אשתי הייתה שומעת / עומר ולדמן
אִשְׁתִּי הָיְתָה שׁוֹמַעַת מִתּוֹךְ הַהֶסְגֵּר
קַלָּטוֹת יְשָׁנוֹת שֶׁל אָבִיהָ שֶׁמֵּת לֹא מִזְּמַן
מִיָּמִים שֶׁהָיָה שַׁדָּר בְּאֶרֶץ נִפְעֶרֶת, וְהִקְלִיט אֶת עַצְמוֹ
כִּי אָהַב אֶת עַצְמוֹ, וְאוּלַי (הִיא עַכְשָׁו מְשַׁעֶרֶת)
כִּי יָדַע שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר דָּבָר אַחֵר, וְהוּא מְתַמְחֵר לָהּ
לִפְנֵי שֶׁנּוֹלְדָה אֶת הִמְהוּמוֹ, אֶת טִמְטוּמוֹ שֶׁבְּאָזְנִי
לֹא מִתְחַבֵּר לְמִשְׁפָּטִים, אֶת זַעֲמוֹ בְּעוֹד שָׁנִים
וְאֶת שִׁעֲמוּמוֹ כְּשֶׁעָזַב, פְּנִינִים שֶׁל רֹק הַזָּב מִפִּיו
כְּאוֹת לְתִמְהוֹנוֹ, "לְעֹצֶם עֶלְבּוֹנוֹ", כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה עִבְרִית,
אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁל הַקְלָָָטָה, עַל הַקִּרְבָה בְּהִמָּלְטָהּ
מִן הַדִּבּוּר אֶל הַהִיסְטֶרְיָה
חַמְדָנִית, חַדַּת צְלִילִים
בְּנוֹתַי שִׁמְרִית וּבַת גַּלִּים, שֶׁוַּדַּאי יִגְדְּלוּ בִּלְעָדַי
בְּבֵית אִמָּן, בְּבֵית אִמִּי דָּנִית, אִם יִרְצוּ לְעַצְמָן
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי יוּכְלוּ לִפְנוֹת רַק אֶל הָרַדְיוֹ הַצְּבָאִי
שֶׁבּוֹ נִגְמַלְתִּי מֵאִישִׁיּוּתִי, וּלְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּמוּתִי
בְּגִיל עֶשְׂרִים, כְּמוֹ בָּרְאִי, חוֹזֵר עַל תַּבְנִיּוֹת דִּבּוּר
כְּמוֹ מְמַלֵּא תַּבְנִית בֵּיצִים, כִּי לֹא הָיוּ לִי הַבֵּיצִים
לִסְתֹּם אֶת פִּי וְלֹא לוֹמַר: שָׁלוֹם יָעֵל, שָׁלוֹם יָרוֹן
כַּחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שֶׁעַל שְׂפָתָהּ נִקְרָשׁ הַמַּר, צָרִיךְ לוֹמַר
צָרִיךְ לוֹמַר, נָשׁוּב וּנְעַדְכֵּן, לֹא נוּכַל לְתַקֵּן
אֶת הַדִּבּוּר שֶׁלֹּא יָצָא מִפִּינוּ בֶּאֱמֶת, רַק אֶת קוֹלֵנוּ
שֶׁשִּׁמֵּשׁ כִּנְיַר גִּלְגּוּל נוּכַל לָשִׂים בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר
כְּפִי שֶׁסְּגַרְתִּיו בְּבֹקֶר שִׁחְרוּרִי מֵהַצָּבָא, כְּפִי שֶׁקָּבַע
אֲבִי אִשְׁתִּי בְּדִבּוּרוֹ מִבֹּקֶר עִבּוּרוֹ לְכָאן, בִּלְתִּי מוּכָן
כְּמוֹ פְּסַנְתְּרָן שֶׁהוּא אִטֵּר יַד
יְמִינוֹ, אַלִּים, וַתְרָן