דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בחלקות הוורודות
אנה הרמן
"חלב חמים בתוך האמהות החדשות
בחש בוורדים צער לבן ארוך" – פדריקו גרסיה לורקה
כדי לכתוב אמת צריך ללכת אל הפצע. צריך ללכת אל הפטמה. לא אל הפטמה של אמי. לשם אינני רוצה ללכת.
כשהייתי בת שישה שבועות אמי נסעה מחוץ לעיר, להכין דירה למגורים. נשארתי אצל סבי וסבתי. עד אז, מרגע היוולדי, לא ינקתי אלא משדיה. אבל נותרתי שם משך יום שלם, וסופר שסבתי נתנה לי חלב.
"איזה חלב? חלב מהמקרר?"
"חלב. כן, חלב מהמקרר."
"ומה קרה?"
"את פשוט שכבת שם ולא הגבת. העיניים שלך היו פתוחות כמו תהום. איבדת את ההכרה."
תחושת ההישמטות, הסחרחורת ההולכת ומתגברת בלי מעצור – תחושת הגוף המוכרת לי יותר מכֹּל.
אבל צריך ללכת אל הפצע הפתוח.
(הפצע ההוא כבר סגור. או לפחות סגור־לכאורה, כמו המרפס האחורי בראשי שלא נסגר מעולם, ואולי דרך הפתח שלו אני נופלת ונופלת). צריך ללכת אל הפטמה שהיא הפצע הפתוח. הפצע הלא־מדובר. אל הפטמות שאליהן את חוששת ללכת יותר מכֹּל.
* * *
האם שם נוצקה בי ליבתה של תחושת חוסר־הממשות, כמו גלעין רופס וחסר כל אחיזה?
"בהיותי ילדה, היו ימיי מלאים, ממש כפי שהם מלאים עתה, במידה רבה של אותו צמר־גפן, אותו חוסר־ממשות. שבוע אחר שבוע חלפו עליי בסנט אייווס מבלי שדבר יותיר בי את רישומו. ואז, מבלי שאדע מה הסיבה לכך, הכה ברק אלים ופתאומי" – וירג'יניה וולף, מתוך הממואר "רישום של העבר".
שבע או שמונה שנים מאוחר יותר צעדתי במורד השביל שהוליך מבית־הספר אל המנהרה שמעברה השני – עמק המצלבה – דרכי הביתה.
היה פסל במורד, וכשחלפתי על פניו הכתה בי מכת ברק פנימית. הרגשתי שהכֹּל חלום, שהכל לא קיים באמת. אם אצבוט את עצמי, לא אקיץ מן החלום הזה. ניסיתי ולא הקיצותי. הבהלה הייתה גדולה כקרקע הנשמטת מתחת לרגליים.
המִלים האוטומטיות שבקעו ממני היו: "איפה אני?" וגיליתי שאני יכולה להשיב, מבחינה עובדתית, על השאלה הזאת. אני יכולה לומר את שם המקום. אני יכולה לומר מה שמי ומה תאריך הלידה שלי ומה התאריך היום, אבל אינני יכולה להרגיש את הדברים האלה. הם עפו וחלפו בין אצבעותי "כחלום יעוף ולא ימצאוהו ויודד כחזיון לילה" (איוב כ, ח).
איך ידעה יונה וולך לתאר את זה בדיוק רב כל כך בשירה המוקדם "ססיליה"?
שם, באותן החלקות הוורודות, כשהייתי בת אחת־עשרה, באותן החלקות הוורודות ממש – כי היה אור דמדומים ורוד – שעת בין השמשות בשלהי הקיץ. הייתי במחנה של "הצופים" ביער, והייתי אמורה ללון מחוץ לבית, לראשונה. ושם, באותן החלקות הוורודות, באותו אור הדמדומים הוורוד, אבדה לי שוב תחושת הממשות.
המדריכה שלחה את בנות הקבוצה לקושש זרדים למדורה. החלקות הוורודות השתרעו לפניי. לא יכולתי לאחוז בהן. לא יכולתי לאחוז בשום דבר מוצק ולא הייתה בי שום תחושת ממשות. שוב עלו המלים האוטומטיות: "איפה אני?" אבל הן לא יכלו להחזיק שום דבר – לא את הזמן, לא את המקום ולא אותי. יכולתי לומר את שם המקום שבו אני נמצאת, אבל לא יכולתי להרגיש את זה. נמלים החלו לזחול בכל חלקות הגוף והנפש. הקרקע הלכה ונשמטה מתחת לרגליים. לא יכולתי לומר אלא: "איפה אני? איפה אני?" כמִלים, שאם אוכל ללכוד אותן בין כפות ידַי, אחוש ממשות כלשהי. אבל הן לא נתפשו. שום דבר לא נתפש. הלכתי ונשמטתי שם, בחלקות הוורודות. והחלקות הוורודות נשמטו סביבי ומתחת לרגליי. חשבו שהתייבשתי.
אחר כך זכרתי שאולי ליקקתי פטריית יער, טעמתי פטריית יער – – –
ישבתי במעגל בינות לילדות ונערים ונערות. זרות עטפה אותי. אולי מישהו נתן לי פטרייה ללקק ולטעום. ואחר כך היה אור הדמדומים הוורוד, הזרדים שלא התקוששו, ההישמטות אל תוך הנמלים שנגסו ונגסו בכל החושים – נמלי דם, נמלי אש.
מי יכלה לעבור שם מלבד ססיליה?
האם משום כך היו לי שיריה של יונה וולך כמכות ברק מדויקות כל כך, נחוצות כל כך, כבר שנתיים לאחר מכן?
* * *
שדיה של סבתי האהובה היו כרותים. הם נכרתו בזה אחר זה, כשהייתי תינוקת וכשהייתי ילדה קטנה. בחדר העבודה היה ראש מקלקר, חבוש פאה נכרית. על פני הראש ציירתי תווים – עיניים, אף ופה בצבעי פנדה. היו פעמים, כשישבתי אתה באותן שהויות רבות שלנו יחד במטבח, שעה שהיא בישלה ובישלה ואני ישבתי ולפני דלפק הפורמייקה החומה ודיברתי אתה ולפעמים ציירתי ולפעמים הכינה לי דבק מקמח ומים ותמיד דיברה אלַי באהבה ובסבלנות אין־קץ – היו פעמים שהיא השחיזה שתי סכיני מטבח גדולות וחדות מאוד זו בזו, וזרועותיה שבקצותיהן הסכינים החדות היו כשני סייפנים. המראה הבהיל אותי. שאלתי אותה בשקט, בחשש, מדוע היא עושה את זה. היא אמרה שהשרירים שלה נחלשו בעקבות הניתוחים – כריתת השדיים ובלוטות הלימפה – והיא צריכה לאמן כך את השרירים שלה.
ביום־הולדתה השבעים אמרה עליי סבתי לחברות שלה: "היא גם הנכדה שלי וגם החברה הכי טובה שלי". הייתי בת ארבע־עשרה. הבכי הציף אותי עד שלא יכולתי לנשום, מרוב שאהבתי את סבתא שלי ומרוב שדאגתי לה. היינו קשורות כל כך זו לזו, בחבלים של אהבה ודאגה, וכל לילה היינו אומרות זו לזו לילה טוב אלפי פעמים וממאנות להיפרד. ואני זוכרת שסבתי הידקה את החלוק אל חזה, והוא היה כרות־שדיים. והיא הייתה דקה כציפור, עטופה בחלוק־הלילה המעוטר בפסים צבעוניים רכים כנוצות ציפור.
* * *
בסער האפלולי של נעוריי הכתה בי שוב ושוב מכת הברק של תחושת חוסר הממשות. ידעתי שזה יבוא ויכה בי שוב, מלמעלה, ממקום האור המסנוור תמיד, ואוכה בבהלה שאי־אפשר להימלט ממנה. העולם נעשה חסר כל אחיזה. אני יכולה לומר מה שמי והיכן אני נמצאת אבל אני לא יכולה להרגיש את זה. אני לא יכולה לגעת בעולם.
"עכשיו לאהלה פוחדת", כתבה יונה וולך – – – הבהלה מצלצלת באוזניי ובכל גופי ומחרישה את אוזניי ואת כולי.
* * *
"בחלקות הוורודות עברה לי ססיליה
דולפת פעמונים כחולים" –
העולם החיצוני העמיד את עצמו בכוח בינה ובין התינוקת שלה בצורת גרגירים מלאכותיים שמדמים חלב אם.
האם זה החלב שהיא דולפת – פעמונים כחולים? האם זה החלב היחיד שהיא דולפת?
המסה הזאת נחתכת במקום לא־מדובר, במקום שבו רדומים כמו שני דגים מתים שדיה של אם טרייה – שדיה הדולפים אולי פעמונים כחולים – יולדת צעירה למדי שרצתה כל כך להיניק את התינוקת שלה.