דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

ארנב ארנב / אסף קוגלר

"אתה יורה בארנב, אתה תופס אותו בחישוק שלא יברח, ואתה מפזר לו מלח על הזנב," חילק סבא את האביזרים: רובה עם קת עץ לאיתן, חישוק גומי קטן וכחול לי ומלחייה לאליאב. שוב קיבלתי את התפקיד הכי גרוע אבל ידעתי שאם אני אתלונן גם את החישוק הוא ייקח לי. "בלי ריבים ובלי בכיונים," הודיע לנו עוד לפני שנכנסנו לבית בתחילת אותו שבוע. "למה צריך מלח על הזנב?" שאלתי במקום. "מה זאת אומרת, אכלת פעם ארנב בלי מלח?" "ארנב זה לא כשר," התעורר איתן שהיה עסוק בללטף את הרובה שקיבל. "הארנבים שפה כשרים, מה גבולות הגזרה אתם יודעים?" "עד הסוף של הזיתים, עד הפרות של וייס, לא מתקרבים לכביש שירות," דקלמנו. ביום הראשון אחרי ששמנו את המזוודות בחדר ואכלנו חצי אשכולית, "מי שלא אוהב זה מה שיש," לקח אותנו סבא לסיור בשטח והקצה לנו מגרש משחקים ענקי שאלו גבולותיו וכלל גם את סככת הטרקטורים ואת הלול הנטוש של ההודים. "מי שאני אתפוס אותו מחוץ לגבולות גזרה, עולה על האוטובוס הראשון בחזרה לנתניה, ברור?" "ברור," ענינו כאחד וסבא הסתובב וחזר לכיוון הבית. התחלנו ללכת אחריו אבל הוא בלי להסתובב הודיע "לא, אתם נשארים לשחק." ואיתן אמר, בעיקר לעצמו, "אי אפשר לחזור עכשיו לנתניה." ככה עבר עלינו רוב השבוע בשיטוט וחקירה. סבא היה הרבה בטלפון ולפעמים נסע לכמה שעות אחרי שאמר לאיתן "אתה אחראי," אז היה גם הריב הגדול, כי איתן תפס אותי מנסה להתקשר הביתה, הוא צעק עליי שאני רק אפריע והלכנו מכות. סבא תפס אותנו מתגלגלים על השטיח, "שאני אספר לאמא? אתם רוצים לצער אותה? עכשיו?" התחננו שלא יספר. היה גם טיול לכינרת שבוטל ברגע האחרון ומטלות פה ושם. במסע הארנבים זכינו אחרי שקילפנו את כל הפקאנים שהיו ברשת. "בהצלחה!" רעם סבא וחזר לבית ואנחנו יצאנו לצוד. איתן הסביר שיש צורך לצעוד לאט ובטור כדי לא להפחיד את הארנבים. נעמדנו אחריו לפי הסדר. החזקנו מעמד ככה בערך חמש דקות ואז התפרק המבנה, כי לי היה חם והסברתי שארנבים מתחבאים בין העצים, אבל איתן לא הקשיב והמשיך ללכת כשהרובה שלוח קדימה והעין שלו צמודה לקת. נעצרתי. אליאב נתקע בי, נפל והתחיל לבכות. איתן הסתובב ואמר לי שאף אחד לא מפריע לי ללכת לעצים, אבל הוא ממשיך לכאן והרובה אצלו. הסתובבתי והתחלתי לצעוד לכיוון הזיתים אבל בדרך חטפתי לאליאב את המלחייה מהיד. שוב הוא התחיל לבכות. עשיתי את חצי הדרך כששמעתי את איתן: "עצור או שאני יורה!" הסתובבתי. הוא עמד באמצע השדה עם הרובה מכוון אליי, אליאב מתחבא מאחוריו. "תרים ידיים!" הרמתי, החישוק החליק מכף היה אל הכתף, כף היד השנייה התהדקה סביב המלחייה. "תחזיר לו אותה. הנה, אליאבי הוא נותן לך בחזרה." התקדמתי לכיוונם לאט לאט ועם כל צעד הרגשתי את העלבון צומח בגרון. כשהרגשתי שהבכי כבר ממש עומד להתגשם פשוט זרקתי עליהם את המלחייה, בכוח. היא פגעה לאליאב בראש. היא התנפצה. היה דם. ואז היה בום ואני עפתי לאחור. כשפקחתי עיניים, הרגשתי כאב קהה וראיתי דרך הדמעות את איתן מעליי, רועד. "מגיע לך!" צעקתי. הוא נשם לרגע ונעלם. נשענתי על המרפקים וראיתי אותו ממהר אל אליאב ששכב גם הוא על הרצפה, הוא נרכן אליו כמה רגעים ואז רץ בחזרה אליי והתכופף לכיווני, עצמתי עיניים, כשפקחתי אותן, הוא רץ אליו בחזרה. את המסלול בינינו הוא עשה כמה פעמים, עד שלבסוף הרים את אליאב רץ איתו, הניח אותו לידי והתמוטט. אליאב, ברגע שראה אותי התחיל לבכות שוב. היו לו חתך קטן ובליטה על המצח. "סליחה," אמרתי. "זה לא היה בכוונה." "לא נכון," פסק איתן. "אתה ניסית להרוג אותי," עניתי, הפעם לא הצלחתי לסכור את הבכי. "גם לא בכוונה," השיב איתן "סליחה, אתה בסדר?" "כואב לי ברגל", עניתי. "תראה לי," הוא ביקש. קילפתי את המכנס, קצת מתחת לברך היה לי כתם כחול. איתן התכופף ונשק שם. "תשמור על אליאב אני קורא לסבא." "לא, הוא לא מרשה ריבים." "זה מצב חירום," הוא פסק. "אם תקרא לו אני אספר שרצית להרוג אותי," צעקתי אחריו. הוא האט לרגע והמשיך, "אם תקרא לו אני לא אדבר איתך יותר בחיים." הפעם הוא נעצר. לקח קצת זמן אבל התרוממתי, נשען על איתן שאסף את אליאב על הידיים התקדמנו ביחד לכיוון הבית. כשהתקרבנו ניערנו את החול, ניגבנו את הפנים, איתן מחה את הדם מהמצח של אליאב עם קצת רוק. כשהגענו לבית היינו כולנו כבר במצב תקין פחות או יותר. איתן נכנס ראשון. הוא פתח את דלת הרשת וסבא עם הגב אליו, ראשו אוחז בשפופרת הטלפון שאל, "איפה הרובה?" איתן חיפש אותו סביבו למרות שידע שהוא נשאר בשדה. "לכו תחזירו אותו," פסק סבא ושלושתנו נסוגונו לתוך הערב שהתחיל בפעולתו. אליאב שוב התחיל לבכות ואיתן שוב הרים אותו על הידיים, אני התאפקתי. מצאנו את הנקודה די מהר. איתן תפס את הרובה והתחלנו לחזור. אבל אז נזכרתי. המלחייה. הושבנו את אליאב על הרצפה והתחלנו לחפש ולאסוף את השברים. "ארנב!" פתאום שמענו את אליאב, הסתכלנו לעברו והוא הצביע אל עבר התרחשות לבנה ומהירה בשדה וחזר "ארנב." איתן הרים מייד את הרובה, כיוון וירה, הגוש הלבן נעצר אבל במקום ליפול התחיל לרוץ לעברנו ולנבוח. כלב. כלב לבן וגדול. אני ואיתן רצנו כל אחד לכיוון אחר, הכלב רץ לכיוון אליאב. שמענו אותו צורח וחזרנו שנינו. לא זוכר בדיוק מה קרה, אני חושב שאני קפצתי עליו ותפסתי אותו כשאיתן חבט לו בראש עם הקת של הרובה. הוא מת. אני ואיתן ישבנו על האדמה סביבו מתנשפים, אליאב אסף חול מהארץ ופזר לו על הזנב. המשכתי לחפש מסביב את שרידי המלחייה, אבל איתן כבר קם וניסה להעמיס על עצמו את הגופה. "תעזור לי." היא הייתה כבדה. כשהתקרבנו לבית ואיתן זיהה את הצללית של סבא מחכה לנו על רקע הדלת המוארת הוא נבהל והשליך את הכלב בשדה. "מה זה?" אמר סבא שהגענו אליו, הוא נראה מבוהל. באור ראינו שאנחנו מכוסים בדם. "ארנב," חייך אליו אליאב. "מה?" "ארנב," אליאב אחז בכף היד של סבא והוביל אותו לגווייה שהייתה מוטלת כמה מטרים משם. "איתן, בוא תיקח את אליאב ותיכנס לקלח את כולכם." סבא התכופף והרים את הכלב המת. "נו!" עשינו ביחד אמבטיה, המים היו ורודים. ישבנו שם עד שהמים היו קרים, אבל סבא לא דפק על הדלת. כשיצאנו השולחן היה ערוך, סיר התבשל על הכיריים, התיישבנו וסבא עבר וחילק לנו עם מצקת. "נו, לאכול." אליאב אכל מייד. אני ואיתן הסתכלנו אחד בשני. סבא קלט את המבט ואמר, "זה בקר, ארנב זה באמת לא כשר. כשתסיימו לאכול ננסה להתקשר, בסדר? אולי אמא ערה עכשיו. רוצים?" אני ואליאב צעקנו כן. איתן התחיל לבכות.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp