מֹאזְנַיִם

זידאן, שיפוצניק בן 17 מבסמת טבעון, יושב בחצר שלנו. מה הסיפור של העיניים שלך, שואל. מה אתה רוצה ממני, שאלתי בחזרה, מהדק את משקפי השמש על אישוניי. וממשיך: נעים לך שאני שואל על הקרחת שלך? אנו שותים קפה. זידאן מגלגל גולדן וירג'יניה. הוא מספר לי שלאבא שלו יש משהו שנראה כמו זבוב בעין והוא קרא על זה בצ'אט ג'י פי טי ונבהל לדעת שזה סימן להתחלה של דמנציה.
   לא מצאתי בנקודה השחורה שקופצת על הקיר הלבן דמיון לזבוב. היא קופצת כל הזמן במקום אחר. כמו אופטיק סי טי. פינות שונות בקיר הלבן, בתקרה, לפעמים במסך הטלוויזיה, כמו לייזר של רובה צלפים בסרט אקשן מחורבן.
   תמונה שמלווה את בהייתי בקירות היא תמונת אבא ואמא. שערה של אמי שחור כפחם. גבותיה קשת מושלמת. שפתיה סגורות. לאבא עיניים גדולות. בהירות. עצובות. בלוריתו חום בהיר. שפמו עבות. שחור. לימים יהפוך לדליל ולבן כפלומה רכה שנכדיו ימשכו בה באצבעותיהם הקצרות והשמנמנות. לאמי שמלת מקסי ללא שרוולים. כמו גופייה ענקית. היא בהיריון איתי.
   הם עוד לא ידעו מה מחכה להם, היא אמרה, ואני מתבלבל, מביט באישה שלצידי, גל, נשואה לאונקולוג, ושואל, מה, מה אמרת, וגל חוזרת ואומרת, אבא ואמא שלך עוד לא ידעו מה מצפה להם בשארית חייהם.
   גל משעינה ראשה על כתפי. מעורה עולה ריח נעים של קרם לחות ומשערה שמפו. מצחה נוגע במכשירי השמיעה שלי. הם מצפצפים למגעה. בשעה שקדמה לעמידתנו מול תמונת הוריי התעלסנו בפעם האחרונה. היא לובשת ג'ינס קצר, חולצת טריקו שלקחה מארון הבגדים שלי. יחפה. שערה גזוז בקו העורף. אני יודע שהיא לא תוכל יותר להמשיך לבוא. ראובן, היא מפטירה בצרידות, ראובן בעלי כבר מזמן חושד. אני בטוחה שהוא יודע. עניתי: אבל דווקא עכשיו, כשאני מתחיל לאבד את הראייה? והיא מגיבה מהר, גוננוש, אתה תתגבר כמו שהתגברת על החירשות, אתה חזק.

רופא ביער
תסמונת אשר, פסק הדוקטור בלי שום רגישות. אשר מי, שאלתי במבוכה, והגבר הגביר קולו, הדגיש את המילה א ש ר, וכתב באנגלית, יו אס אייצ' אי אר סינדרום. נו, ומזה זה אומר, שאלתי, והוא קם, מטר שמונים וחמש, לסת מרובעת, שער ראש אפור וארוך, אסוף כזנב סוס על עורפו, שיער שחור מציץ כמו סוודר מרושל מחזהו אל צווארו, והידיים, ורדרדות, מכוסות עשבי שיער שחורים, ארוכים, שהזכירו לי את דוקטור שנהב, אודיולוג שבדק אותי באכזריות בגיל חמש ופסק, הילד חירש, אין מה לעשות. לדוקטור של העיניים יש קליניקה בקריית טבעון. בית אבן ישן מוקף עצי אלון ואשחר וכליל החורש ותאנה ורימון.
   התודעה שלי מוצפת בתחושות של זרועות גבריות ושעירות שפולשות לאוזניי ולאישוניי. פתחים חשופים של גבר שנותר ילד. בכל ביקור אצל רופא העיניים מטבעון התאפקתי לא להקיא. זה התחיל בחדר ההמתנה. פוסטרים של נשים עם משקפיים. תעודות הסמכה שמגוללות את היסטוריית ההשכלה של הענק עם שער החזה הפורץ. אני יושב וכעבור שעה וחצי מסתבר שקראו ושוב קראו בשמי ולא שמעתי בשל חירשותי. קומדיה מחורבנת. חירש בחדר המתנה של רופא עיניים. ממוצע הגילאים שחולקים עימי 85. אישה עם פיליפינית. אישה עם בנזוגה או אחיה. אולי מאהבה. הכול אפשרי. כמו שהלכתי עם האישה הנשואה לרופאת הנשים שלה וגילינו שהיא בהיריון. ממני. שזו בדיחה אחרת על חשבוני. בגיל שלושים הוציאו גידול ענק מהאשכים שלי ואמרו: הזרע שלך מת.
   גוף מופיע וחוסם את הפרוזדור. למה אתה לא נכנס, הוא נוזף בי, אני כבר סוגר, , כי לא שמעתי שקראתם לי. בוא, פקד, אין לי זמן, ואני עוקב אחריו ונכנס אל חדרון חשוך שתאורתו היחידה היא ריבוע גדול עם אותיות בגדלים שונים. שב, הורה לכיוון כיסא הבדיקה, ואני מתיישב על שרפרף ברזל קשה וצר, מתקשה למקם את סנטרי על התושבת ולהצמיד את עיניי למפלצת עם העדשות.
   פס לבן ומסנוור סוקר את אישוניי, צורב ומועך את בשרם הרך כמו ספטולה של סטייקים. תפסיק למצמץ, אני שומע אותו, מגרונו עולה הבל של בצל ירוק וסלמי כפרי, לסתותיי נעולות, אני עוצר את נשימתי.
   אחר כך, בחנייה, כמאה מטרים מהקליניקה, בוואדי מיוער, הקאתי. עצים צעירים ספגו את תכולת הקיבה שלי. קטלב ואלון ארץ ישראלי וברוש ותאנה וצבר ואלה ושיח שנקרא דק פרי מכונף. אני לא זוכר אם פריחתו צהובה או כתומה. בסצנה הזו של ההקאה חשבתי שאולי זה לא עיוורון מוחלט מה שמצפה לי אלא רק עיוורון צבעים. ובסלקציה אני כבר מורגל, של הצלילים.
   אחרי שהקאתי חיפשתי משהו לנגב עימו את שפתיי ופניי. סימני הטישטוש מהטיפות של הרחבת האישונים טרם התפוגגו. גיששתי אחר ענף עם עלים חלקים ורחבים, ירוקים. היד נתקעה בשיח הצבר או בקוצים של עץ לימון צעיר. ריח של דם. ויתרתי. נשענתי על הרכב הסמוך. קיוויתי שהוא שלי.

סקוטומה אהובתי
חלפה שנה. הבן יצא לשנת שירות בעוטף עזה. הילדה בשגרת הצבא. פוטרתי בתום קדנציה של שלוש שנים מעבודתי בחומוסייה. השגרה הפכה לציפייה לעלטה שהתסמונת תעטוף אותי בה. פניתי לחוות דעת שנייה ושלישית רק בגלל לחץ חברתי. רופאה במרכז הכרמל אישרה את החשש מפני תסמונת אשר. עמיתתה בעיר התחתית הנהנה ואישרה בעצב. את שתיהן פגשתי באותו היום. בבוקר ביקרתי בקליניקה בכרמל, בניין טמפלרי מחופה אבן שחלונותיו השקיפו על מפרץ חיפה וחופי הקריות עד נהריה ומסביבו עצי אורן וברוש גבוהים ומכוערים כמו מברשות ענקיות במתקן שטיפת רכבים. לאחר שפג הטשטוש בעיניי, ירדתי ברגל את 186 המדרגות שהובילו עד לכיכר פריז בעיר התחתית. סמוך לקונדיטוריה ותיקה תפסתי מטרונית וירדתי כעבור חמש תחנות בבניין ירוק בצ'ק פוסט, שם חיכתה לי הרופאה השנייה, דוקטור רותם. היא היתה נעימת סבר, נמוכת קומה, שערה בהיר וארוך. לרגע קיוויתי שהיא המתנדבת האיסלנדית שאהבתי בניינטיז אבל מבטא צברי מובהק עלה מגרונה, וחששותיי מטיפות הרחבת אישונים פעם שנייה באותו יום התממשו. אני מבינה שאופיר שלחה אותך, והתבלבלתי, מה אופיר, מי אופיר, ורותם צחקה, נו, דוקטור אופיר שבדקה אותך הבוקר. כשישבתי מול רותם חשתי בכיליון מוחלט. כל כך הרבה שנים אני נלחם בחירשות ועכשיו העיניים. כבר אין לי חשק לכלום, מלמלתי, ודוקטור רותם אמרה, תקרב את העיניים לעדשות. שוב פס לבן שסוקר את אישוניי. וקולה הנעים של רותם מבקש לעקוב אחר האצבעות שלה אבל אני לא מצליח לנתק את מבטי משפתיה שכה צמודות אל שפתיי. בכל פעם שאישה בודקת אותי במכשיר הזה אני מרגיש אימפוטנט. העיוורון מזין אותי ברפיון גופני כללי. חושי הטעם והריח והמגע מתים אף הם. רק השמיעה בעזרת מכשירי שמיעה מחזיקה אותי חי כמו מכונת הנשמה.
   רותם אישרה את דבריה של אופיר. שתיהן הדגישו שזה לא חד משמעי. "אתה צריך ייעוץ גנטי שמוכיח את הסינדרום." ומה, היתממתי, מה תעזור לראייה שלי האינפורמציה? נניח שאני נושא מוטציה גנטית. ונניח שלא. הן ענו, כל אחת במרפאתה: אתה כבר לא חשוב גוננוש, זה בשביל הילדים שלך, ובשביל המחקר, לראות מתי זה התחיל בכלל, ואיפה.
   אתה כבר לא חשוב גוננוש. יש לזה סאונד של כל הכאבים והבדידות, האובדנים וכל נעיצות שיפודי האח הבוערת בבטן שלי, ברום הבטן, בשיפוליה, זה משפט שהזכיר לי את כל הפעמים שהייתי בן חמש במרכז הרפואי תל השומר אצל אודיולוגים אכזריים, לבד, אבא ואמא קוראים עיתון ושותים אמריקנו במסדרון, מתעלמים מצרחות של ילד שאונסים את חללי אוזניו באמצעות תחיבת אצבעות גסות ושעירות וחומרים מתכתיים ופלסטיים, ואף זאת אני זוכר, מגע עורה היפה של אמי הגוססת, ואת הרגע בחדרו של אחי בהדסה עין כרם, עיניו נעצמו לתמיד, רציתי ולהרביץ ולבכות אבל נשארתי בונקר ורק חיבקתי ונתתי יד, אבל אף אחד לא חיבק אותי, ועכשיו עיוורון מחכה לי, לא מספיק חירשות. אצל רותם כמו במרפאתה של אופיר, שמתי לב לרכינה של שני הצדדים, שלי ושל הרופאות, משני צידי המכונה הגדולה. כל אחד רכן וקירב את עיניו אל העדשות הגדולות. ניסיתי לנתק את הרגש מן הכאב הפיזי שהיה כרוך במיקום הסנטר והאף. כיפוף הגב ועיקום הצוואר בלוליינות בלתי נסבלת. דמיינתי שאנחנו גבר ואישה משני צידי בר, יושבים על שרפרפים גבוהים, ידינו אוחזות בכוסות בירה מהחבית ופנינו רוכנים זה לעבר זה בניסיון לשמוע את שיחתנו, וריח של נשימה כוהלית ובושם נשי וחמיצות מגרוני מתערבבים בסצנה הזו, המנותקת מכל סמנטיקה אופטית, מרגשת אותי ומטשטשת את העלבון שבעיוורון הנגרם מהמכונה הגדולה ומלחייה ושערה של האישה מצידה השני, שככל שהתאמצה להיות אמפתית ומכילה, עדיין מבחינתי היא המבשרת של האסון החושי הבא ומתממש.
   אחרי שסיימתי עם דוקטור רותם עליתי בחזרה לדוקטור אופיר בכרמל. הפעם במונית ספיישל. נסיעה של חצי שעה דרך מחלף הגיבורים והדר עליון ונווה שאנן ושכונת רוממה והטכניון עד לציר מוריה ומערבה ממנו, אל הקליניקה ברחוב יפה נוף. בדרך חשבתי על הטופוגרפיה המשתנה ועל סוגי האוכלוסייה ובתי העסק ובתי המגורים שמשתנים עימה. אני מאוד אוהב את שכונת הדר. חנויותיה הקטנות, תיקי עור, קולבי בגדים ב־15 שקלים, קונדיטוריות שלא קשורות לשום רשת, מעדניות של דגים מלוחים וריבות בצל וגבינות קשות שנושאות שמות של ארצות קרות, רחוקות, שמסעירות את דמיוני.
   אתה מוכן לנשום רגע ובעיקר לשתוק, אמרה הרופאה מהכרמל. הבטתי בה מטושטש מטיפות הרחבת האישונים. היא היתה נאה, דיבורה רך. תקשיב, אתה שומע אותי טוב, נכון, יש לך קטרקט, בוא נתחיל משם. צריך להסיר אותו. הוא ללא ספק פוגע בראייה שלך. ואז נראה איך ממשיכים, טוב?
   הניתוח היה קצר. ופשוט. פחדתי בגלל שיש לי כל חיי סחרחורות במצב של שכיבה על הגב. למשל, רופאת השיניים והשיננית מושיבות אותי נמוך עם כרית טיסה. משעשע. כרית טיסה להנמכה ולא להמראה. בבדיקת אם אר איי וסי טי שעשו לי בתוך הצינור הפסיכדלי פשוט לקחתי בונדרומין והתעוררתי אחרי חמש שעות על ספסל מתכת במסדרונות רמב"ם עד שחבר קרוב שעובד ברמב"ם, העיר אותי בסטירות ונזף, ג'ונס, איפה אתה, רולדין כבר נסגר, בוא, אקח אותך הביתה. אני זוכר שהתעוררתי מהסטירות וראיתי רק את דיסקית הנחושת עם הכיתוב, פרופסור רואי זינגר, סמנכ"ל קרדיולוגיה וממלא מקום טוקסיקולוגיה. בניתוח הקטרקט שתי אחיות אחזו בידיי כמו אחים במוסד פסיכיאטרי שנועלים את החוסה הנסער. הראש הסתובב אבל זרמתי עם הסחרחורת, תהיה אמיץ, אמרתי לעצמי, הילדה והילד שלך מחכים לך עם קרואסונים בחדר ההמתנה, אל תעשה להם בושות.
   בזמן הניתוח ראיתי קוביות הונגריות ומשקפת קלידוסקופית בתוך האישונים שלי. הייתי בהכרה מוחלטת וראיתי מיליון צורות וצבעים בתוך העיניים. כל הזמן זלגו נוזלים אל פי וגרוני ואוזניי ודאגתי למכשירי השמיעה אבל נזכרתי שהם בטוחים בקופסת עץ קטנה עם ריח טוב אצל ילדיי.

שלושים יום לאחר ניתוח הסרת הקטרקט. אני את שלי עשיתי, הפטירה הרופאה מהכרמל בתום הביקורת. כלומר, השתוממתי, וענתה: זיהיתי קטרקט, הסרתי, העדשות המלאכותיות נראות מצויין. הניתוח הצליח. אבל למה אני לא רואה טוב, לחשתי, והיא הנהנה ואמרה, אפנה אותך לקולגה מהעיר התחתית, טוב? משכתי בכתפיי, יצאתי מהבניין וירדתי ברגל העירה. במרפאה בעיר התחתית חיכתה לי רופאה עם בקבוק לטיפות מרחיבות אישונים. שוב סנטר עם זיפים על משטח פלסטיק קשה ועדשות נעוצות בעיניי, סורקות אותן עם הפס הלבן, המסמא.
   סקוטומה. אטרופיה. זה מה שהיא אמרה. ואני מסתכל עליה ואומר: הלך עליי, נכון? והיא חייכה חיוך אמפתי. זה לא כיף המחלות האלה, אבל אני רוצה שתעשה עוד בדיקה. נאנחתי. אלקטרופיזיולוגיה של העין זה נקרא, הסבירה, יש את זה רק באיכילוב, ולוקח זמן להשיג תור. מציעה שבינתיים תהיה סבלני ואל תאמץ את העיניים. אה, הזדרזה להוסיף במבוכה, כאילו דבר מה הסיח את דעתה מן השיחה וידיה גיששו בתיק הקטן שעל כיסאה, אתה שומע, המשיכה מתוך שפת גופה המבולבלת, וזיהיתי גם בצקת בעיניים. לא לדאוג, זה מהניתוח. נורמלי לגמרי. ורשמה לי טיפות לחודש ימים.

אני לא חושב שמתישהו דייקתי עם הטיפות. להרים את הראש למעלה עושה לי סחרחורת. אז מרימו טיפה. פוער את עיניי. אצבעות מחזיקות את הריסים. אצבעות יד אחרת לוחצות על הבקבוקון. וכל עוד לא צורב לי בעיניים אני יודע ששוב פספסתי, והלשון והנחיריים חשים במלח כימי שאת חלקו אני יורק וחלקו נבלע באשלייה שאולי הטיפות אפקטיביות גם דרך מערכת העיכול והנה, יש לי סטארט אפ, הכימיה של הטיפות תהפוך לקפסולות ג'ל שהצרכן יבלע. כמו אנטיביוטיקה.
   ובינתיים, עד שאהפוך לג'ף בזוס, הדבר היחיד שאני באמת מסוגל לעשות זה מוטוריקה גסה. המציאות האופטית החדשה מסרבת לשתף פעולה עם מחשב, טלפון, טלוויזיה, נטפליקס, פייסבוק, הכול מחוץ לשדה הראייה שלי. אפילו לנהוג בשעות הערב לדייטים אני לא יכול. מישהי אמרה לי שנאלמתי. שכבר לא שומעים אותי בראיונות או בפוסטים. נותרו לי במלוא עוצמתם חושי הטעם והריח. והמגע. חבר בשם עמיר אדרי, דוקטור ללימודי ידיעת הארץ וגיאוגרפיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, משתעשע איתי במקצוע חדש. טועם יינות. לא צריך לשמוע ולראות, נזף בי ובתירוצי האבטלה שלי באחת מפגישותינו בפארק הרצליה, לא רחוק מהאגם המלאכותי שעל גדותיו עשיתי אהבה עם גל הנשואה. או מעסה, הוסיף החבר. אבל אני לא רוצה עיסוי כמקצוע. אני רוצה בת זוג. אישה. חברה הכי טובה. שתאהב אותי בדרך שאני יכול לאהוב אותה: בהקשבה אחרת. במגע. בריח. שהיא תגיד לי כמו שגל אמרה לי לפני שמונה שנים: בלי מכשירי שמיעה אתה שומע אותי הכי טוב.
   בחצר שלנו יש גגון שנתמך בקורת עץ. אני רוצה להוסיף קורת תמיכה נוספת, ולבנות בר. למה להפסיק כאן. רצפת החצר בנויה לבני אקרשטיין שנאספו משבילים מפורקים באתרי בניין. כעת אני מאתר קרשי בניין מעץ אורן, רובם שרוטים או מנוקדים ביבלות בטון. השגרה החדשה שלי זה להעמיס קרש, לפרוק אותו על שולחן העץ המסיבי בחצרנו, ולשפשף, כל היום לשפשף. אני רוצה לבנות בר. הודות לאופטיקאית החכמה שלי יש לי מספר זוגות לעבודה, לראייה ולהגנה. על שערי יש תמיד משקפיים, אחר כך, בבית, מול המראה, אני רואה את סימני המשקפיים בשערי. לא הסתפרתי או התגלחתי מאז ניתוח הקטרקט. מיום ליום דומה למורה לנגרות שהיה לי בתיכון. פרא אציל. או לטום הנקס אחרי חמש שנים על אי בודד בסרט עם וילסון הכדור. ואני משפשף. מהקצע. מלטש. מושח בשמן. משייף, מושח שוב. וכמה אני רוצה שזו תהיה אישה ולא בול עץ. אישה שאהיה איתה כמו עם הקרשים. עדין ומדויק וחזק ומסור. יש לי כבר 40 קרשים בעובי 45 מ"מ, רוחב 150 מ"מ ואורך ארבעה מטרים. השכן עוזר עם מסור חשמלי כי לפעמים אפילו עיוור באטרף כמוני נשבר מניסור ידני. באוויר יש ריחות של עץ אורן טרי, חי, ושל בשר עצים חרוך מהניסור. משמן הטיק ושמן הלכה אני משתכר. את המצח אני מצנן עם בקבוק בירה. האצבעות דביקות ושמנוניות מחומר. בחלקן שבבי עץ זעירים, נעוצים בבשרי, הבר מתקדם ותופס צורה. איסמאעיל מכפר ח'ילף עוזר לי עם הכנת היסודות לדק. שתי וערב של עצים עבים עליהם אנעץ במברגה קרשים יפים. זו תהיה במה קטנה עליה אשב ואניח ידיי על הבר. מולי יהיו זית ורימון ואפרסק ושזיף ופינק ליידי ואשכולית אדומה ולימון וגויאבה ושקד וכליל החורש.
   סססעממק אשר סיינדרום, סססעמממק סקוטומה, סעעמממק אטרופיה,
   אני מאושר כפי שלא הייתי מעודי.