מֹאזְנַיִם

ארץ הגברים* / אמילי מואטי

מתוך רומן בכתובים

המעבר לחיים כמעט רגילים היה, בשלב ההוא, חלק מששיערה. היא כבר עמדה בקשרי עבודה עם כמה חנויות פרחים שהכירו ביכולות שלה, השיער שלה היה נקי מדבק והציפרניים בריאות התחילו לבצבץ בקצה האצבעות אחרי שנים של בניית ציפרניים באקריל והגברים שהורגלה בהם המשיכו להגיע באדיקות ודבקו בהרגלים שלהם ובה, אמרו את אותן מילות נימוס ושכבו איתה באותו אופן. היא חזרה להתקלח פעם ביום והעור חדל מלהתקלף משימוש יתר בסבון. איש מהם לא דחה אותה במיוחד ואיש מהם לא ניסה להצית בה דבר, באים, עושים את שלהם ויוצאים. כמו היו אנשי מקצוע שנתבקשו לבצע עבודת תיקון קטנה בצנרת. לפעמים נחה על מי מהם הרוח והוא היה מביא עימו מתנה כלשהי שמסמנת הכרת הטוב. פיז'מה או טובלרונים קטנים מנסיעה לחוץ לארץ.

  היו ימים שחשבה על ג'ימי וכיבתה ממנה את המחשבות כמו שמורידים בבת אחת את המפסק הראשי ומדוממים את הבית, כמו שמגיפים תריסים במכה, אך חרף המאמצים הכבירים וההשתדלות המחשבות מיאנו להתפזר, שנתיים אחרי הוא המשיך להופיע כאילו אתמול עוד הגביה אותה לרגע ארוך לפני שנפרדו דרכיהם. היא חלמה לילה אחד שהיא מרחפת לידו, היא ילדה קטנה מאוד ויש לה כנפיים שקופים של פרפר והגודל שלה כולו זהה בממדיו לגודלו של הראש שלו מהכתפיים דרך הצוואר והוא הולך ברחוב שנראה כמו דיזנגוף והיא חגה סביבו מרעישה בכנפיה. התקופה שהיא נשאה אותו במחשבותיה הייתה ארוכה בהרבה מהימים ששכן בחייה, העצב שהשאיר בה היה גדול מהשמחה שהפיח בחייה כשאך הגיח אליהם לרגע, אורח נטה ללון. רונה לא הצליחה לשכוח אותו גם כשהמראה שלו לחלוטין נמוג לה מהמחשבות, גם בחלומות לא היו לו פנים אלא רק צלם. היא זכרה אותו דרך מה שהרגישה שאבד לה איתו. כבר לא כעסה על ההיסחפות שלה אליו ועל העומק בו נגע בה בלי שהתכוון. כשחשבה עליו לא חשבה על חומר ולא על יופי ודברים שהיא צריכה להספיק, לא היה חולין בכמיהה שלה אל האיש הזה. היא כבר הפסיקה לשחזר בלילות רגע שחלף אחרי רגע שחלף מהדקה בה הכירו, מה הוא אמר לה ומתי ואת הצבע של החיוך שלו כשהרים אותה אליו מהמדרגות בסינמטק אל החושך המתוק באולם כשהיא מגששת אל כף היד שלו והוא מתמסר לה עד שלא היה סרט ולא היו אנשים סביבם ולא אולם רק כף היד המפוארת שלו והיד שלה שננעצת בה חזק ולא הרפתה ממנה, היא לא הפסיקה לקוות שיטלפן אליה פתאום באיזה ערב וירצה להסביר הכול והיא תכעס עליו ותספר לו כמה כאב ועצב וייאוש הוא הסב לה כשלא הגיע לראות אותה שם בעיר שופעת הים אחרי שנגמרה השמש והלילה ירד ואחרי שהשקיעה הרבה בבגדים לכבודו והוציאה כסף שלא תכננה בשביל שהסיפור יתחיל ביופי ובמרחבים שיש בהם הדר ונועם. לפעמים ניהלה שיחות שלמות בקול רם בהן אמרה לו את אשר על ליבה ולא הפסיקה עם הדיבורים של הלב עד שכל מה שהיה צריך להיאמר נאמר. היא הצליחה לגלות רוך כלפי עצמה כשלא הצליחה לקום ממנו גם כשניסתה בלי סוף לספר לעצמה סיפורים ולהרגיע את העצב שמשך אותה מטה אל האזורים שאין להם תחתית, התעלות בהן למדה לשהות, להשאיר את הראש בתלם ולחנוק את הלב באין מפריע. היא יכלה להתבונן בכל זה מהצד ולהבין כמה היא הזדקקה נואשת לאהבה שלו ולמילים העדינות שלו אליה ולמבט המסוים ההוא עליה, על הגוף שלה שהשתחרר לפתע מהכישוף הרע והתקלף מהנוצות השחורות עד שנעשה אנושי כששכבה לידו עירומה ועריה. זה יכל להיות כל אחד אחר ויד המקרה, אכזרית וחכמה, הביאה דווקא את יורד הים מרובה השמות, אליה. לא היה לה אז, כפי שאין לה עדיין – מקום בטוח שאליו יכלה לברוח ממנו ככל שניסתה הוא חזר אליה במה שנראה כמו אהבה יוקדת בלילה היחיד שלהם, שמרגע שתם הייתה אדם שונה וחפץ חיים כי הוא הדליק בה את האור שדרכו נושמים. דלעת שהופכת באחת לאדם. זאת האמת כולה גם אם היה בה משהו מבעית, לא ברור, מיידי, מתעתע וסוחף מדי והיא, שלמודה בשקרים רבים, חיטטה באמת שבעבעה מהסיפור הזה ולא נתנה לה להגליד בשום פנים ובשום אופן.