשתות הרבה מים, והמתלמדות הגישו מים מינרליים למי שביקשה. ביקשתי. אני לא מתביישת לבקש. פלאפונים צלצלו פה ושם מתוך עריסות הפלסטיק השקופות, אך לא הפריעו את השקט. האישה מאתמול בערב לקחה את הזמן שלה בכיף שלה ולא נכנסה. למען האמת זה התחיל לעצבן אותי.

בני ניסה לתפוס את הפטמה וכשלא הצליח צרח, וכשצרח נשמע כאילו אמר "אמאמא, אמאמא." קיוויתי שרק אני שמתי לב. אני נוטה לשים לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם. למשל, שכשאנשים מכריזים הכרזות, אם אני רוצה לרדת לשורש העניין, לדעת את האמת שהם מבקשים להסתיר, כל מה שעליי לעשות הוא למחוק מילה אחת קטנה מההכרזה, והאמת ניצבת מולי. מי שאומרת "אני לא רוצה לפגוע בך" בעצם אומרת "אני רוצה לפגוע בך". המילה "לא" היא שקר במשפט הזה. מי שאומר "אין לי שום דבר נגד אימהות חד הוריות" רוצה לומר "יש לי משהו נגד אימהות חד הוריות".

מישהי הצביעה עליי ואמרה, הוא אמר "אמא!" כולן צחקו. הרבנית ניגשה אליי. אני לא קראתי לה, זה הבן שלי שקרא לה. לא היה זמן לנימוסים והליכות, היא לא שאלה "אפשר", רק הביטה בעיניי כדי לוודא שאני מבינה שהיא נענית לקריאה שלו. הבן שלי, שעוד לא היה לו שם, פתח את פיו והרבנית הדביקה את פניו בעדינות אך בנחרצות לשד. הוא ינק. נשמתי לרווחה.

גבר אחד ניסה להיכנס ולחפש את אשתו, וסולק מייד על ידי התלמידות, באסרטיביות עזת מצח. קיוויתי שזה לא בעלה של חברתי, המחפש אותה כדי להשתחרר. והרי עוד לא הכרנו, עוד לא נעשינו חברות. זה מוקדם לי מדי. נועדנו זו לזו. במובן החברי. אני לא נמשכת אליה. אפילו לא קצת. בדקתי את זה עם עצמי, כשחיכיתי לה בבית הכנסת. מה פשר האובססיה הזאת לאישה זרה, שאלתי את עצמי. והשבתי, שום אובססיה. רק הבנה פשוטה, נכוחה, שנוצרנו זו לזו. ידעתי שזה יקרה.

כשהייתי בת ארבעה חודשים גיליתי את כוחן של התפילות שלי. משהו קרה, אני לא בדיוק יודעת, אני לא זוכרת, הייתי רק בת שלושה ימים. אמא שלי יצאה מבית החולים, גם אני יצאתי ממנו. אבל במקום לצאת יחד, יצאנו בנפרד. היא לבית הוריה ואני לויצו. יום יום היא באה לבקר אותי ולטפל בי. בשעות שלא הייתה איתי, טיפלו בי המטפלות. רציתי שהיא. ארבעה חודשים התפללתי שהיא. והתפילות שלי התקבלו. אחרי ארבעה חודשים הן התקבלו. אמא שלי לקחה אותי מויצו. ומאז אני יודעת, מה שאני הכי רוצה שיקרה, הוא מה שיקרה. התפילות שלי חזקות.

הבן שלי ינק וזה שימח אותי. הבנתי שיש לי עוד כמה שעות להעביר בבית הכנסת, עד שחברתי הטובה בעולם, הבסטי, תיכנס ונכיר. מבלי שנשאלתי, סיפרתי. "הרופאה ראתה את תוצאות בדיקת העמסת הסוכר שלי ואמרה, 'ניתוח'. לא רציתי קיסרי, רציתי ללדת. בשבועיים האחרונים עשיתי הכול כדי לבטל את הגזֵרה ולזרז את הלידה. חזרתי על בדיקת העמסת הסוכר. אמא שלי דיברה עם העובר והזמינה אותו לצאת. הלכתי הרבה ברגל. טבלתי במקווה. לקחתי תמצית צמחים שאמא שלי הביאה מרב מבני ברק, לפי הרמב"ם, תמצית חזקה שעשתה לי משהו. נגסתי באתרוג. עליתי מדרגות."

  "וסקס כמובן?" שאלה אחת הנשים.

  חייכתי בתגובה. חיוך זו תשובה טובה לשאלות שלא רוצים לענות עליהן.

אחת הסיבות שהיה לי דחוף שנהיה כבר חברות, חוץ מכל העצות שהייתי זקוקה להן בכל התחומים, זו השיחה שרציתי שנעשה על הלילה הראשון שלי עם אמא שלי בבית. פתאום לא הייתי בטוחה שזה היה לילה טוב כמו שהייתי רוצה לחשוב. האם ידעתי כבר באותו לילה שאמא שלי ואני ביחד לתמיד? האם ישנתי טוב, ככל שתינוקת בת ארבעה חודשים יכולה לישון טוב? האם לא הייתי חרדה שכל זה זמני? שזו מתיחה? שבעוד רגע אני חוזרת לויצו ואמא שלי חוזרת לבקר אותי שם בכל יום? אני רוצה להאמין שישנתי טוב כבר בלילה ההוא. שאמא שלי אמרה לי, "כן. כך זה מעכשיו. הפּרֵדה הזו, ארבעת החודשים האלה, אני לא יכולה להסביר אותם, אני"

  היא הפסיקה לדבר כי לא ידעה מה עוד לומר וכי ממילא נרדמתי.

עם השחרור מבית החולים, החלטתי שאנסה להתחזק בדת ככל שאוכל. לא העזתי לקנות את תשמישי הקדושה היקרים, כורסת מצווה, משאבת חלב וכרית מצווה. הסתפקתי בזולים, המיועדים למי שעוד לא בטוחה כמה זמן תתמיד בקיום המצווה: חזיות מצווה וכרית רגילה. למבקרים וחברים ששאלו אותי אם חזרתי בתשובה השבתי בענווה, "בינתיים כן, כמה שאוכל." עוד לא הגדרתי את עצמי כדתייה. המשוכה הראשונה שהצבתי לעצמי כמטרה הייתה חודש. אחר כך שלושה חודשים. אחר כך, הגשמת המטרה הנכספת, המקודשת, חצי שנה של מצווה מלאה. "כשאת מקיימת את המצווה, זרקי את השעון," אמרה הרבנית. ידעתי שאיני יכולה. הייתי מוכרחה לכתוב כדי להאמין. ביומן קטן עקבתי אחריי, כתבתי מאיזה צד קיימתי בפעם האחרונה, ובאיזו שעה. כתב ידי הגדול בדרך כלל הצטמצם באמונה, כדי שהיומן יספיק לחודשים הרבים בהם אקיים.

מדי פעם קראתי בספרי הקודש המקוונים את סיפוריהן של החוזרות בתשובה, המקיימות את המצווה כנגד כל הסיכויים. צדיקה אחת, וזה סיפור אמיתי, נתנה פורמולה ועברה בדרך חתחתים למצווה. צדיקה אחרת קיימה את המצווה לאחר ניתוח קיסרי. צדיקה שקיימה בתאומים, ולא סתם אלא מצווה ארוכה ומלאה. צדיקה ששאבה חלב לפג. סיפורים מחזקים.

מישהי כתבה על משבר בקיום המצווה. התינוקת לא יורדת לה מהשד. התינוקת אינה מעלה במשקל די הצורך. היא נקרעת בין הרצון להתמיד בקיום המצווה ובין עצתה של אחות טיפת חלב להוסיף לה פורמולה, לניסיון. וכמה עוד אפשר? ובתווך, מספרת על רגשותיה הקשים כלפי עצמה והתינוקת, השעבוד שבמצווה, אובדנם של השינה, העצמאות, מותו של הדחף לסקס והגעגועים לזמן שלה עם עצמה. האהבה לתינוקת שאינה גדולה כפי שציפתה, כמו שמספרים כולם. הבכי.

  "ייתכן שהיא לא תופסת טוב את הפטמה," ענתה לה הכוהנת הגדולה, ואחריה באו שלל תגובות עם אייקונים של חיבוקים, ועם הכותרות "מוכר", ו"את נשמעת ממש כמוני לפני שבעה חודשים", "זו רק ההתחלה וזה עובר, ויהיה קל יותר, התינוקת שלך תתחיל לישון יותר בלילה, לחייך, ולמלמל, ותאהבי אותה נורא, ויהיה לך כיף". מישהי כתבה שהיא לא רוצה לקלקל את האופטימיות של כולן, אבל חשוב לומר שאם יש רצון לזרוק את התינוקת מהחלון, שתמסור אותה מייד לטיפולו של מישהו אחר, אפילו לשכנה, ותלך לקבל עזרה מקצועית.

  גם הרבנית דיברה על החלון. משום מה תמיד זה המבחן – האם יש רצון לזרוק את התינוקת מהחלון. התקנתי סורגים על החלונות.

  האישה שישבה לידי בגינה הציבורית הוציאה מתיקה "מחלק מנות" והכינה פורמולה בבקבוק. מבלי משים טפחתי ביד קלה על שדיי המלאים. חייכתי אליה. משב רוח הביא אליי את ריחה והבנתי שזו האישה הנערצת מבית החולים. זו שהתקלחה והתלבשה בבגדים מהבית ושריחה היה כה נעים. זו שנועדה לי. שנועדתי לה. רציתי לספר לה שמחר אגשים את חלומי על מצווה מלאה של חצי שנה. הבטתי בה בעת שהערתה את האבקה לבקבוק. נדמה לי שנגמלתי ממנה.