מֹאזְנַיִם

ארץ אין דור / אוראל רייך

מרצפותיה של רצפת האולם היו מכוסות כמעט לחלוטין בעיסת שיירי מזון ושברי גרוטאות, כלי אוכל מלוכלכים וסחבות בערבוביה. מרבד שרוי בריר רָקָב. מתחת לכפות הרגליים היחפות המתנודדות באוויר שעטו כלבים בני זנים שונים שפרוותם הבריקה בטינופת, מזנקים בלשונות מתנפנפות לאורכו ולרוחבו של האולם, בוטשים במדמנה, מחפשים בחוטמיהם את תכולתם המהבילה של חיתולים שבצבצו מתוך תילי הזבל.

באמצע פאתו התיכונה של השולחן הגדול דמוי החֵית שבמרכז האולם אחז ארנבנוֹב במשענת הכיסא, ייצב עצמו עליו והזדקף. חזית חולצתו הספוגה ברוטב שיבַש התרוממה מעט, מערטלת את כרסו הצָבָה, הלבנה כשיש; טבורו הבולט נִזקר לפנים. הוא רכן קדימה, סילק בפטיש שאחז כמה מאפים מעלי עובש שהיו מונחים על המשטח שלפניו, דפק מספר פעמים בקרחת העץ שנחשפה ושב להתנשא מעל לראשי היושבים.

״שקט, שקט!״

שאון שיחותיהם של הילדים שכך בהדרגה והאולם דמם. השקט הופרע רק בטפיחות כפותיהם של הכלבים ברטיבות, בזמזום הזבובים ובאוְשת בערת הלפידים שלאורך הקירות. ארנבנוֹב פתח בדיבור; מתחת לשפתיו הקטנות נחשפה מערכת שיניים שנשחקו; משתי החותכות בחזית לסתו העליונה נותרו רק שני שבבי עצם מפוררים ואפרפרים.

  עיניו נפערו. ״שני עֲבָרים לָעֶרֶשׂ!״ קרא. –״שני עֲבָרים לָעֶרֶשׂ!״ חזרה כהד צעקתו של להק הילדים, מלֻּווה בהכאות קצובות על השולחן. ״ראשית, ברצוני לברך לשלום את חברינו ששבו ממשלחתם.״ ארנבנוֹב נדד עם מבטו מעל לראשי הילדים והחווה מעלה עם גביע הנחושת שהחזיק בידו העדינה. ״כּוּשָׁן, כולנו משתוקקים לשמוע אודות הגילויים החדשים!״ שלהבות הלפידים הבהיקו נצנוץ ענברי בשְׁחור פניו וגֵוו החשוף של הילד בקצה השולחן, שאבק וזיעה נקרשו עליהם; מבעדם נראו ההֶבְרֵקים בעורו כגיצים המגחללים גזע עץ מת. הוא החווה בראשו לעבר ארנבנוֹב.

ארנבנוֹב המשיך. ״חמישה אביבים הלילה! חמש שנים שאנו צועדים כבני חורין. גבהות הנפש, הברירה המושכלת, העינוּב המצֻעצע – כולם היו לאסקופה נדרסת. ידענו ופעלנו, הגשמנו: מה ששומר בזיכרונה של האנושות היה לא יותר מאשר דימוי מעורפל – קמנו והצפנו אמת זו מעלה עד שכיסתה את העולם; כעת הכול יודעים – מבעד למראית העין פרץ הסוד הגלוי – שני עברים לערש!״ הילדים הלמו בשולחן בחזקה.

״הלילה אנחנו חוגגים את ניצחוננו. אנו זוכרים עדיין את ימינו הראשונים, את ההתרוממות מתוך העריסות, את ההתלחששויות תחת אפיהם של הכלאִים, את שיבור המנעולים. אך אני מדבר כאן הלילה כמי שיודע שמשימתנו לא תמה; השגנו הרבה – אך אל לנו לקפוא על שִׁמרנו. מה נחוץ לנו? מה ימנע מאויבנו לכרסם באחדותנו?״ מדי כמה מילים חמקו אישוניו של ארנבנוֹב לשמאלו.

״אך אני אינני בעל חזון; רעיונות גדולים הם מנת חלקם של מי שיכלו לצרינו, שהנהיגו אותנו מתוך המכלאות. ילדים כמו בן־חזיריים, מי שהרהיב להניף את כולנו בקווצות שערנו מחצר המשחק, לטפס על מותני המבוגרים ולמשכם בחזם מטה, להעפיל לכתפיהם וללפות את צוואריהם ברתמה.״

ארנבנוֹב הגביה את ידו לעבר הדיוקן העצום שהיה תלוי על הקיר מאחוריו. משטח הבד כוסה כולו במשיכות גסות של צבעי גואש. הגוש הגדול שבמרכזו נדמָה לדמות ילד ממותניו ומעלה, גופו בעל בשר ופניו מְזֻוָּתוֹת.

מסביב להיקף ראשו נמרחה עטרה; עיניו קושקשו בצבע־דם. בין מלתעותיו החשוקות צוירה גיזת תלתלים שהשתלשלה על חזו.

״בן־חזיריים אינו איתנו עוד – אך תלמידו וממשיך דרכו נמצא כאן הערב; דֶּקֶר, איש על דגלו, בריון מְיַדה אבנים!״

העיניים כולן הופנו לעברו השמאלי של האולם, שם נתמך דֶּקֶר בשולחן ונעמד עליו. הוא התמהמה מלפתוח בדיבור. אמתו הימנית הייתה קצוצה מעל היכן שהייתה בעבר כף ידו, קשורה בסופה כנקניק;

״אני מודה לארנבנוֹב. מתוך בושת חיינו הקודמים עלינו והבטנו על העולם מקומתנו אנו. כמוכם, נולדתי גם אני אל סכי העיניים, אל הגדירה, ראשי נתון בפלצור ומאחוריי חובט המקל – 'הלאה, הלאה!' נזעם הקול תחת הדברים כולם. 'הַמְשך, התעצב, הֱיֵה!'״ הילדים שרקו בבוז. ״אך לא עוד. לאריכות־פניהם של המבוגרים השבנו בנֵאוץ, את רשת כלליהם קרענו מעלינו!״

צלחות נחבטו בשולחן, אגרופים הונפו.

״ראו כמה עלה בידינו להשיג בחמש שנים בלבד. ילד הפוקח את עיניו ברחבי המדינה כולה יודע שעול מהתלת 'הבחירה' הוסר מעליו; הימים והלילות לא ישובו עוד למסגרותיהם: אך ממתוך גחמנותו נולד כל העושר שהוא רואה לפניו! אך הלילה, לפני שנתחיל בחגיגה, הלילה עלינו להביט במעשנו הגדול ולהכיר לראשונה, במשקל תפקידנו.״

האולם נדם שוב.

״מה ערכו של השגנו אם איננו יכולים להבטיח את המשכו? כיצד נבטיח שיישמר, שיהיה מוגן מפני צינון־השכל האורב תמיד בפיתויו לסמכות? אני יודע שלו היה כאן, היה בן־חזיריים עסוק בשאלה זו בדיוק.״ דֶּקֶר חיפש את עיניו של ארנבנוֹב.

״איך נוכל לוודא את המשכיותה של צורת חיינו? ארנבנוֹב ואני שוחחנו על כך רבות. לבסוף התגלתה בפנינו אפשרות. נחוץ לנו היכל־ספר, מינוי רַשם, הכשרה להוראה.״

אי אלו לחישות החלו להשמע באולם. דֶּקֶר המשיך בדבריו ללא שהות.

״לשם כך, מי מאיתנו הזוכרים את הדקדוק כדאי שיצטוותו לחידוש עיסוקם; מהם יצאו מספר סופרים־כתבנים ומכתיבים. ראשית נעלה את יסודות דרכינו על הכתב, ונאגדם למספר רשימות יסוד, אחר־כך…״

– "שני עברים לערש!״ צווחה חדה נשמעה. תינוקת ישובה בכיסא גבוה לפעוטות הטיחה את ידה הבצקית במגש שלפניה. עיניה הפניניות, רמז אפה ופיה היו צפופים. שאר בשר פרצופה הדשן עטפם ככותרת פרח. פלומת שערה סמרה. אוזניה בערו.

"אוי לנו שכך נאמר ביום השנה!״ ירתה בגרון ניחר. ״האם מזיכרונו של כְּבוד דֶּקֶר, תופשׂ־מלחמה בכבודו ובעצמו, כבר נמחה זכר הרוקדים סביב בתי הספר הבוערים? האם שכח את השמחה שגאתה בלב, אותה שמחה שנשבענו שלא תכבה לעולם, יודעים שבמהרה תוצת בליבו של העולם כולו?

  שני עברים לערש, דֶּקֶר הנכבד, שני עברים בלבד עומדים ביסוד כל הדברים! הסתרה והחצנה: מזימה עלומה המתרקמת במחשך האטום מחד, וגילוי לב גא, מסתער ללא חטא, בישירות בלתי מחושבת – מאידך! שני עברים ותו לא! נראה שכבוד דֶּקֶר מעוניין להשיב על כנם את הזמנים בהם גודלנו לְתַחֵחַ במחשבותינו במכלאות, להפוך את רגביהן אלה על גבי אלה עד שכיווניהן וסדרן הטבעי היו מתבלבלים כליל – אמת ושקר היו מתמזגים ומאבדים מתְּוָאֵיהם, נשקלים ואז נשקלים שוב, וכל שנותר לנו היה להיאסף לגילדות בעלי מלאכה, להתחיל במסחר, להיות לפוליטיקאים, לכלכלנים ולהוגים! לאנשי מעשה מתפלספים!״

הלחישות התעצמו והיו להתבטאויות רמות. כלים ושאריות מזון החלו להיזרק באוויר.

ארנבנוֹב ניסה לומר דבר מה בתוך ההמולה ״…אינני חושב שכוונתו של דֶּקֶר הייתה שעלינו לכונן בית־ספר הלכה למעשה…״

– ״זו כוונתי בדיוק!״ הפנה אליו דֶּקֶר את מבטו. ארנבנוֹב בלם את פיו בו ברגע ונבלע בכיסאו.

״אינכם מבינים?״ ניסה דֶּקֶר לצעוק מעל קולותיהם של הילדים, ״אויבינו מתאספים, הם משוחחים ביניהם, מחליפים רשמים, עומלים על תעמולתם; לא ירחק היום ויצליחו להחדיר בלב ילדינו תהיות – ללא רשת סדורה של חינוך שיאגד אותנו, ללא לימוד שיוליכנו בסך שקבענו לעצמנו יתמוטט כל מה שבנינו מבפנים, ללא צורך שיירו אף ירייה אחת!״

״אוזניכם השומעות!״ פערה התינוקת חיוך חסר שיניים. ״דֶּקֶר, ימינו של המשחית, ראש הבולשת בעצמו, סבור שעלינו לחזור אל הכיתה!״

כּוּשָׁן שלף מתחת כיסאו שק גדול, שהיה טלוא מבדים במרקמים וצבעים עזים. שאגתם של הילדים התערבבה בנביחות הכלבים ״שק הצוענים! שק הצוענים!״ כושן קפץ על השולחן, רץ לעברו של דֶּקֶר ובעט בברכו. דקר נפל. כושן הכה בפניו וסכר את פיו בידו. שלושה ילדים חשו להחזיק בגופו המתפתל כשהוכנס אל השק. כושן השליך חבל שנתלה על אחד מקניה המעוקלים של נברשת התקרה ואת שפתי השק הסגור הידק בקשר. ארבעת הילדים משכו בקצה החבל השני עד שעלה השק. דֶּקֶר ניסה להאבק, אך מקץ כמה דקות רפו שריריו וצנח באפיסת כוחות בשביו.

מדי פעם הרגיש בחבטתו של פרי רקוב או בחפץ כלשהו שנזרק עליו מהאספה שהתחדשה תחתיו.

מתוך השק יכול היה לשמוע את דבריו של כושן. משלחתו שבה זה עתה מן ההרים. הוא הציג בפני האספה שלוש גולגולות ושני דגמי פנים עשויים גבס, שנוצרו מתוך יציקתו אל תבניות שהוכנו ממש על תווי פניהם של שוכני ההרים. כושן פירט בהרחבה את המדדים: רוחב הפה, עצמות הלחיים, האף, הלסתות, את גובהן ורחבן של הפנים בשלמותן. מסקנותיו היו חד משמעיות. לא נותר ספק בליבו. תושבי ההרים, שנותרו מבודדים כמעט לחלוטין בכל שנות קיומם, התאפיינו במדדים משותפים אף לעין הבלתי מזוינת.

  לפני המרקחת המעורבת, לפני שהידללו ונמהלו, היו כל האנשים ילדים.