מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בלי כרית היא לא תגיע למיתרים/ ליאורה סומק

 

היא נסעה לאקדמיה למוזיקה בכל יום, אף פעם לא באותה שעה ואף פעם לא מאותו מקום. הקצו לה חדר להתאמן בו. נבל מוזהב מילא בו שלושת רבעי הנפח, ובפינה הסתתר פסנתר. בדרך כלל הגיעה אחרי הלימודים בגימנסיה, מתעלמת מהמבטים התוהים של הסטודנטים בילדה בת ה-12 במסדרונות, מזקיפה קומה לפני הכניסה למזכירות, מנסה להיראות חלק מהנוף, מקבלת מפתח ונסגרת בחדר לשעתיים. זה הזמן שהוקצב לה. לפעמים, כשהייתה עייפה מדי, הניחה את ראשה על תיבת התהודה החמימה, נרדמה לכמה דקות והתעוררה מסויטת. אין זמן. צריך להתאמן. הימים הכי קשים היו כשזמרת הסופרן ממקהלת האופרה הישראלית התאמנה בחדר הסמוך. הצלילים התערבבו כמו מפתח סול במפתח פה בלי מלחין שיעשה סינכרוניזציה. היו ימים שהייתה יוצאת לבדוק אם התנפץ איזה חלון, כשהסופרן הגיעה לטונים הגבוהים. היו ימים שמחשבותיה נדדו למבחן בפיזיקה, שאמור להתקיים למחרת. היא הייתה מתכננת בראשה כמה זמן תקציב לכל שאלת חזרה כדי לתחום הכול בתוך זמן סביר, שיאפשר לה גם לישון חמש שעות לפני המבחן. בשאר הייתה בדידות עגומה, כמו כריית זהב בקרדום דק בנבכי הנפש. כל מה שרצתה היה לקבל מלגה וזהו.

ביום התחרות היא הגיעה ברגע האחרון. רצה כל הדרך מהכניסה לאוניברסיטה, משנה את המסלול הקבוע ועוברת ליד השלט "אסור לדרוך על הדשא" כאילו אין מחר. היא חלפה ליד קבוצת אנשים שצבאו על חלון פתוח שבקעו ממנו צלילים, נדמה היה לה לרגע שמישהו קרא בשמה. בתוך המסדרון האפלולי שהואר באור ניאון של חדר חקירות, ראתה עמוד עם שלט המפנה לתחרות באולם הגדול, היכן שהיו מתאמנות המקהלות ותזמורת האוניברסיטה. מעולם לא נכנסה לשם. לפעמים הייתה מציצה, כשהמוזיקה שהגיעה עד החדר הקטן שבו התאמנה הייתה מקסימה אותה. עכשיו כשהציצה ראתה את הג'ינג'ית המחוצ'קנת שהייתה סולנית הפסנתר של התזמורת בדיוק באמצע ה"אדג'יו", רוכנת על הקלידים כאילו עוד רגע יקרסו לתוך בטנה הצמוקה, ופניה לגטו של דמעות. לא ברור אם מהתרגשות, מגודל המעמד או מהמוזיקה שעברה לה בין האצבעות. היא חיכתה לרגע שבו הפסנתר ינשום רגע יחד עם המג'ונג'נת ופתחה את הדלת בשקט, עוצרת את האוויר בתוכה שלא להפריע, ונעמדה צמוד לקיר. מלפנים ישבו על כיסאות בר גבוהים חמישה אנשים שנראו לה כאילו יצאו הרגע להתאווררות מהנפטלין. כך נראו לה כל מי שעברו את הגיל של הוריה, שתמיד נדמו צעירים מכפי גילם. חמשת המוגבהים תופפו על הברכיים, הנידו ראשם מפעם לפעם, אך ארשת פניהם הייתה חתומה. אין כל בשורה לפורטת שלפניהם. כשסיימה הודו לה בנימוס ורפרפו מבט זה אל זה כמו קשת לכינור. הג'ינג'ית שטופת הדמעות פנתה הצידה והתעטפה בחיבוקה של המורה האגדית של האקדמיה.

האולם היה ריק מקהל והיא תרה במבטה אחר עדנה בוכמן, המורה שאמרה שתפגוש אותה לפני התחרות, אבל היא כמו חלפה עם הרוח. מזל, חשבה, שאסור להזמין אורחים כי הוריה ממילא לא יכלו להגיע וכך אף אחד לא ירגיש בחסרונם. היא ידעה שהחיבוק היחיד הבוקר יהיה עם נבל. אמה הייתה שקועה במקום עבודתה בנבכי הניירות של הנהלת החשבונות ועל אבא כלל לא חשבה. למה שיתפנה לזוטות כאלה. והרי הוא "סומך עליה בעיניים עצומות," אמר, ובכך פטר עצמו מלהתייצב בנקודות המכריעות בחייה.

"הבא בתור," אמר מי מהחמישה בקול בס רגוע. אף אחד לא ניגש. "הבא בתור," חזר קול הבס, "לאורה פה?"

היא זינקה למשמע שמה. עמדה מולם ואמרה בפה רפה – "פה."

"נו, ו…" אמר הבס, והאלט הממושקפת לידו הוסיפה: "לאורה שוורץ? נֵבֶל?"

"כן," כשלה לכיוון הכלי המוזהב שעמד בצד פסנתר הכנף העצום. היא גררה את התרמיל שנשאה בשמאלה ואת תיק התווים בימינה. היא לא הייתה זקוקה לתווים. זה רק ליתר ביטחון.

בלילות הייתה מתאמנת "על עיוור". מחכה שאחותה תכבה את האור, ואז שולפת את ידיה מתוך השמיכה, מביאה אותן למצב הנכון – וכך כשהידיים נראו בחשיכה כמו שריגים דקיקים שיוצאים מהמיטה, פרטה באוויר, מדמיינת את מיקומם של המיתרים השחורים והאדומים, מציבה אצבעות באוויר על השקופים שבין הצבעוניים ומנפנפת באצבעות לאורך ולרוחב הארפג'יו. הייתה מדמיינת את הצלילים, וכשטעתה חזרה שוב ושוב על אותה התיבה באוויר. על הקיר נראו צללי התנועה כאילו עשתה הצגת צלליות. זה שימש אותה לבדיקת מנח הידיים. גם את זה בודקים היטב במבחן, ואסור לה ליפול. בכל ערב בחרה קטע והתאמנה לפחות חמש פעמים, רק אז נרדמה, כשצלילים חוזרים ונשנים מתנגנים כסרנדה לחלומות. בכפות הרגליים הייתה כאילו לוחצת על שבע הדוושות, מזיזה את הרגליים מצד לצד מתחת לשמיכה.

היא ניגשה לנבל, שלפה את כיסא הפסנתרנית והציבה אותו מאחורי הכלי היפהפה. ניסתה לסובב את מנגנון ההגבהה של הכיסא אך הוא היה תקוע. אחד מהסטודנטים שתורם עוד לא הגיע נרתם וסובב את המנגנון העיקש. זאת הייתה ההזדמנות שלה לשלוף את הכרית מהתרמיל. היא שמעה מאחורי גבה את הצחוק של הבוחן הימני המזוקן, אבל זה לא הפריע לה. בלי כרית היא לא תגיע למיתרים, ועם כרית יהיה קשה להגיע לדוושות. דילמה. אבל היא התמודדה, עלתה על קצות האצבעות, הרימה את עצמה מהכרית כשצריך, ומתחה את ידיה עד קצה גבול היכולת. לפעמים התרוממה כדי להגיע למיתר המתכת האחרון, העבה, מספר 47. כיוון שמוטת הידיים שלה לא יכלה להגיע אליו, הייתה מרחפת לרגע, בקפיצה קלה על ישבנה, כדי לפרוט עליו.

"מה תנגני היום?" שאלה האלט. "פנטזיה כרומטית ופוגה של באך ו'מבוא ואלגרו לנבל' של רוול בחלק השני," ענתה, ולאחר נשימה עמוקה התחילה לנגן.
הצלילים זרמו עם כל נשימה עולה ויורדת, כאילו הנבל וגופה חד הם. הוא נושם והיא נושפת, הוא נושף והיא נושמת, היא ראתה רק את המיתרים, מתמסרת לריתמוס ומתעלמת מכל הסובבים אותה. רק כשאמרו לה בפעם השנייה "תודה, נעבור לחלק השני," הורידה את הנבל שנשען על ברכיה לרצפה, כדי לתת גם לחלקה השני של התחרות את הכבוד המגיע של התחלה, נשימה עמוקה וריכוז אינסופי.

את הכפיים בסוף לא שמעה.

למחרת בשעת הצהריים, זמן טיגון השניצלים לארוחת שישי, שמעה דפיקה בדלת. אמה פתחה לפרידה השכנה. בידיה היה עיתון 'על המשמר'. '"בובה," (כך קראו לה בשכונה) על העמוד הראשון בעיתון. תחרות המוזיקה. כתוב שהיא המתחרה הצעירה ביותר. איזו תמונה יפה."
אמה חייכה, הודתה בנימוס וסגרה אחרי פרידה את הדלת. "בלי עין הרע," סיננה בין שיניה ושמה את העיתון בערימה של המסמכים לתיוק בקערת הקריסטל בהוֹל.
את העיתון השני הביאה סבתא רחל בשישי שאחריו, כשבאה לביקור. סבתה הראתה את התמונה לאביה ומייד החזירה אותה לתיק הקלאץ' הקוקטי שלה.

ההודעה על הזכייה במלגה הגיעה בדואר בליווי צ'ק שמן והזמנה לטקס קבלת תעודת הערכה בהיכל התרבות. הצ'ק הופקד מייד בסניף דיסקונט ברמב"ם גבעתיים ולא נודע כי בא אל קרבו בחשכת האוברדרפט. היא לא העזה לבקש חלק מהכסף או לפחות מתנה קטנה לציון האירוע. בלי לספר או לבקש הוציאה מקופסת הפח ששמרה במגירה 50 לירות, ובפעם הראשונה בחייה קנתה תקליט. "פנטסיה כרומטית ופוגה" של באך. בערב, כשכולם ישבו בסלון אחרי הצפייה בסרט הערבי של שישי, היא הניחה את התקליט על הפטיפון, מכוונת בעדינות את המחט על הוויניל השחור. צלילי הנבל מילאו את החדר ואמה אמרה: "כאן, בתיבה הזאת, התרגשת מאוד." "אבל התגברת על זה בקלות," המשיך אביה.
"איך? – " היא לא יכלה להמשיך את המשפט. איך אתם יודעים?

"מה זאת אומרת," אמרה אמה, "הצצנו מהחלון והקשבנו. לא נתנו לאורחים להיכנס. היית נפלאה."

שנה וחודשיים אחר כך, אחרי שקברו את סבתא, מצאה אמה בתיק הקלאץ' המפורסם תמונת עיתון שמורה בין שני קרטונים עטופים בשקית ניילון ורודה מהסופר.

BUBA, היה כתוב עליה בעיפרון.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp