מֹאזְנַיִם

ביקור אצל יואל הופמן / ציבי גבע

  "באלף תשע מאות שלושים ושש ענן של אבק פרחים כיסה את רמת גן.

  הוגו טוגנהפט נעטף באבק הפרחים והגיע, כמו שאומרים, 'לקצה החוכמה'.

  הוא ראה את הוגו טוגנהפט [היינו את עצמו] בתוך חנות הווילונות, מעברו האחר של חלון הראווה. הוגו שבחוץ ראה את הוגו שבפנים עומד בחוץ עומד בפנים… צורות צרות וארוכות כפלו את עצמן"

  יואל הופמן, גוטפרשה 1993

יום אחד היא אמרה לי: בשבת ל' נוסעת לבקר את יואל הופמן בצפת, היא הציעה שנצטרף.

  קפצתי על ההצעה. הוא היה איש שהרגשתי אליו כמעט הערצה, שתמיד רציתי לפגוש. קראתי את "קולות האדמה", "אמרי שיר על סף מוות", "ספר יוסף", "ברנהרט", כל מה שכתב, החל מספרים שעסקו בזן בודהיזם ושירת הייקו ועד הפרוזה הפואטית שלו. (שנים אני מצייר. אני חושב הרבה על הביטוי "הנחת צבע". משהו רך, אינטימי, יש בביטוי הזה, משהו שגם "מניח" במובן משער. מעולם, חשבתי, לא קראתי מישהו שככה "מניח מילים" זו ליד זו).

  בשבת בבוקר נסענו בג'יפ השחור שלה, בדרך אספנו את ל' ונסענו צפונה. אני זוכר שהגענו לצפת. אני זוכר מצוק תלול. הרבה ירוק תלוי. שביל צר. נכנסנו לבית דרך שער קטן, והוא קיבל את פנינו. היה לו שפמפם קטן, שיער דליל. גם ורדה אשתו יצאה לקראתנו. אחר כך ישבנו במטבח. ל' הציגה אותי וסיפרה לו שגם אני מלמד באוניברסיטת חיפה "בחוג לאמנות" – הוספתי – "כמה תלמידות שלי לומדות גם אצלך… אני רוצה לספר לך משהו" – הוספתי בהיסוס – "הספר היחיד שגנבתי אי־פעם, שהרשיתי לעצמי, היה ספר שלך The Sound Of The One Hand, ספר אדום מהספרייה בקיבוץ… בקושי הבנתי אז אנגלית והייתי מלא ברגשי אשמה, אבל איכשהו הצדקתי את זה בפני עצמי כשאמרתי: ממילא אף אחד פה, לעולם, לא יקרא את זה, אין סיכוי. אז שיהיה אצלי."

  אני לא בטוח אם הקשיב, הוא היה מרוכז בעצמו, והסיפור הזה נשאר כתלוי באוויר. באיזה רגע הוא קרא בקול רם לאשתו שהיית בצידו השני של החדר: "ורדה, תביאי לאורחים קולה." שמתי לב שהוא ישב ממש ליד המקרר. למה הוא מטריח אותה? היה משהו גס ואדנותי בקריאה הזאת. היא באה, הוציאה מהמקרר בקבוק קולה ושמה על השולחן.

  אחר־כך התגלגלה השיחה לענייני האוניברסיטה. הוא היה כל־כך ביקורתי, דיבר אפילו בשנאה על האקדמיה, על לימודי תורת הספרות, על הניתוחים והפירוק המייגע הזה שמוציא את נשמת הדבר. התחברתי, כמו שאומרים, לאנרכיזם האקדמי הזה, הבוז לתבניות, האופן שבו – כמו אצל טניסון – הוא לא היה מוכן לקטוף פרח ולפרק אותו, אלא רק להתבונן, להשאירו במקומו.

  אני, היה לי מעט להוסיף. הביישנות, המבוכה, כל זה. הייתי רק מרצה צעיר אז, והסכמתי בהנהון לכל מילה שלו, אבל התיעוב הרגשי שיצא ממנו… אני זוכר את זה במעומעם, היה תלוי בחלל החדר. איכשהו השיחה התגלגלה כמובן לענייני ספרות. הופמן סיפר שהוא לא יכול לכתוב יותר, מאז שיצא גוטפרשה (שהוא במלאית "עץ גומי"), מאז הביקורות שהופיעו. "אני חושב שזה הספר הכי טוב שכתבתי, שהשתחרר כמו טיל מונחה, התנתק מכוח המשיכה. "הלכתי הכי רחוק מאי פעם, הכי גבוה" – אמר – "בטח שהם לא מבינים את זה, ההם…"

  הדברים נאמרו בעלבון, כמו כוויה בנשמה. כבר חודשים הוא לא כתב מילה.

  בספטמבר ייסע לסקוטלנד – הוא אמר – יש שם איזה רזידנסי, במקום שמחוץ לעולם, אולי יצליח "להחזיר את זה, להיות מסוגל שוב…"

  יצאנו החוצה, יואל רצה להראות לנו משהו, הוא החזיק כוס קפה בידו והראה לנו את הגינה, לפתע נשמטה הכוס והתרסקה על המדרכה. הקפה ניתז לצדדים ונזל והזכוכיות לכל עבר: ״ורדה כבר תנקה את זה אחר כך״ זרק כלאחר יד והוליך אותנו לעבר חדר העבודה שלו. נכנסנו לחדר העבודה שהיה קטן, דחוס וחשוך, כמו העצמה של כל הבית המוזר, הלא מואר הזה והחתולים עם שפמי האנגורה ופרוות המשי שנראו כאילו יצאו מחלומות הבעתה שלי. ריח מעופש עמד באוויר העומד בבית הכהה והאפל הזה, הניבט אל יערות הגליל הירוקים.

  ניסיתי להגיד משהו על עצמי. כמו ילד הרגשתי על יד משורר הפרוזה הנערץ הזה. אני זוכר שמלמלתי משהו על התערוכה הטראומטית ההיא, תערוכת התריסים, ה־Blinds, כמה חודשים אחרי שאבא שלי מת, כשבמשך שנה שלמה לא יכולתי יותר לצייר, כשהצבע נעלם מחיי, כשרק המלנכוליה. התקופה הזאת של ההתעוררויות כל לילה בארבע בבוקר, העייפות, הדכדוך הבלתי נגמר הזה, הריקנות הנוראה.

  סיפרתי להם על הפתיחה הזאת בגלריה ג'ולי מ., בערב שבו אנשים התלחשו מאחורי הגב על "הדברים הקשים שהוא עובר" ועל "מצבו". אני זוכר את רפי שהיה מין חצי אלוהים בכפכפי גומי, שאמר: "אין דבר, הוא צייר מוכשר, הוא עוד יחזור לעצמו, אני מכיר את ציבי. לכל אחד מותר פעם ליפול." וגרשוני הזה, המהולל, שדיבר על איך גם בדיבור על מוות אנחנו צריכים למצוא תשוקה, חיים, משהו כזה, על החיים שלא מצא בעבודות האבל האלו, השתוקות. אבל שתיתי יותר מדי והרגשתי שאני הולך ליפול עם חיוך מטומטם מרוח על פניי, ונשענתי על הקיר שמה, ליד דלת הזכוכית של הגלריה ורציתי להקיא. אני הרגשתי שנכנסתי לקיר, לדד־אנד, לרחוב ללא מוצא, אבל היית בי מין אדישות כהה, אבודה, כמו גורל.

  סיפרתי לו את זה, וגם אני זוכר של' ור' עמדו איתנו ודיברנו על משהו, אבל נדמה היה לי שהוא לא הקשיב. הוא היה אחוז בתוך עצמו, בתוך הביקורות האלו והמבקרים המטומטמים ואיך הרימו אותו ואז הפילו אותו לקרשים עם ה"גוטפרשה" הזה, שהיה כמו טיל שלוח שחצה את היונוספרה והאטמוספרה וניתק מכוח המשיכה, מהיכולת להיות מובן "בעולם הבינוני שלהם".

  אני זוכר את התמונות האלו וקרעי השיחה ואת העלבון הזה שהיה תלוי באוויר העומד בבית הזה, על צלע ההר, בתוך הערפל, כמו בציור נוף סיני.

  אני זוכר שחשבתי: "רק שלא להיתקע, רק שלא להיתקע בעלבון, שלא להיתקע לעולם בעלבון, לעולם שלא להיתקע בעלבון", אני זוכר את המילים האלו שהסתובבו בראשי שוב ושוב כמו איזה לקח, כמו מוסר השכל.

  אחר־כך ורדה, אשתו, פינתה את השולחן והכניסה את הקולה למקרר והוא לקח אותנו לראות את החתולים. יואל המשיך לדבר ושוב סיפר שבספטמבר ייסע לסקוטלנד. חשבתי על מדבריות הקור, השממה הסלעית הקודרת, הצחיחה כמעט, שכמו לקוחה מציורי הנוף המעיקים של אוגוסט סטרינדברג המחזאי הגדול.

  היינו כבר בדרך חזרה, השמש כבר שקעה אל תוך העננים ומשהו האפיר. אני ראיתי את יואל הופמן, חשבתי, נכנסתי לפרדס וגם יצאתי.