דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

בית נעול / יובל פז

כשהבנתי שאין באמת ניצחון מוחלט, ומעכשיו כל חייל שנהרג, נהרג על קידוש הגנת ראש הממשלה, החלטתי לאסור על הבן שלי לחזור לצבא. בהתחלה הוא צחק, בטוח שאני מתלוצצת איתו, והמשיך להתארגן כרגיל ליציאה. הוא התקלח, התגלח, לבש את המדים, אכל את החביתה בתוך לחמנייה, שתה את הקפה וסיפר בהתלהבות על המשימה המתוכננת לשבועיים הקרובים – טיהור מחנה פליטים כלשהו מהמחבלים המסתתרים בו, הרגיע שהכול יהיה בסדר כי אנחנו חזקים, וגם צודקים. אמרתי לו שאני מבינה את המחויבות שלו, אבל אני בשום אופן לא מסכימה להקריב אותו במלחמה שאיבדה מזמן את תכליתה. האחריות שלי כאמא לבנה חשובה יותר מהאחריות שלו לחבריו. הוא אמר בהחלטיות שאם כולם יתנהגו כמוני לא תישאר לנו מדינה. עניתי לו שאני מעדיפה בן חי בלי מדינה, מאשר מדינה עם בן באדמה. הוא שתק וקם מהשולחן, ניגש להביט בעצמו במראה, ליטף ביד רכה את לחיו, תיקן את מיקום הכומתה, יישר את כיס החולצה המקומט, הוציא את הטלפון והציץ בשעון, תלה את הנשק על הכתף, וניגש אליי כמו תמיד לחיבוק ולנשיקת פרידה.

   התקרבתי אל הדלת, הושטתי יד אל הידית וניסיתי לפתוח. נעול. אמרתי לה: "נו אמא, די עם השטויות. אני ממהר לרכבת, אסור לי לאחר. ידפקו לי שבת." היא שתקה רגע, וזרקה: "אתה לא הולך לשום מקום." אנחנו גרים בקומה שמינית, אז לצאת מהחלון או לקפוץ מהמרפסת זו לא אופציה. אמרתי: "אמא, את לא יכולה לסגור אותי בבית כאילו אני איזה ילד קטן. וזה לא צחוק עכשיו. ראבק, יש מלחמה." והיא בשלה: "שישלחו הם את הילדים שלהם למות סתם. אתה לא הולך לשום מקום." ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלה, אבל ראיתי שהיא הולכת ומתנתקת, מפסיקה לשמוע אותי, מתכנסת בתוך עצמה ונשכבת על הספה בסלון. חיפשתי את המפתח בכל הבית. פתחתי ארונות, מגירות, קופסאות. בדקתי מתחת לכריות שינה, במקרר, בתנור, במכונת כביסה, במדיח כלים, בעציצים, אפילו בתוך הנעליים. אין מפתח ואמא שותקת, שוכבת כמו מתה.

   המלחמה הזאת הגיעה לי עד מעל הראש. כל יום הלוויות, משפחות של חטופים משתגעות מדאגה, צועקות, מתחננות, והמומחים האלה בטלוויזיה שרק מחפשים עוד דם. די, נמאס. לאנשים כבר לא אכפת. קמים בבוקר, יוצאים לעבודה, חוזרים בערב, הולכים לישון. כל יום הרוגים, שדה תעופה, מגרשי כדורגל, מסעדות, פאבים – הכול מלא, מפוצץ. נגמר ההלם. אנשים נהיו אדישים, כאילו זה הכי ברור להיכנס לעזה, לצאת, להיכנס שוב, לצאת, להיכנס ואז לפתוח חדשות ולראות שוב שהותר לפרסום. אני לא אתן את הבן שלי. נקודה.

   האמת היא שהתביישתי להתקשר למפקד שלי ולהודיע לו שאני נעול בבית, כי אמא שלי לא מסכימה לי לצאת למלחמה. חשבתי גם ששום חבר מהצוות, שמת כבר לצאת הביתה ומחכה לי להתחלף, לא יקבל את זה בהבנה. ניסיתי לשכנע את אמא להפסיק את הטירוף הזה, ולשחרר אותי להחליט מה טוב בשבילי. צעקתי: "אמא, אני בן 19, ואני מחליט על עצמי." אבל היא, כלום. שותקת, ורק מזיזה את הראש ימינה ושמאלה כמו רובוט, עושה לי לא.

   המפקד שלי, אחרי שנרגע מהצחוק והבין שאני לא מגיע, הודיע לי בקול רציני שזה לא עובד ככה, ועם כל הכבוד אימהות עדיין לא מנהלות את הצבא. הוא הסכים שאעביר עוד יום בבית כדי לסדר את העניינים עם אמא, אבל אם עד מחר בעשר בבוקר אני לא מתייצב, לא תהיה לו ברירה והוא יודיע למשטרה הצבאית, ואז במקום לצאת מהמלחמה לחופשה בבית, אני אצא לחופשה בכלא. ניסיתי להסביר לאמא את המצב, אבל היא רק אמרה: "אם אתה לא מבין מה זה בשביל אמא לשלוח את הבן שלה למות במלחמה על כלום ושום דבר, אז אולי טעיתי בחינוך שלך, אבל גם בגיל 19 אני עדיין אמא שלך, ולא מעניינת אותי שום משטרה, אתה נשאר איתי פה." התחלתי להעיף את הספרים מהמדפים, בדקתי במכל הניאגרה בשירותים, שפכתי את כל התיקים שבבית, הוצאתי את כלי העבודה מהארגז, רוקנתי את כל האריזות שמצאתי במחסן – מקדחה, נורות, מסמרים, ברגים, נעצים. שפכתי את כל השקיות. בערב הבית היה הפוך כאילו הייתה פריצה. באתי אליה מיואש, וראיתי שהיא עושה את עצמה ישנה, אז לחשתי לה באוזן: "אמא, את משוגעת."

   בלילה אחרי שהוא נרדם, התגנבתי לחדר שלו ולקחתי את המחסנית, כי פחדתי שהוא עלול לעשות משהו לעצמו. אני גידלתי את הילד הזה לבד, וכשחתמתי לו על הסכמה לקרבי, לא חשבתי שיבקשו ממני להקריב אותו לטירוף הזה. אני יודעת שעם השטיפת־מוח שהוא עבר כל השנים בבית ספר, הוא לא יכול להבין בכלל את הטמטום של מלחמה. אני גם לא חושבת שאני צריכה להטיף לו מוסר, או להסביר לו מי פה הטוב ומי פה הרע. דבר אחד ברור לי, אם עוד מספיק אימהות היו משוגעות כמוני, אולי היה לנו סיכוי. בבוקר הוא התיישב ליד השולחן, שתה מהקפה בשתיקה, והסתכל אל החלון, מתוסכל. הבית נראה כמו רעידת אדמה. הוא רוקן את כל הארונות במטבח – סירים, מחבתות, סטים שלמים של צלחות וכוסות, חבילות אורז ופסטה, בקבוקי שמן וקופסאות שימורים, בעט בספרים שיצאו מהם עננים של אבק, פיזר מכוניות, קוביות, קלפים, פאזלים, בובות גיבורי־על, ועוד מיליון צעצועים ששמרתי מאז שהיה ילד בארגז מתחת למיטה. לא נשארה חתיכת רצפה אחת נקייה.

   רוקנתי את קופסאות התבלינים אחת אחת וריח חמוץ ומתוק וחריף ומר התערבבו במטבח. פתחתי את כל גלילי הנייר טואלט, וזרקתי. רכבות לבנות נתלו על המנורות ועל הווילונות. חתכתי בסכין יפנית את הריפודים של הכורסאות, תלשתי תמונות מהקירות, עקרתי את הטלוויזיה מהקיר וניפצתי אותה על הרצפה. לא ראיתי בעיניים מרוב עצבים. ישבתי להירגע, ואז פתאום דפיקות בדלת. קפצתי מהכיסא להסתכל דרך העינית. שניים במדים, כובע קסקט על הראש עם סמל של משטרה צבאית. הדפיקות התחזקו. אמא ישבה על הספה כאילו הקפיאו אותה. נהיה שקט. הם הלכו, אבל אז צלצל לי הטלפון: "תגיד לי, יא ליצן מטומטם, נראה לך שאנחנו בגן? יש לך משטרה צבאית בדלת. כדאי מאוד שתפתח." השיחה נותקה.

   הוא החזיר את הטלפון לכיס, ושוב דפיקות חזקות. קמתי לדלת וצעקתי להם: "תעשו מה שאתם רוצים. הוא לא יוצא מכאן." אחד מהשניים ניסה לשכנע אותי לפתוח: "גברת, תפתחי בבקשה, אנחנו רק רוצים לדבר איתך. לא באנו לעשות שום דבר בכוח." עניתי: "תלכו מכאן." הצצתי בעינית וראיתי את הדלת של המעלית נסגרת. חזר לי קצת האוויר, לנשום.

   אני לא יודע איך הם פרצו פנימה. הם פתחו את הדלת בפחות מדקה. הם היו בהלם ממה שראו. הנמוך אמר לגבוה: "אני כבר שלוש שנים לוכד – נשבע לך, דבר כזה לא ראיתי בחיים." מנסים לא לדרוך על בקבוקי המים המפוזרים על הרצפה, נזהרים לא למחוץ קופסת קטשופ או נוזל ניקוי חלונות, מדלגים על קצות האצבעות בין הזכוכיות, דורכים על אריזות קרועות של קמח, סוכר, מלח, פירורי לחם. הגבוה שלף את האזיקים מהאחורה של המכנסיים ואמר: "לא באנו לעשות בלגן." הורדתי ראש וחייכתי טיפה, קצת משמחה וקצת מבושה. "כן, כן" אמרתי, וגם: "סליחה אחי על הבלגן." התקרבתי לשוטר והגשתי ידיים צמודות לכיוונו, מוכן לנעילת האזיקים. בקצה העין ראיתי את אמא קופצת כמו נמרה, נעמדת ביני לבין השוטר, מפרידה לי את הידיים, ותופסת באחת מהן בכל הכוח. בינתיים הנמוך התקרב אליי, ותפס לי את היד השנייה. אמא מושכת ביד אחת והשוטר ביד השנייה, ואני כמו חבל נמתח.

   אני ידעתי שלא אוכל לעמוד הרבה זמן מול שני השוטרים האלה, כשאני מושכת לו ביד אחת והם מושכים לו ביד השנייה, והילד צורח, כולו אדום מרוב כאבים. ככה, תוך כדי המשיכות, נזכרתי איך פעם כשהייתי ילדה רבתי עם אחותי על בובה, וכל אחת משכה ביד אחת עד שהבובה נקרעה, וחתיכות צמר גפן עפו לה מהבטן. "הוא לא הולך לשום מקום," צעקתי. הגבוה ענה: "הוא בא איתנו, יש לנו צו מעצר בשבילו."

   וככה הם משכו אותי מצד לצד. רגע אני נצמד לאמא ורגע נדבק לשוטר. כאב פסיכי ירד לי מהכתף לכף יד. הרגשתי שתכף ייתלשו לי הידיים מהגוף. ואז שמעתי, כולנו שמענו, רעש כזה כמו שפותחים פקק של יין. גם השוטר וגם אמא עזבו בבת אחת את הידיים שלי, ונפלתי כמו קערת חרסינה שמתרסקת על הרצפה. אני לא יודע מה היה יותר חזק – הכאב של פריקת הכתפיים או ההקלה מהפסקת כאב המתיחה של הידיים. פתאום הידיים שלי נראו לי כל כך ארוכות, עד שיכולתי לגעת בכפות הרגליים. הידיים שלי היו זרוקות לידי כמו שני מוטות אלומיניום של פיגומים שפירקו מבניין.

   הוא שכב על הרצפה, מזיע, עיניים ריקות, ידיים שבורות, מיילל כמו גור כלבים פצוע שנדרס. הנמוך אסף את הנשק ותלה אותו על הכתף, והגבוה החזיר את האזיקים לחגורה ושם את המשקפי שמש. ניסיתי לעזור לו לקום, אבל אי אפשר היה לגעת בידיים שלו, הבוערות.

   בחדר מיון ניסה הרופא התורן להבין מה גרם לפציעה. שנינו שתקנו, מגלגלים עיניים לתקרה. בינתיים סניטר חייכן חיכה לאישור לקחת אותי לצילום רנטגן. הוא התנצל שנצטרך לחכות קצת כי לפנינו יש ארבעה חיילים פצועים קשה שפונו לכאן במסוק. במחלקה האורתופדית קיבלו אותי מאוד יפה. בחדר שלי שכבו עוד שניים – אחד עם קליע תקוע בין שתי חוליות בחוט השדרה, ואחד שהתאושש מניתוח כריתת רגל אחרי שחטף טיל נ"ט ישר לתוך הטנק. שניהם עם תחבושות על כל הגוף, ולידם מלא חברים ומשפחה ואוכל ובלונים וצחוקים.

   הזכוכיות נאספו מהרצפה, הכלים חזרו לארונות, כלי העבודה לארגזים, הספרים לספרייה, הצעצועים שוב מאוחסנים בארגז המצעים, אריזות המזון במקומן. ריפוד הכורסאות נתפר, מסך טלוויזיה חדש תלוי על הקיר ושנינו יושבים על הספה, רואים חדשות.

   מתלה לכל יד כולל קיבוע מרפק, בתוספת רצועה מותנית למניעת תזוזה. הסטטוס – פצוע קל. בחדשות מדווחים על מאות אימהות שנועלות את הבנים והבנות שלהן בבית. מסתבר שילדים שגדלים בבית עם זוג הורים עוברים פריקת כתפיים ושבירת מרפקים עוד לפני שהמשטרה הצבאית דופקת בדלת. דובר צה"ל מתייחס לתופעה בדאגה ומזהיר מפני ההשלכות. שר הביטחון מאיים שזרועות צה"ל יגיעו אל כל המפגעים בילדיהם. ראש הממשלה פונה אישית לאימהות, ומבקש מהציבור להיאזר בסבלנות, ושוב מבטיח שאנו כפסע מהניצחון המוחלט. במקביל, יחידות מיוחדות של הצבא מביאות בהצלחה גופות של חטופים לקבורה בישראל. מי היה מאמין.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp