מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

ביכורי שירה / אורי פרץ    

*
בַּלַּיְלָה חָגוּ סְבִיבֵנוּ הַשֵּׁדִים. אֵינִי יוֹדַעַת אֶת פֵּשֶׁר תְּנוּעָתָם. קַו־עִגּוּל קַו־עִגּוּל. שְׁנַיִם־שְׁנַיִם שְׁלוֹשָׁה־שְׁלוֹשָׁה. הָאָרֶץ נִשְׁאֶרֶת יְבֵשָׁה לַמְרוֹת הַתַּחֲזִית וַאֲנַחְנוּ לֹא נִרְדָּמִים. הַשְּׂמִיכָה מִתְהַפֶּכֶת כָּל הַלַּיְלָה, רוֹקַעַת בַּצִּפָּה סִימָנֵי עֲיֵפוּת וְעֶלְבּוֹן. אִלּוּ יָדַעְתִּי אֶת פֵּשֶׁר תְּנוּעָתָם הָיִיתִי רוֹקֶדֶת אִתָּם, וְהָיִיתִי אֲסִירַת תּוֹדָה תָּמִיד. לְנֹכַח אַהֲבָה כָּבָה, לְנוֹכָח הָעֶלְבּוֹן. אֵינִי יוֹדַעַת מָה יְהֵא עָלַי הַיּוֹם. הַתִּינוֹק שֶׁלִּי בּוֹכֶה בָּעֲרִיסָה וְעוֹד אֵינוֹ קַיָּם. הָיִיתִי רוֹצָה לוֹמַר: תְּנוּ לִי לְהִנָּזֵק, אֲבָל הַמַּלְאָךְ גּוֹאֵל אוֹתִי, מַעֲלִים אוֹתִי לְבָנָה בְּקִפְלֵי הַסָּדִין. בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ קַמְתִּי לִשְׁתּוֹת. בַּעֲלִי שָׁקַע בִּסְבַךְ הַחֲלוֹמוֹת וְהָיִיתִי לְבַד, מְהַרְהֶרֶת כֹּה וְכֹה. מָה פֵּשֶׁר הָאַהֲבָה? חֶשְׁבּוֹנוֹת הַחַשְׁמַל תְּלוּיִים בּוֹהֲקִים עַל הַמְּקָרֵר. בַּחֹשֶׁךְ הַכֹּל נִרְאֶה כְּמוֹ מִכְתָּבִים מֵאֵלִּיָהוּ. מָה פֵּשֶׁר הָאֱמוּנָה? קְחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַכֹּל.

*

דַּוְקָא בְּלִי רֶחֶם אֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֵיךְ כָּל עֻבָּר נֹפֵל. הָעוֹלָם אוֹסֵף אֶת שְׁאֵרֵי הָרְקָמוֹת וְאָנוּ קוֹרְאִים – אָדָם. אֲנִי בּוֹרֵאת לִי בְּכָל בֹּקֶר אֶת עֵץ הַקְּלֶמֶנְטִינוֹת בְּחַלּוֹנִי, בְּכָל עֶרֶב אֶת כּוֹס הַיַּיִן וְהַמַּאֲפֵרָה. לָכֵן אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ. אֲנִי רוֹאָה בְּךָ חַיִּים כִּי אֵינְךָ קַיָּם – בָּרָאתִי אוֹתְךָ כִּי הָיִיתִי טוֹבָה לְעַצְמִי.

גַּם אֶת אֱלֹהִים אֲנִי אוֹהֶבֶת. חוֹרֶטֶת בַּמִּדְרָכוֹת כִּי הוּא קוֹרֵא מִגָּבוֹהַּ כָּכָה הוּא אוֹהֵב גַּם אוֹתִי – פְּעוּרָה אֲנִי בּוֹנָה לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים שֶׁל כָּל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר.

*

בַּשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּיָנוּאָר רָאִיתִי אוֹתָנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. הַגּוּף לֹא הֶחֱזִיק אוֹתִי בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה. הָפַכְנוּ אֶת הַחֹרֶף לְאָבִיב, מִתְכַּרְבְּלִים עוֹטְפִים זֶה אֶת זֶה בְּקוּרֵי תַּאֲוָה וְעֵדֶן. לְפֶתַע אֲנִי לֹא הָיִיתִי בַּגּוּף. כָּל עֹנֶג יָכוֹל הָיָה לִפְשׂוֹת בִּי כְּנֶגַע מְגָרֵד, אַנְחוֹת הָרְוָחָה נִשְׁמְעוּ כְּאֶנְקוֹת צַעַר. נִרְאֵינוּ כְּמוֹ פְּרוּקֵי רַגְלַיִם, זְבוּבֵי חוֹל חַטְטָנִיִּים. לֹא יָדַעְתִּי אִם בָּלַע אוֹתִי הַמָּוֶת לַנֶּצַח אוֹ אוּלַי הָיָה זֶה הַפַּחַד. בִּקַּשְׁתִּי לִלְמֹד אֶת שִׂמְחַת נוֹזְלֵי הַגּוּף, אֲבָל נָזַלְתִּי מִחוּצָה לוֹ.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp