מֹאזְנַיִם

אתוס של כובד
קטע מתוך ממואר בעבודה
/ עמל.יה זיו

אולי לפתוח כך.
  הדמות במעיל הגשם השחור המבהיק השעינה את המטרייה וסקרה את השמות על תיבות הדואר. כשמצאה את מבוקשה הורידה מכתפיה את התרמיל מעור שחור, שלפה ממנו תיקיית פלסטיק דקה ובה כמה דפי שורה בכתב יד מסודר והחלה דוחקת אותה לאחת התיבות. היא הייתה כל כך שקועה במעשיה שלא הרגישה באישה הקטנה עם המקל עד שזו הייתה כבר ממש מאחוריה. "תהיתי מי הדמות השחורה הזו שמתעסקת בתיבות הדואר שלנו," היא אמרה בקולה העמוק – והקפיצה אותי. האופן בו הדגישה את המשפט גרם לו להישמע כמו גערה לאוזן לא מיומנת, אבל האינטונציה הייתה מחויכת. הסברתי במבוכה שבאתי להגיש את העבודה כפי שסיכמנו. מכיוון שגמרתי לכתוב אותה רק מאוחר בלילה הקודם ולא הספקתי לסיים את מלאכת ההעתקה לנקי עד לזמן השיעור (מחשבים ביתיים היו אז נחלתם של בודדים, ועבודות הוגשו בכתב יד), היא נתנה לי ארכה של כמה שעות והציעה שאשים אותה בתיבה שלה. לא אמרתי "עבודה" אלא "פייפר", כפי שעבודות כונו בחוג לספרות אנגלית, וכל הדו־שיח הזה התקיים באנגלית, השפה שבה התנהלו לא רק השיעורים אלא גם כל האינטראקציות – הן עם המרצים, והן לעיתים קרובות בין הסטודנטים לבין עצמם. החוג היה מעין בועה לשונית בקמפוס, שגרמה לנו הסטודנטים להרגיש מוּתקים לסוג של חוץ לארץ, כך שגם בהפסקות לא מיהרנו לחזור לעברית שהייתה שפת האם של רובנו. שמה של האישה עם המקל היה ישראלי למהדרין, אבל לקח זמן עד שהשיחות בינינו עברו לעברית, מה שסימן גם את המעבר מיחסי מרצה–סטודנטית ליחסי חברות.
  הושטתי לה את הפייפר. בידה הפנויה היא החזיקה שקית קניות ובגדיה היו רטובים מהגשם. היא הזמינה אותי לעלות לרגע. כשנכנסנו היא הובילה אותי לסלון והחוותה לעבר כורסת עור חומה, והיא עצמה התיישבה בכורסת עור אחרת באלכסון ממני. היא הסבירה שיצאה לקנות כמה דברים כי עוד מעט מגיעה אליה חברה ותיקה, ושלפה מתיקה שקית ערמונים ובקבוק קוניאק. היה ברור שהיא צריכה לסדר קצת לקראת בוא החברה, להחליף את הבגדים הרטובים ולשים את הערמונים בתנור לקלייה, אבל היא רק הלכה למטבח להביא שתי כוסות והציעה לי לחנוך איתה את הבקבוק. מעולם לא אהבתי את המשקאות החריפים באמת, אבל לא עלה בדעתי לסרב. אחרי שבועות שבהם נבנתה הסקרנות שלי לגביה, פתאום מצאתי את עצמי באורח פלא בביתה והתכוונתי למצות את העונג הלא צפוי הזה עד תום.
  שתינו ושוחחנו ואני בלעתי בעיניי את החדר: החפצים על שולחן הסלון, העציצים במרפסת הסגורה, תמונות השמן עזות המבע שמאוחר יותר הסתבר לי שהיא זו שציירה אותן, שטיח הקיר עם הדפס הנשים הרוקדות של מאטיס על רקע הקיר הכהה. זה היה האמביאנס שלה. הכול נשא את חותם האינדיבידואליות המובהקת שלה. היו מי שהחדר הזה עורר בהם בעתה ואינסטינקט בריחה כאילו נקלעו למערתה של קירקה; היו שסלדו מאי הסדר, מעשן הסיגריות שדבק בקירות, מהשולחן שאפשר היה למצוא עליו טביעות כוסות ופירורי טבק. בשבילי החדר הזה היה הקונכייה שבה היא התגוררה, קונכייה שהלמה אותה להפליא, הסבירה אותה והשלימה אותה; שכל אובייקט בה היה טעון, מנומק, בעל משמעות. לכֹּל שָם היו כובד ומוצקות מנחמים: רהיטי עץ כבדים, עלי ומכתש מברונזה, מאפרת זכוכית כבדה. היא הייתה אישה קטנה ורזה אבל החדר סימן את משקלה האמיתי – היא השתייכה לז'אנר הנשים הקטנות והמפחידות ואף אדם שעיניו בראשו לא יכול היה להקל בה ראש. אבל החדר גם היווה עדות לאמונה שלה במוצקות כערך. הוא היה האנטי־תזה לקל, בהיר ואוורירי; לא היה בו ניקיון מודרניסטי, אבל הוא גם בשום פנים לא היה מגובב, מצועצע, או דקורטיבי. הפואטיקה המובהקת שלו צייתה לאתוס היחידאי של בעליו – אתוס של כובד. אלא שזה לא היה כובד בורגני, אלא משהו שקראתי בבירור כבוהמיאני. אף אחד מהחפצים בחדר לא הגיע בסט, לא נמצא שם באקראי ולא נענה לטעמו של מישהו אחר – את כולם היא בחרה, ולעיתים אף ייצרה בעצמה בהתקפי נגרות או גזירה והדבקה של עור (תמיד קינאתי בה על היחסים הבלתי אמצעיים הללו עם עולם החומר). היא עיצבה את סביבת המחיה שלה בבריקולאז׳ מתמשך.
  חיכיתי לאות ללכת. ידעתי שהחברה, שעימה לא התראתה זה זמן רב, ושמהפרטים המעטים שסיפרה על אודותיה כבר קיבלה ממדים מיתיים, צפויה להגיע בקרוב, אבל היא לא נתנה שום אות שכזה ולא הראתה סימני קוצר רוח. לבסוף, כשנשמע הצלצול באינטרקום, והחברה הגיעה, נושאת קיש לארוחת הערב, הוצגתי בפניה (השיחה עברה לעברית), ועוד נותרתי לשבת, באי נוחות הולך וגובר, מנהלת עימה שיחה בזמן שהמארחת שלנו הלכה למטבח להכניס את הערמונים לתנור. כשהיא חזרה לסלון הצלחתי לפטור את עצמי סוף סוף והותרתי אותן לפגישתן. יצאתי משם שיכורה לא רק מהקוניאק אלא גם מן הטעם המתוק של שבירת הגבולות. לא יכולתי להביא את עצמי לעצור בשום תחנת אוטובוס וצעדתי הביתה במעיל לא רכוס בגשם המזרזף, לאורך רחוב אבן גבירול ואחר כך במורד קינג ג׳ורג׳, חיוך שפוך על פניי.