ביכורי שירה / רותם שובל
שִׂיחָה מְדֻמְיֶנֶת עִם אִשְׁתְּךָ
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְהִתְאַהֵב בְּבַעֲלֵךְ.
אֲנִי לֹא אִשָּׁה כָּזֹאת בִּכְלָל.
אֲבָל הוּא נִגַּשׁ וּסְתָם שָׁאַל וּבְלִי לָשִׂים לֵב
(כַּמָּה טִפְּשָׁה הָיִיתִי לַחְשֹׁב שֶׁזֶּה יִהְיֶה רַק הַגּוּף)
סוּסִים הִתְחִילוּ לִדְהֹר.
רָאִית פַּעַם סוּס דּוֹהֵר בְּהִלּוּךְ אִטִּי?
כָּל רְקִיעַת פַּרְסָה מְעִירָה רִגְבֵי עָפָר וּלְרֶגַע
הָאֲדָמָה מִתְבַּדֶּרֶת לְאַלְפֵי צִפּוֹרִים;
כֹּבֶד הָרַגְלַיִם, בְּאֹמֶץ הַשְּׁרִירִים, עוֹגֵב
אַחַר הָרוּחַ וְכָכָה, דַּוְקָא בַּנִּתּוּק
נִצָּת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה; אֵיךְ פֶּלֶג גּוּפוֹ הָעֶלְיוֹן
נוֹתָר כִּמְעַט שָׁקֵט
אַךְ פֶּלֶא הַגּוּף הַתַּחְתּוֹן מִתְדַּפֵּק
וְהַלֵּב בֶּחָזֶה?
