דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אתמול חישבנו / ויקי כהן

בדיוק חצי שנה עברה.

  חדר מוחשך, מזכירה מאחורי פרגוד מתקתקת תקתוקי מקלדת מהירים, מקלידה מספרים, תיאורי איברים – "יש מוח, חלוקה טובה. כפות רגליים, כפות ידיים, חמש אצבעות בכל גפה. עמוד־שדרה נראה טוב מאוד." הרופא הנחמד נשמע כאילו הוא מנחה סדנאות מדיטציה. יש לו מבטא רוסי, וקול נמוך ועייף. החשכה בחדר הולמת את הקול שלו. רעשים מעטים נכנסים מבחוץ. את רחש המזגן מלווים צלצולי טלפון מהקבלה, וקולות פתיחה וסגירה של דַלתות חדרי בדיקה אחרים.

  וברקע נשאלות שאלות מנומסות ("אז מה אתם עוד עושים בחיים חוץ מעוּבָּר מושלם?"). אנחנו מוסרים תשובות מְסַפְּקוֹת בטון מרוכך ובוהים במסך. אני מבקשת כבר להגיע לשלב התמונה התלת ממדית (אם כבר מדיקליזציה של ההיריון, שלפחות נרוויח משהו), ואז עולים על המסך פנים חייזריים מתוקים ושפה עליונה שרק מתחשק למולל בעדינות בין אצבע לאגודל, וגוף קטן, ותנועות ידיים ומתיחה של רגל, ומובטח לי דיסק שעליו ייצרב הסרטון שמתהווה מולנו, בתום הבדיקה (והרגע הזה של הבדיקה יהפוך כמה שעות אח"כ לגיף ויועבר לַסבתות הממתינות בדריכות).

  ואז הוא אומר "טוב, תראו, יש שני דברים."

*

זה ייקח עוד שלושה שבועות של היטלטלות בין רופאים ורופאות, ובדיקות וטופסי התחייבות מהקופה, וזה ייגמר בשאיבה וגרידה של עובר בשבוע 18. שלא כמו בלידה שקטה יזומה, הסבירו לנו שכאן לא צריך להרוג אותו קודם. שהוא "פשוט לא ישרוד את התהליך". אני אקרא לזה רצח או לכל הפחות הריגה. ערן יסתפק בהמתת חסד. בכל מקרה שנינו יוצאים מזה יורים ובוכים.

  הייתה לו כליה אחת, קטנה מאוד, והיא לא ישבה במקום הנכון. היה לו גם חור בין חדרי הלב.

  הסיכון ללידה שקטה בשלב מאוחר יותר, בשל התפתחות לא תקינה, הכריע את הכף לטובת ההחלטה הנוראית. הסתובבנו בבית ימים ולילות כמו סהרוריים, מלאי שאלות על מוסר, ואף אחד מהאנשים בסביבתנו הקרובה והחילונית לא הבין למה. כאילו הדיון המוסרי נועד לאנשים אמוניים בלבד.

*

חגי תשרי ליוו את הווסת הראשונה שהגיעה אחרי התופת. הקיץ סירב להיעלם ורק בסוף סוכות הגיחו טפטופים ראשונים, ואז יורה שטינף את כל המכוניות ברחוב. מדדתי חום כל בוקר וטִרגטתי את מועד הביוץ העוקב כהלכה. שבועיים אחר כך הווסת איחרה להגיע, אבל הייתי בכלל משוכנעת שזהו, שדפקו לי את כל המערכת, שהרסו לי את הרחם, שהכול השתבש ויצא מאיזון. ערן צחק אבל גם הבין אותי (כבר בראשית ההיכרות שלנו הוא אמר לי שגלולות זה ממש שערורייה בעיניו). אחרי שבועיים איחור ובפעם השלישית שהוא ביקש שאעשה בדיקה ביתית הסכמתי. מאז שאני עם ערן אני מרגישה שפיזרו עלי אבקת קסמים, כי זה לא סביר כמה שטוב לי איתו. היו שני פסים על המקל בחמש לפנות בוקר. גם על המקל השני.

*

אבל זה כבר היה היריון מסויג. ערן לא דיבר אל הבטן שלי ולא ליטף אותה. הוא לא רצה לספר לכולם שוב ישר על ההתחלה (אבל ברור שסיפרתי וברור שהוא לא כעס), הוא הקשיב לתלונות שהיו לי על הגוף שלי, שהלך לי לאיבוד (זה פשוט טראומטי, לא תמיד צריך דימויים), ובעיקר הוא נראה מסויג כל הזמן וחיכה לבדיקה הרצינית הראשונה (תחילת שבוע 12, שקיפות עורפית).

  מדי פעם, אחרי כל מיני ויכוחים מטופשים שהתגלעו בינינו, וכבר כשהגענו לשלב הפיוס והאגו המופשר, הוא היה אומר "טוב, בובה, זה הרי ברור שהכול קשור לַהַפָּלָה." אני לא הצלחתי למצוא קשר בין ההפלה לוויכוח על הכלים או הכביסה, אבל איכשהו הכול אצלו התחבר לשם. במעמקי התודעה שלו ההפלה נספרה אצלו כ"מכת חיים". אפילו שִׁבְרוֹן הלב שידע לאחר שֶׁהַקֶּשֶׁר המיתולוגי שלו תם לא נספר ככה, אבל ההפלה – כן. אני זוכרת שזה הפתיע אותי לשמוע אותו אומר את זה.

  שבועיים לפני השקיפות הרגשתי שזה לא קורה. ההיסוס שליווה אותי לא דמה לַזהירות שערן תִחזק לאורך אותם שבועות. זה היה היסוס שהגוף דיווח עליו, למשל, כששמתי לב שלא קשה לי לרוץ או לעלות במדרגות. אומנם שוב יצאה לי הבטן בשלב מוקדם כמו בהיריון הקודם, אבל היא הייתה כמו מין חובה טכנית שהוטל על הגוף שלי לבצע. נטולת כל חן.

*

"אני באמת מצטער… וכמובן שתדלגו על הקבלה ביציאה מכאן." ככה נשלחנו הביתה בתום השקיפות עם מכתב סיכום שיועד לצוות מיון נשים באיכילוב. זו הייתה הבדיקה המהירה בעולם. לא היה צורך בתרגום למה שראינו על המסך ברגע שהרופא הניח עליי את האולטרסאונד. אמנם הייתי בשבוע 12 אבל העובר נראה כמו יצור ימי קָדוּם. המסך היה נטול הבהוב־דופק. הבטנו בְיצור גולמי וחסר תנועה למשך כמה שניות ארוכות, ואז הרופא הציע שנמשיך את השיחה בחלקו השני של החדר.

  הלכנו על אופציית הכדורים. המחשבה על רי־ראן עשתה לשנינו רע, וכבר באותו ערב יצאו ממני גושי (א)דם בכמויות לא הגיוניות. זה נפל על חנוכה אז ערן היה בבית. הוא היה זמין לתלמידים שלו מרחוק כרגיל, וגם נסע לאיזו ישיבה פדגוגית חשובה באחד מימי החופש, אבל רוב הזמן היינו יחד. אני נהגתי לדווח על כמות הדימומים שפחתה והלכה, ועל גלי דימומים שחזרו כמו אפטר־שוקים אחרי רעידת אדמה. ערן נשאר איתי במיטה בבית בימים היותר קשים. הַחֲזָרָה שלו לעבודה אחרי חנוכה קרטעה רגשית, אבל היו לו כל כך הרבה משימות על הראש שלא היה לו זמן לחשוב על כלום. תוגת הפלות תפסה את שנינו מדי פעם לפעם, והיינו מחליפים מילים עצובות וגיפים מטופשים בוואטסאפ אם זה קרה בזמן שהיינו בעבודה ורחוקים האחד מהשנייה.

*

במצטבר היו לנו שלושים שבועות היריון ומינוס שני תינוקות. ערן עייף מאוד בערבים כבר איזו תקופה. הוא קם מוקדם כמעט כל בוקר והימים שלו בָּעֲבוֹדָה מלאי מעש ותנועה ודיבור (אבל על הפעם השנייה הוא כבר לא סיפר לתלמידים שלו). הוא חוזר הביתה מותש ועוד צריך להוציא כלבה מזדקנת לטיול. הוא יוצא מדי פעם לראות סרטים בְּגַפּוֹ או לפגוש חבר. הוא נרשם לקורס כתיבה. הוא רץ פחות. הוא שוחה יותר. הוא קנה סניקרס חדשות ושעון ("כמו של ביל מורי, בובה. תראי"). והוא כל הזמן אומר לי שאני יפה, אבל אנחנו שוכבים פחות מבדרך־כלל. אני מסתכלת עליו בימים ובערבים ובלילות ומדי פעם תוהה אם הוא נפל בסטטיסטיקות. כשאני שואלת אותו שאלות עם מילים מפורשות הוא תמיד עונה "זה לא מדויק", ואני כבר יודעת שקבוצת תמיכה לגברים לא תהיה פתרון לבעיה שהוא לא יסכים להגדיר מלכתחילה.

  אני דואגת לו.

  אני אוהבת אותו.

*

בדיוק חצי שנה עברה. אתמול חישבנו.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp