מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

בלי חרטות * /  נעמה סגל

 

חודש לפני שקיבלנו את בתנו, התקשרה אלינו העובדת הסוציאלית עם הבשורה – יש תינוקת והיא מיועדת לכם. "תכינו דף ועט," היא אמרה, "אני הולכת לספר לכם כל מה שאני יודעת על הרקע שלה."

וכך היא סיפרה: "היא תינוקת יפהפייה. מתוקה. בריאה. היא נולדה עם אפגר גבוה."
יופי, חשבנו. מגיע לנו ילדה בריאה עם אפגר גבוה.
"האבא נעלם."
יופי, חשבנו, פחות הורה אחד שיילחם בבית המשפט על ההורות.
היא סיפרה על החיים הקשים שהיו לאמא הביולוגית שלה.
יופי, חשבנו, אנחנו מצילים אותה. אנחנו אנשים טובים.
היא גם סיפרה על הביוגרפיה של האמא הביולוגית. על הילדות שלה.
אני ויואב החלטנו – הבת שלנו תהיה הראשונה שתשמע על הביוגרפיה של האמא הביולוגית שלה. לא ההורים שלנו. לא האחים והאחיות שלנו. לא החברים שלנו. רק היא. רק לה הזכות לדעת והזכות לספר. 
שרי אלדריג' כותבת בספרה "עשרים דברים שמאומצים היו רוצים שהוריהם המאמצים יֵדעו" שהאימוץ הוא מסע לכל החיים ושאלות על האמא הביולוגית יצוצו בכל שלב התפתחותי ומשמעותי בחיי הילדה המאומצת. היא ממליצה לספר לילדה על אודות אמה הביולוגית ולא לחשוש כי המידע יכביד עליה, להפך – הוא יעניק לה הקשר והבנה עמוקה יותר על משמעות האימוץ שלה.
אני לא יודעת איך ומתי אספר לבתי מה שאני יודעת על אמה הביולוגית. הביוגרפיה שלה שמורה איתי ועם יואב כמו בכספת שדאגנו לנעול ולהחביא את המפתח. החבאנו את המפתח טוב עד כדי כך שאני לא זוכרת איפה שמנו אותו. בינתיים סיפרתי לה שיש לה שיער מאוד יפה, כמו של האישה שילדה אותה, ושהיא מאוד חולה, ובתי מסופקת משתי פיסות המידע האלו. 

לפני שאימצנו את בתנו ובזמן שניסיתי להיכנס להיריון אימצנו כלבים וחתולים. בשלב מסוים היו לנו בבית הולכים על שתיים עד חמש רגליים: לי וליואב – 2, לחתול שהצלנו – 3, לכלב השחור בגודל בינוני שלקחנו מכלבייה – 4, ולכלבת הפינצ'ר שאספנו מעמותת "הרצליה אוהבת חיות" היו חמש כפות רגליים. מתוך כף רגלה הימנית האחורית צמחה כף רגל נוספת שהיא לא יכולה לדרוך עליה. אף אחד לא ידע להסביר לנו מה הסיבה. היו שאמרו שזה קורה מזיווגים בין גזעים מסוימים של כלבים. כשהיא הייתה נובחת היא הייתה מסתובבת סביב עצמה בסחרור בלתי רצוני ולא מצליחה לעצור, כשהרגל הלא מתפקדת תלויה באוויר כמו משקולת.  

————-

את הכלב השחור הבינוני לקחנו כבית אומנה, אמרו לנו שיש לו כמה חודשים לחיות. הוא חי איתנו שבע שנים. את החתול מצאנו בפתח הבניין שגרנו בו, אחרי שעבר תאונה. נאלצנו לכרות את רגלו הימנית. 

"זה רק טבעי שנאמץ ילדה," אמרנו לעובדת הסוציאלית ומאיזושהי סיבה שלא ברורה לי עכשיו, זה נשמע לה כמו טיעון הגיוני. "רואים עליכם שאתם אנשים עם לב גדול," היא אמרה. היא נהגה להעניק לנו תארים נדיבים.   

לא סיפרתי לעובדת הסוציאלית או ליואב, שעם כל חיה שאנחנו מכניסים לביתנו מתעורר בי גם הרצון שהיא תיעלם או תמות במהרה, בלי סבל, רק התפוגגות.

אני לא חושבת שהבנתי שסופו של תהליך האימוץ יביא איתו בהכרח אימוץ של ילדה או ילד. גם לא כשחתמתי, קיפלתי, הכנסתי למעטפה ושלשלתי לתיבת הדואר את הטופס הראשון שעליו התבקשנו לחתום מטעם השירות למען הילד, שכותרתו "שאלון למועמדים לאימוץ". 

"הורות מאמצת היא הורות הדורשת כישורים נוספים מהנדרשים מהורות ביולוגית. על כן יש צורך בתהליך של אבחון, הערכה והכנה", נכתב בהקדמה לטופס. אולי לא אצטרך כישורים נוספים, חשבתי. אמא של יואב סיפרה לי על נשים שהיא מכירה ממש טוב, אבל לא באופן אישי, שאחרי שאימצו נכנסו מייד להיריון. היא הכירה לפחות שתיים כאלו. סיפורים דומים לאלה שמעתי מפי חברות, מכרים וזרות מוחלטות גם אחרי שאימצתי את בתי הבכורה. כאילו היה הילד המאומץ רק הורמון או תרופה לעקרות, וכעת משנכנסת להיריון בזכות האימוץ ומטרתך הושגה – השליכי נא את המאומץ והמשיכי בשגרת חייך כאם ביולוגית. לי באופן אישי לא יצא להכיר אישה שזה קרה לה, ובכל זאת אני מודה שרציתי להאמין באמיתות הסיפורים האלו. למרות שביטלתי את תוקפם במחוות יד מזלזלת, חלחלה לליבי האמונה שחתימה על טופס שמביע רצון לאמץ ושליחתו בדואר לשירות למען הילד ודאי מעידים על הרפיה; על שחרור הרצון להיכנס להיריון. אחרי הכול עשיתי דברים משונים מאלו כדי "לא להיות לחוצה". כמו הפעם ההיא שעשינו סקס תוך כדי לישת גוש חֵמר, כי מכרה אמרה לי שככה היא נכנסה להיריון. "כשאת לשה חמר," היא אמרה, "את לא חושבת על היריון וזה פשוט קורה." אז הבאתי הביתה גוש חמר והנחתי אותו במרכז הסלון על גבי ניילון גדול שקניתי בחנות לחומרי בניין, ועשינו סקס על ניילון, תוך כדי לישת חמר. זה היה לא נוח. החלקנו על הניילון וגם החמר המרוח והרטוב לא עזר לנו להתייצב. הרצפה הייתה קרה, נתפסו לי הכתפיים וכאבו לי הברכיים. נכון שלא חשבתי על היריון בזמן הזה, אבל רק כי הרגשתי שאני נלחמת על חיי ופחדתי לשבור את עצם הירך. יואב לדעתי דווקא כן נהנה. לא היה לו מושג שכל ההעמדה הזו נוצרה כדי להשכיח ממני את הרצון לתינוקת. הוא רק שאל אותי מייד אחרי ששטף מעצמו את החמר "ממי, מה זה היה?" 
עניתי לו תוך סידור הסלון וטשטוש הראיות: "אני צריכה להעמיד פנים שאני לא רוצה להיכנס להיריון."

 

*מתוך סיפור האימוץ, ספר ביכורים בכתובים שיראה אור בשנה הבאה בהוצאת "כנרת-זמורה".

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp