מֹאזְנַיִם

צחוק גדול הרעיד את גופה, שמחה בעבעה בה והיא, שרויה במקום לא מקום, הרגישה מאושרת.

   לאט הקיצה. וילון הוסט, חלל התמוסס, עקצוצים של כאב מיפו את הגוף. פקחה עיניים, חזרה ועצמה. מיששה את הבד שעטף אותה, חמש אותיות, מתחיל בשין. יום מיוחד היום, לחשו לה המחשבות, כן, יום מיוחד. גיששה למשקפיים שעל השידה, מייחלת לצחוק שידעה לפני רגע, זכרו מתפוגג ונעלם.

   קולות המוסד עלו מהקירות, ניסתה לזהות מי עובדת היום, יש אחת שהיא אוהבת ואחת שלא. שלא תמהר לכאן, היא לא בורחת.

   ״בוקר טוב,״ נשמע קול מוכר, ועימו רעש של פתיחת חלון. קרני אור פרצו ושטפו את עיניה הבהירות, הסבה ראשה. ״בוקר אור,״ לחשה וניסתה להזדקף במיטתה.

   ״ישנת טוב?״ הפולשת לא חיכתה לתשובה והרימה את השמיכה הקלה. ״בואי, נכין אותך למקלחת.״

   ״איזה יום היום?״ היא מתחה ראשה לשעון לראות איזה יום היום והשעה ומה התאריך הלועזי. פעם הכול היה בעברית, למה ויתרו? אמא לא הייתה אוהבת את זה.

   ״יום חג היום, החג הכי גדול שלכם,״ ענתה המטפלת, זאת שהיא אוהבת, מפשיטה מעליה את החיתול, שרה בקולה הגרוני, ״עבדים היינו, היינו, עתה בני חורין.״ אחרי עשרים ושלוש שנים במוסד הסיעודי של הקיבוץ המטפלת הזאת כבר מכירה את כל השירים, עוד שנתיים תצא לפנסיה ותוכל לשכוח.

   ״תלכי איתי או שתרצי את המתקן?״ היא עוטפת אותה בחלוק, מסירה את משקפיה.

   המילים נוזלות סביבה, ללא משקפיים קשה לה להתרכז. ״בואי, ננסה,״ זרועות חזקות מקיפות אותה, היא נשענת עליהן ומתרוממת, מנסה לא לדרוך על הרגל הפגועה.

   ״כל הכבוד. תמשיכי ככה ותוכלי לחזור ללכת.״

   ״רגע, רגע,״ היא נבהלת, ״אני מפחדת.״

   ״שוואיה שוואיה. הנה עשית צעד אחד. זוכרת שספרנו? חמש צעדים מהמיטה למקלחת.״

   ״חמישה.״

   ״חמישה, חמישה!…תיספרי את שלא אעשה שגיאות.״

   עכשיו היא תושיב אותה על הכסא של המקלחת, שיש בו פתח למטה והישבן מחליק דרכו קר ועירום.

   ״נעים?״ המטפלת עוטה כפפות, בודקת את חום המים. ״נחפוף לכבוד החג.״

   ״לא רוצה!״ הקשישה עוצמת עיניים בכוח, ״זה שורף!״

   ״די חביבתי, אצלי לא נכנס לעיניים.״

   הידיים כבר על הקרקפת, מעסות ומלטפות.

   עלבון בגרון. עלבון בזיכרון. הרי היא אישה עצמאית, ורק מתוך חובת כיבוד החוקים של הבית היא מוכנה לפלישה הזאת. כמה שנים חלפו? המים החמימים זולגים עליה ומרגיעים את עורה, גם את תוכה פנימה. מבלי משים היא מפזמת, ״דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך…״ והנה היא במקהלה, שרה סולו, לבושה בחצאית תכולה וחולצה לבנה רקומה פרחים, אמא יושבת מולה במקהלה של הגדולים, מחייכת. כל הקיבוץ מאזין לה.

   ״הייתי שם, בנילוס,״ המטפלת נשמעת מבעד לקילוחי המים, ״שיט עם כל הלוקסוס. בסרטים לא ראיתי פאר כזה.״

   ״לא חבל על הכסף?״

   ״לא חבל ולא בטיח. חיים רק פעם אחת.״

   ״אחרי המלחמה עשינו טיול לתעלת סואץ, גיסי נלחם שם,״ המים מזכירים לה דבר מה, ״ואז שקעה השמש, והאור ריצד על המים, קול נעים ורך של פכפוך הגלים עלה, ו…״ המחשבה מתנתקת כמו חוט שנפרם מסוודר ישן.

   ״עשינו טיולים, ראינו מקומות עתיקים, ארכיאולוגיה, יש להם תרבות עתיקה יותר משלנו ושלכם ביחד, למיסרים,״ המטפלת מקציפה את הנוזל ומחליקה את הקצף בין קפלי העור.

   ״תמיד רציתי לראות את הפירמידות,״ בדמיונה של הקשישה עולים משולשים זוהרים בשמש המדברית, שקופיות מתחלפות באולם אפל.

   ״בניתם להם אחלה פירמידות,״ המטפלת עוצרת רגע ומשחררת: ״עכשיו אנחנו בונים לכם.״

   ״על מה את מדברת? אני לא מבינה.״

   שתיקה קלה נמתחת ביניהן, המים הומים באוזניים הנוטפות. היא אוהבת שקט.

   ״פינק אותי הרבה, בעלי,״ המטפלת נאנחת, ״הלך מוקדם, כמו שלך.״

   ״קר לי,״ האישה מתלוננת. עשרות שנים חלפו מאז והגעגועים גוברים משום מה בחגים, אבל את היגון תשמור לעצמה, יש בה כבוד עצמי.

   המטפלת טופחת במגבת על גופה, מנגבת במרץ, ומגלגלת את כסא הרחצה חזרה אל החדר. ״עוד מאמץ קטן,״ היא מחבקת ומושכת אותה לעמידה. כאב מרעיד את הרגל הפגועה.

   ״די!״ צעקה נפלטת לה כשהיא נשמטת למיטה, ״למה את מכאיבה לי?!״ זאת לא היא שצועקת שם, לא היא. מסוחררת מכאב היא חשה בידיים החזקות שמחתלות אותה כמו הייתה תינוקת יבבנית. ״ששש״ אומרים לה. גם בחיתולים נאבקה בהתחלה, אבל לילה אחד נפלה בדרך לשירותים, ואמרו שאין ברירה אלא לשים סורג סביב המיטה, שלא תתפתה לרדת. ״וההליכה לשרותים?״ ״אין ברירה,״ אמרה האחראית, והיא נכנעה לחיתול. ״אני כבר ארוזה,״ היא אומרת לילדים שמתקשרים כל ערב להגיד לילה טוב, הם אוהבים שהיא צוחקת על המצב.

   ״יאללה חביבתי, לא להירדם.״

   האישה דוחפת עצמה במאמץ ומתיישבת במיטה בחיתול וחזייה, הבטן שמוטה אי שם מתחת לצוואר, הירכיים ניגרות סביבה.

   ״אמא שלי הייתה מורה לעברית למרות שלא נולדה בארץ.״

   המטפלת ממלמלת משהו בערבית. פניה של האישה נאטמות. היא מפשפשת במגירה של השידה לצד המיטה, לאט מסובבת מכסה עגול של קופסה קטנה עם קרם פנים שהכינה לה הקוסמטיקאית של הקיבוץ, מורחת ממושכות את פניה. ריח נעים עולה בנחיריה. אולי תזליף גם בושם לקראת הערב?

״מה את רוצה ללבוש היום?״ המטפלת פותחת את ארון הבגדים שבפינת החדר והיא מרימה ראשה. למחשבה יש הילוך משלה, עוד רגע יבואו המילים: ״החולצה הירוקה עם הרקמה באדום.״

   ״החדשה, שהבת שלך הביאה?״

   חיוך עולה על פניה של האישה, מאיר את יופייה שנשמר בין קמטי עור ובשר מתכלה. ״יום חג היום, אני רוצה להתלבש יפה לכבודו.״

   ״בבקשה,״ המטפלת פותחת לפניה את החולצה, ״חולצה יפה לאישה יפה. נלביש עם המכנסים השחורות, מתאים לך?״ תנו להם לבחור, חזרה היועצת והסבירה בהדרכות, תחושת העצמאות חשובה להם מאד. גם חאג׳ה ריפא, השכנה, כבר בת תשעים. בבוקר שמים אותה על כורסה במרפסת, מגש גדול על ברכיה, מחרוזת התפילה ביד אחת וביד השניה היא בוררת את העדשים, את האורז, מה שצריך. כל הבית מתנהל סביבה. ״רק ככה,״ היא אומרת לבנות שלה, אבל מי יודע? הרי פתחו אצלם באזור בית אבות של ערבים.

   ״מתי יבואו לקחת אותי?״ האישה זוקפת שאלה, הדורה במושבה, ״השנה אנחנו אצל הנכד הבכור.״

   ״מי? היום את פה״

   ״מה פתאום?״ הבלבול אוחז בה, ״את סתם אומרת.״

   ״בואי,״ המטפלת אומרת ברוך ואוחזת בידיות הכסא המתגלגל, ״קראו לארוחת בוקר.״

   ״נמאס לי,״ היא ממלמלת, ערפילים נעים בראשה. איזה זיכרון מחלחל בלי שתרצה בו, שיחות, הסברים, שבועיים לא הפסיקה לבכות. גם הם.

   ״הם ילדים טובים,״ היא מוחה דגדוג רטוב מהעין. ״את מכירה אותם.״ ״בטח מכירה,״ המטפלת מונה את שמותיהם ״עופר זה הכי קטן, ויש אלון ותמר."

   ״לימדת אותה לגלגל עלי גפן,״ הקשישה מצטחקת.

   ״שיהיה לבריאות,״ המטפלת מגישה לה את תיק הצד. ״ויש עוד אחד, הגדול, ההוא תמיד מביא משהו וכמובן הבת הגדולה שפה, בקיבוץ, אלה שמה. הרבה ילדת, ברוך השם.״ זה לא עניין שלה איך הם מסדרים את העניינים אצלם.

   ״אתמול באה הנינה והאחיות שלה,״ הקשישה חושבת ומייד שולפת. רק את הנינה הפעוטה היא רואה. ״אורי רי רי״ היא מרככת קולה כמו הייתה הקטנה צנופה על ברכיה. המטפלת לא תתקן אותה. עופרי קוראים לקטנה.

הן כבר יוצאות מהחדר, חוצות את חלל הפעילות אל חדר האוכל. הנה תושיב אותה ליד השולחן ותגיש לה פרוסת לחם מרוחה בגבינה, ביצה, פרוסות עגבנייה ומלפפון ואז תתפנה לדיירים האחרים כי זאתי אוכלת לאט, אסור להאיץ בה.

להרים יד, לשלוח יד, לאחוז בכוס הקפה, להביא אל הפה, ללגום. חמימות מתפשטת בבטן. ״איזו ארוחה זו?״ היא שואלת את השכנה לשולחן, להסתיר בלבול של רגע, בוקר או ערב?

   ״בוקר,״ עונה האישה החביבה, לא עושה עניין מהשאלה.

   נכון, היא נזכרת, הרי לבוקר יש טעם של כוס קפה. הייתה משכימה קום כדי להכין לו לפני שיצא לדרכו ויחזור רק למחרת. הוא היה לבוש לעיר, רחוץ ומגולח, נאה וריחני, לוגם מהקפה ומלטף את לחייה. אחר כך הייתה מלווה אותו לרחבה שלפני הבית, קיבלה נשיקה, נופפה לשלום ונשארה עם החדרים הריקים.

   ״מה איבדת?״ קול מוציא אותה משרעפיה. התיק מונח על הברכיים, היד תחובה בו. מה איבדה שם? את הפנקס אולי? היא שולפת אותו בחיוך נצחון. מה תכתוב? ״תהיו טובים זה לזה,״ היא כותבת, פניה מתעדנות.

   ״התחלת לכתוב שירים?״ שואלת הצעקנית מהשולחן הסמוך, מסיבה אליה את תשומת לב כולם.

   ״תתעסקי בעניינים שלך!״ היא לא נשארת חייבת. מחזירה את הפנקס לתיק, תולה אותו על מסעד הכסא. מה לי ולזו? געגועים מגיחים מתוך בטנה, חונקים את הלב הזקן. לבית שלקחו לה, לגינה המטופחת ובמרכזה דשא מוריק וממטרה מחוללת. לשטוף כלים היא מתגעגעת, לפתור תשבץ, לשבת על המרפסת הצופה על העמק, לעקוב אחרי תנועת האנשים ולזהות פרצופים מוכרים.

השולחנות מתרוקנים סביבה. לאן כולם ממהרים? היא משקעת את הכפית במעדן החלב, מעלה גבשושית מחודדת כמו פירמידה, מעלה לאט ובעדינות אל הפה, הגוש הקריר ממלא את פיה במתיקות. עכשיו לבלוע, נשמע קול, לא בקול, במחשבה. גם לגלישת הנוזל הרך יש רצונות משלו. דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך. אור חזק נוקב אותה, כמו סכין ננעצת בראש, היד נשמטת, הכפית נשמטת, מרקדת על הרצפה בקול דנדון צוהל.