מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

באגם /  יעל דין בן עברי

 

באגם היה שקט יחסית, אולי כי היינו בתחילת השבוע. חופשת הקיץ הגדולה הייתה כבר בעיצומה, אבל בגרמניה היו ילדי הגן תלויים לגמרי בגחמות הגן הפרטי שלהם, בלי חופשה אחת מתוארכת לכולם. במים שחו רק ילדים, בעוד הוריהם עמדו משגיחים במים עד גובה הקרסול. האגם היה כמעט קפוא, והילדים רצו הלוך וחזור וזרקו את גופם לתוך המים במתזים עצומים. לרגעים נרעדו מהקור, טיפות מים ניגרו על פניהם כמו זיעה, ואז היו חוזרים לקפיצותיהם, למשחקי הכדור העליזים שלהם, לחפירות בחול שהפך שחור מתחת לשכבה העליונה הצהבהבה-חומה.

היינו אמורות לשמור מרחק מהשאר. השמיכות היו פרושות על הדשא והחול ברווחים קבועים, וחלק מהאנשים השרועים עליהם היו עצומי עיניים כנגד השמש. מדי פעם כיסה ענן את השמש לכמה דקות ורוח קרירה נשבה, אך מייד כשעבר הייתה השמש מכה בנו והגב היה מתחמם ונצרב.
בתי הייתה במים ואני עמדתי כשאר המבוגרים שלא היו חדורי התלהבות ילדית מספיק כדי להצליח להתמודד עם הקיפאון – במים הרדודים, מודדת את תנועותיה, מדי פעם נודדת בעיניי אל צידו השני של האגם הסבוך בצמחייה ובשביל גישה אחד היורד בתלילות אל המים. היא עדיין לא ידעה לשחות, אף שהייתה בת יותר משמונה, ונעזרה במצופים גם במים הרדודים והמגודרים של חוף הרחצה המסודר, בגלל הפחדים שהיו תוקפים אותה. בלילות הייתה אוחזת בידינו בחוזקה. המגיפה לא הטרידה אותה. היא גיחכה עליה ממש כמונו, הייתה מצביעה בכעס על כל המגוחך בהוראות שניתנו לנו, ואנחנו היינו מנידים בראשנו בהסכמה ומרימים ידינו בייאוש יחד איתה אל מול חוסר האונים שלנו נגדן. בסוף היינו עוטפים אותה במסכה בוויכוחים רבים בכל עלייה לרכבת או כניסה לחנות ואומרים לה: ״ככה זה, אלו ההוראות, זה לטובתך,״ והיא הייתה מתרצה וחובשת בסוף את המסכה המאולתרת הפרחונית. היא פחדה למות, אבל לא פחדה מהמגיפה. יכול להיות שאנחנו היינו אלו שלא טבעו את החשש מספיק עמוק בבשרה, שהקלו ראש במצב, שלא האמינו במה שעיניהם לא ראו, כמו הבורים מימי הביניים שלא ראו את החיידקים בעיניהם. לא רצינו להפחיד אותה. רצינו שתמשיך לצאת מהבית, שתמשיך לחיות בעולם הקודם בלי לפחד ממשהו נוסף. אבל אחר-כך כבר אי אפשר היה לשנות את דעתה. גם אנחנו לא ממש שינינו את דעתנו, נותרנו לא מאמינים ומאמינים. לא ידענו באיזה חשש להיאחז, באיזה כעס משתק חיים לבחור. לא ידעתי אפילו במה מהדברים אני מאמינה וגם לא ידעתי במה בחר בעלי להאמין. לא דיברנו על כך, בוודאי לא מולה, בוודאי לא איתה.

בהתחלה היא לא פחדה שאנחנו נמות. הפחד העמוק, הנורא והמשתק היה קשור במותה שלה בלבד. לא רציתי להעלות את אפשרות מותנו שלנו , הותרתי לה מקום חסר ושקט, בו אנחנו לידה תמידית. אחר-כך היא פחדה ממותה של סבתא רחוקה, רק מפני שהייתה מבוגרת ואמרו לה שאנשים מבוגרים חשופים יותר למגיפה. רק בסוף היא אמרה לי ברגע מתוק של חיבוק חושש לפני השינה שהיא לעולם לא תיפרד מאיתנו, גם אם נמות, אלא תקבור אותנו במקום סודי ותמצא אותנו תמיד ברגע של צורך. היה בזה ללא ספק משהו אפל, אבל היא מצאה רוגע במחשבה על השליטה בגופותינו, אז הנחתי לה את זה. היינו כמו קמעות נגד עין הרע. הבנתי שבגלל זה היא לא מפחדת ממותנו. היינו דבר שהיא אחזה בו בוודאות ובשליטה ממשית. היא זכרה בכל רגע נתון היכן הניחה אותנו. לא כעסתי עליה על כך. זכרתי איך כשרק למדתי לכתוב הבאתי לאמי למטבח את ברכת יום ההולדת שלה בה כתבתי באהבה רבה ובהתרגשות שאני מאחלת לה שתישן לנצח. בלילה הייתי תחת מתקפת פחד תמידית שאמי תאבד לי. הייתי זוחלת אליה למיטה ומחבקת אותה, דואגת למגע תמידי בינינו, כי הפחד שיתק אותי. כשהסבירה לי מה איחלתי לה נתקפתי אימה ובושה. התחבאתי במיטה ולא יכולתי להביט בה.

אל האגם נכנסנו בהתחלה יחד. אני לאט-לאט והיא זורקת את גופה בבת אחת אל המים הקרים. חיכיתי שהגוף יתרגל למים. ראשית הרגלים. אבל מה שחשבתי שהיתה התרגלות אל הקור התגלתה לאט כתחושת נימול והירדמות. מהמותן כבר קפצתי פנימה אל המים. היא נצמדה אליי ושחינו לאט בתנועות כלב הלוך וחזור. אחרי עשר דקות ברחתי החוצה. הקור הלם לי בחזה כל כך חזק שהרגשתי שאטבע. אבל היא נותרה ברדודים, צפה, ילדה גדולה במצופים ורודים, שוחה הלוך וחזור, מנסה לצלול רק עם הפנים מתחת למים ומעלה את הראש כשכל שערה כרוך על פניה. אחר כך ביקשה שאזרוק אליה בכל פעם את כפכף הגומי שלה והייתה שוחה ומחזירה אותו אליי ואני הייתי זורקת אותו שוב. הילדה ביקשה שאתבונן בה כשהיא שוחה אל הכפכף, אבל גיליתי יותר ויותר עד כמה קשה לי למקד בה את המבט. היא הייתה שוחה ואני הייתי נשאבת אל ים הגופים שהקיף אותי. נשים מבוגרות זקופות גוף ומקומטות בטן בבגד ים שני חלקים, שתי נשים הרות מאוד שהציגו קורקבן בולט וטבלו במים. אני הייתי היחידה בבגד ים שלם בחוף. הנשים כאן לא פחדו להציג את קפלי השומן שלהן בבטן של אחרי שלוש לידות.

ילדה נוספת הצטרפה למשחק בלי הזמנה והחלה לתפוס את הנעל ולהשליכה אליי בחזרה. היא הייתה מהירה וחזקה מבתי ותפסה את הכפכף בכל פעם, משליכה אותו עליי בחוזקה, כך גם קרעה את הנעל באחת מנקודות החיבור של הרצועה הקדמית והמשחק נגמר. בתי נתלתה על שרשרת ההפרדה של המים העמוקים, לרגע חסרת פחד. הילדה הזרה שיחקה איתה משחק אלים ונתלתה בה. שמעתי שדיברה אליה בשפה זרה, לא גרמנית, ובתי הביטה בה בפליאה. צעקתי אליהן אבל הן לא שמעו. בתי צחקה בפראות ונראתה מבוהלת לסירוגין. המים לא היו עמוקים והיא הייתה עם מצופים, אבל הילדה השנייה הייתה פראית. מהמקום שבו עמדתי שמעתי אותה צועקת בשפה שלא הצלחתי לזהות. נופפתי לבתי וקראתי לה. היא לא ראתה. הן שחו לאורכה של הגדר הצפה, לרגעים עוברות את המצופים מלמעלה ושבות. המציל קרא לכל הילדים שאינם יודעים לשחות לשוב אל האזור המגודר, אבל בתי לא הקשיבה. נופפתי לה ושוב צעקתי. דרכתי במים עד האגן והרטבתי את החצאית שלבשתי. קראתי בשמה.

אחרי כמה דקות היא הסתכלה לכיווני בפתאומיות והוריתי לה להתקרב אליי. המים הרדימו לי את הירכיים. הילדה שחתה אחריה בפראות, מנסה לתפוס אותה במצופיה, ברגליה, אבל הפעם לא הצליחה. בתי הגיעה אליי ושתינו התרחקנו מהילדה הזרה. ישבתי על החוף ובתי התקרבה לאט אל שלושה ברווזים שחיכו בצד האגם לרגע שבו יעזבו הרוחצים והאגם ישוב להיות שלהם. הם ליקטו צ׳יפס קר מפחי האשפה ורצו אל המים. חבורת ילדים גרמנים עמדה לידי, הם חפרו בור באדמה השחורה הטחובה של החוף, אחד מהם אמר בשקט: *"Meine Mama ist tot". 

 

 

*מגרמנית: ״אמא שלי מתה״

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp