מֹאזְנַיִם

בחלומי חזרתי / נילי לנדסמן

כבר כמה שנים טובות שאני לא חולמת עליו. הוא פשוט נעדר מרפרטואר החלומות החוזרים על עצמם. למקומות אסטרטגיים בקיבוץ אני תמיד שבה, נתקעת בלי פספורט וארנק באיזה חוץ לארץ זר־מוכר, מוצאת חדר נוסף, מרתף בדרך כלל, בדירה שמזמן איני מתגוררת בה במציאות או שמעולם לא התגוררתי בה, פוגשת את הבנזונה ההוא, ששבר לי פעם את הלב וסירב להתנצל. אבל אליו אני לא חוזרת יותר והוא היה המלך מלכי המלכים של הסיוטים. יותר מהצבא, מהקיבוץ, מהלידות והפּרֵדות גם יחד. הדרך אליו, כל בוקר, בהסעה, במיניבוס הצהוב של המועצה האזורית, ארכה עשרים דקות. הבנים כצפוי הציקו לבנות האמיצות שישבו במושבים האחוריים. מבעד לחלונות החליף העמק צבעים לפי העונות. בחורף – הירוק החי של שדות החיטה. באביב – פורחים בוורוד וסגול כל השזיפים ובקיץ ים זהוב שיבולים ולובן הכותנה. דקות החסד של ההסעה הלוך היו אוזלות ברגע שבו הגיח הרכב מתוך שדרת האיקליפטוסים המגוננת על הכביש והתגלה החרמון החולש בהוד על הרי הגולן משמאלו והרי נפתלי מימינו. זה היה הנוף למרגלותיו שכן בית הספר התיכון שלי, ושעמד בניגוד משווע לתערובת של דחק, מחנק ומועקה שהשרה עליי המקום.

  בדיעבד הוא לא היה ממש נורא, בית הספר התיכון האזורי ההוא. שעריו לא היו נעולים ואף שומר לא ישב בפתחו כך שיכולת לברוח כל אימת שהתחשק לך. הכיתות היו מרווחות, ממוזגות או מחוממות, חלונות גדולים היו קבועים בהן ואפשר היה להשקיף על עצים ולבהות בציפורים. התקיימה בו אינטגרציה מבורכת בין ילדי קיבוצים ומושבים, והמורים, בעיקר מורות, היו ברובם טובים יחסית. אם ממש רצית יכולת להעתיק במבחנים, אפילו בבגרויות. אם סילקו אותך בעוון חוסר משמעת תמיד החזירו אותך כעבור שבוע. על מנת להשתמט משעות חינוך גופני נזקקת לתירוצים קלושים. והכי מרשימה הייתה החממה, בתוך גבולות בית הספר אך מחוץ לטווח העין, שם התקבצו כל המעשנות והמעשנים. בהשוואה אל בית הספר הזה, מחנה שמונים שהוא בסיס אימון טירונים היה התופת. ובכל זאת הסבל היה רב יותר בתיכון והייאוש מצמית פי אלף.

  אני מאשימה את הבגרויות בכך שמעולם לא הצלחתי להשלים יותר משני סמסטרים של לימודים אקדמיים ואני מסתובבת בעולם הזה בלי תואר ראשון. פעם יכולתי להתהלל בכך שהגעתי לכל מיני הישגים לא רעים בחיים בלי לרכוש השכלה גבוהה אך כעת זה בעוכריי. אני מחפשת בנרות תעסוקה, פרנסה, עבודה, הכנסה או איך שלא קוראים לזה בימינו וקורות החיים שלי אפילו לא מאפשרים לי לעשות הסבה להוראה. הזמנים השתנו ללא הכר מאז שסיימתי את בית הספר התיכון שלי עם בגרות מלאה שהממוצע שלה בגבולות הסביר. עד כדי כך השתנו כך נודע לי לאחרונה, שהיום רובוטים סורקים את קורות החיים הנשלחים אל מעסיקים פוטנציאליים ולכן עליך לשלוח עמוד אחד בלבד ולקחת בחשבון שהאלגוריתם לא נוטה להתרשם מיכולת אוטודידקטית גבוהה. כשאני נזכרת בזאבה, המחנכת שלי מכיתה ח׳ עד י״ב, שנהגה לשנן באוזניי את משנתה הפדגוגית המתומצתת בצמד הפתגמים: ״אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו״ ו״מה שלא נכנס דרך הראש ייכנס דרך היד״ אני מבינה שהיא צדקה ואני טעיתי. לא עזרתי לעצמי בזה שלא הכנתי שיעורי בית במתמטיקה.

  בכיתה ט׳ עשיתי חיל כה רב בלימודיי שהבאתי להוריי תעודת סיום חטיבה בלתי נשכחת: שמונה שליליים נחרצים מתוך עשרה מקצועות (אנגלית וספרות בכל זאת אהבתי מספיק בשביל להראות נוכחות כלשהי בשיעורים). כל החופש הגדול אבא שלי היה איתי ברוגז ולא דיבר איתי מילה. זה אולי לא נשמע דרמטי אם זוכרים שהתגוררנו בנפרד מההורים בחדרים במתחם הנעורים ואכלנו בחדר האוכל והוא בכלל היה עובד חוץ ולא שהה במשק בימי חול. אבל בכל זאת החרם שלו שבר אותי. למזלי הוא נשבר קודם: מה את רוצה, הוא שאל אותי, כדי להביא הביתה תעודת בגרות?

  אבא שלי האמין עד יום מותו בשוחד ילדים כולל נכדים. ביום הבוחר הראשון שלי, בבחירות בשנת 1984 לכנסת האחת עשרה, הוא כל כך פחד שאממש את עצמי בהצבעה למפלגה הקומוניסטית וכל הקיבוץ ידע מי שם את הפתק הזה בקלפי, לכן ניסה כמיטב יכולתו לשדל אותי בתחנונים ואיומים ולבסוף קנה את הקול שלי ב־100 שקלים ישנים. הצבעתי למערך תמורת בצע כסף אבל פה הוא ממש יצא בזול. תמורת תעודת בגרות הוא היה חייב להציע שוחד הרבה יותר גדול. ענק. כדי שאני אצליח להתגבר על הדחף שלי להבריז ואסע בוקר בוקר במיניבוס הצהוב החולף על פני מטעים, שדות, הרים וגבעות, בחמסין, בגשמים, ברוח סערה ואשב בכיתה ואבטיח להתנהג יפה, הוא הבטיח לשלם על נסיעה לאנגליה בקיץ לפני הגיוס. ביום התשלום אבא שלי עמד חיוור כמו סיד בבית הנתיבות הצנוע בעוד אני קיפצתי בגיל בדרכי אל החוץ־לארץ הראשון שלי.

  לכן זה היה אמור להיות סיפור עם סוף שמח אילולא בית הספר התיכון המשיך לרדוף אותי כל החיים. הצלחתי לברוח במהלך חיי מכל דבר בערך. מהקיבוץ, מקשרים עם חברות הכי טובות מהעבר, ממאהבים איומים, מנישואים, מחמישה עיתונים לפחות, בעצם כמעט מכל מה שנשבעתי לו אמונים. אני לא יודעת למה הזיכרון של בית הספר מהלך עליי אימים אבל כשיצא השיר "זמנך עבר" של אהוד בנאי ובו השורה הפותחת והחוזרת ונשנית לאורכו ״בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון״ הרגשתי שהנה סוף סוף מצאתי את עצמי בבית בסיפור של מישהו אחר. יש מי שרואה בו שיר על החמצה וגעגועים לנעורים האבודים אבל לי ברור שזה שיר על טראומה. ליתר דיוק – פוסט טראומה. אין לי מושג מה עבר על אהוד בנאי בבית הספר התיכון שלו אך בחלוף הזמן לי מתבהר, יותר ויותר, מה היה כל כך נורא בתקופת בית הספר התיכון שלי, אף שלמראית עין הוא היה סבבה לחלוטין.

  כשעדיין חלמתי על בית הספר, פעם, הייתי תמיד משותקת בחלומי מרוב חרדה. יודעת שהגרוע ביותר קרה. יש מבחן ואני לא התכוננתי. העט לא כותב, העיפרון נמס, השורות המודפסות על הגיליון לא קריאות, הזמן נגמר מזמן. אין לי מושג איך לענות על אף שאלה. שום דבר מכל המפורט לעיל לא באמת קרה. ומה שכן קרה לא בא לבקר אותי בחלומות. באף אחד מהם לא ישבתי ועישנתי בחממה וקשקשתי עם הבנים המגניבים מהכיתות מעליי ולא מצאתי את עצמי בשיעור ספורט שוחה כמו דג עליז בבריכה האולימפית שמימיה נוצצים בשמש או מזנקת באוויר מעל מסלול קפיצה לרוחק.למרות שגם פלרטטתי וגם שחיתי וגם קפצתי ואפילו קבעתי שיא אליפות חטיבת ביניים זמני של ארבעה ומשהו מטרים, ובכלל – היו כל כך הרבה רגעים – ואת זה אפילו לא טרחתי אי פעם להדחיק – שעשיתי חיים משוגעים בתקופת בית הספר התיכון שלי.

  בדיעבד אני מבינה שתעודת הבגרות (תכלס, לא הצגתי אותה בפני אף מעסיק מימיי) נועדה ללמד אותי רק דבר אחד: מעתה ואילך חיי יוקדשו לשאיפה אחת – לא לאכזב את הפירמה, לא למצוא את עצמי שוב במצב ההוא של שמונה שליליים ואבא שהיה משוכנע שהוא יכול לעסוק בענייניו והכול יהיה בסדר בלעדיו. אומנם לא השאירו אותי כיתה באותה שנה אבל בהחלט למדתי שיעור בתשומת לב שלילית או שמא באהבה על תנאי. אומנם נכשלתי במבחן ההוא אך מאז הקפדתי להצטיין בכל הבאים אחריו.