מֹאזְנַיִם

ביאליק מקשיב לשכינה / בַּכֹּל סרלואי

לבדי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת־בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף־הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל־רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת־לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל־בְּנָהּ, עַל־יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת, רַק־עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית־הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר־לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל־דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
“כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…״

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל־קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

תמוז, תרס"ב.

אנשים דתיים, כמוני, חיים בעולם צפוף תפילות. מרגע שאנו קמים בבוקר ותפילת ״מודה אני״ בפינו, עוד לפני שיצאנו מהמיטה ועד הרגע שנלך לישון וקריאת שמע על המיטה על שפתינו. ולא רק שלוש תפילות, וברכות לפני ואחרי האוכל. ככל שהיום נישא יותר מבחינה רוחנית יש בו יותר מילים ותפילה. בשבת יש יותר תפילות מביום רגיל, בחג – יותר מבשבת. בימים נוראים – ראש השנה, יום כיפור וסוכות – אנו מבלים ימים שלמים בבית הכנסת, אפופים תפילות עתיקות, יפהפיות מאין כמותן, עד שיש ימים ורגעים שנקראים לפי התפילות שנאמרות בהם: מליל ״זכור ברית״ עד ליל ״כל נדרי״ וזמן ״נעילה״ ותקופת הסליחות. האדם המאמין עטוף בטלית עשויה מילים.

תפילה, לא פחות משהיא פרקטיקה דתית, היא מצב קיומי. התינוק פועה וקורא לאימו כיוון שהוא חסר דבר מה: מזון, מגע, חום. האדם משמיע קול ומנסה ליצור קשר עם זולתו, כך גם האדם המאמין עם הזולת האולטימטיבי, שהוא הא־ל. האדם מבקש קרבה ואת מילוי צרכיו הגופניים והנפשיים. והזולת הזה, בדרך כלל, שותק.

  אנו יודעים יפה היכן מקומם של אלה שהא־ל דיבר איתם: מקומות ייעודיים לאנשים חולים או כאלה שכוחותיהם הנפשיים לא עמדו מול כוחותיהם הרוחניים. האדם המתפלל עסוק בהצפת הא־ל בתפילותיו. א־להים סובל את כל התפילות ועונה בלחש, דומה לזה של קולות המתפללים; אך רק מעטים, מעטים מאוד, מסוגלים לפנות מקום ולהקשיב.

אני קוראת את שירו של ביאליק ״לבדי״, שלמדתי בתיכון. השיר הזה הילך עליי קסם אז כמו היום. אני מנסה לשאת את יופיו, את עדינות המטאפורות שבו. לפעמים אני חשה שביאליק היה אדם כה דתי עד שהדת לא הכילה את עומק הרוחניות שבו; השיר זה הוא דוגמה יפה לכך. את הרקע לשיר כולנו מכירות משיעור ספרות: ביאליק חש צער על שהוא עוזב את העולם הישיבתי בשל הפיתוי העז של תנועת ההשכלה שהחלה סוחפת אז את עולם הישיבות בכלל ואת הלומדים בישיבת וולוז׳ין בפרט. הוא רדוף רגשות אשם ובדידות על מה ומי שהוא עוזב.

אבל לא רק הוא.

  גם הנעזב – במקרה הזה הנעזבת – בוכה. השכינה בוכה. זו אינה פּרֵדה שלמה, כזו שיש בה שיח והסכמה בין שני הצדדים, אלא נטישה כואבת. שניים בוכים: הוא והיא. האדם והנוכחות הא־להית, השכינה – שנשארת לבדה.

  אלא שבשונה מעמדתו של המאמין היודע רק להשמיע ולשמוע את קולו שלו המתפלל, ביאליק מקשיב.

  והוא שומע את קולה של השכינה הנעזבת: בהתחלה כשהוא נסתר מתחת לכנפה, אחר כך כשהיא מתרפקת עליו, מניחה את ראשה על כתפו. וזו הסיבה שהשיר הזה מהמם בעצמה הרוחנית שלו בעיניי: דווקא כשהוא עוזב את העולם הדתי הממוסד המשורר הצעיר עומד בפני פתיחת דלת רוחנית. הוא יוצא מחוג המסורת הכבד כדי להקשיב לקול דק מן הדק; וברגע הזה הוא שומע דבר שמתפללים רבים אינם זוכים לו.

  לכך הוא זוכה לא רק משום שברגע העזיבה משתחררת אנרגיה גרעינית, כזו שבביקוע אטום, אלא משום שהוא מקשיב, מקשיב באמת. הוא שומע אותה, ושומע פתאום את ההד של תפילותיו הַנִּדָּחוֹת וְהַנִּדְּחוֹת:

  וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל־קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד, / וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת – כי גם השכינה מתפללת לאדם. גם הבורא מתפלל לברואיו, מבקש שיקשיבו לו. וזה קול הנשמע בעולם ואין לו מקשיב. היקום צפוף תפילות כי לעיתים רחוקות מקשיב האדם לקולו הדק, החרישי של הא־ל, הנשמע ללא הרף בעולם.

  אך הרגע הזה, בו ביאליק מאזין לקולה של השכינה, אסור שיאמר במפורש: שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא / וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

  מי שזכה לו לא יאמר אותו, מי שיאמר אותו לא זכה לו. השכינה מתפללת לביאליק ואת מה שנאמר אין לומר. זהו רגע של קשב הנשאר בחלל הלבן של הדף ומזמין את הקורא גם למעלה ממאה ועשרים שנה אחרי הולדת השיר הזה להתפלל ולהקשיב לתפילה המושבת, להיכנס עם השכינה, עם הכאב הגדול ממידת אנוש אל מרחבי הדומייה –