מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אקדח מים – סיפור ביכורים / רחלי ריף

 

המגלשה הייתה מחוספסת מתחת לרגליים. עמדתי על שפתה, המים זרמו בשצף במורד הירוק התלול ומאחורי נשפו ילדות – נו, תתגלשי, זוזי כבר. נתתי להן לעבור, נדחקת אל המעקה הרותח משמש, מצמצמת את הגוף הקטן בבגד הים הכחול עם הדפסי הכוכבים, והן, ללא היסוס, מתגלשות על לשון הפלסטיק הזוהרת וצווחות וצוהלות ומרימות את זרועותיהן אל על. ידעתי שאמא מחכה לי למטה, ילדות אחרות נפלטות מול עיניה אל הבריכה, והיא חושבת – שוב הילדה השתפנה. הילדות המשיכו לחלוף על פניי ולהתגלש בחדווה. פסעתי שוב אל שפת המגלשה והנחתי קצה רגל בזרם. המים קרים. ילדה קטנה נבחה עליי מאחור – את יורדת? זזתי הצידה והיא עברה אותי בסערה, אוחזת במסגרת המגלשה, מניפה את עצמה פנימה בחדות ונעלמת. נפניתי לאחור והתחלתי לרדת בסולם, שלב שלב.

"עלי, עלי למעלה," קול צרוד סינן לעברי. מתחתיי בסולם ראיתי פנים חיוורות שמתוכן הציצו פסים של עיניים ירוקות וגבות מחציפות, שיער שחור אסוף לצמה עבותה וחיוך כמעט זדוני מתחת לפלומת שפם מבצבצת על השפה. הדרך למטה הייתה חסומה. חזרתי למעלה מהר, הילדה מזדנבת מאחוריי, עולה ומתנשפת, טיפות הרוק שניתכות מפיה הפעור נדבקות לי לרגליים. והנה אני שוב על פי המגלשה. מאחוריי נעמדה הילדה מלוא קומתה, חוסמת את הדרך למטה, גבוהה מאוד, אולי אפילו יותר מאמא שלי. שוב זזתי הצידה ככל שיכולתי, כדי שהגבוהה תעבור ואוכל לרדת בסולם ולהתאחד עם אמא הנוזפת. רק לא להיות כאן.

"מה קרה, לא מתגלצ'ת?" הגבוהה התקרבה ושמה יד על הכתף שלי. הצטמררתי. "לא!" קפצתי לאחור, איבדתי את שיווי המשקל ומעדתי על פתח המגלשה. זרם המים משך אותי אל הלשון המשתוללת, בזווית העין ראיתי את הגבוהה פוערת את פיה,

ואז הכול נעשה עמום.

הזרם כיסה את האוזניים, צבעים שונים של ירוק חלפו מול העיניים, ריח טחוב של חללים סגורים מילא את הנחיריים, ומהר מאוד הגוף שלי פגש במי הבריכה, ואז בקרקעית. דחפתי את עצמי במהירות למעלה וירקתי את המים שבלעתי, את המיץ החמוץ שהגיע עד לגרון. אמא הייתה שם, מחייכת אליי בתחילה, ואז לא מבינה למה אני חיוורת ולמה העיניים מלאות בדמעות. מה קרה, היא אמרה, אבל אני רק התנשפתי, נשנקתי, והיא חיבקה אותי כמו שעשתה רק פעמים בודדות ולחשה – בואי, הולכים להופעה. נגררתי אחרי ההילוך המהיר שלה, ומאחורי ראיתי את הילדה הגבוהה נחבטת בבריכה בקול גדול ומתיזה מים לכל עבר. הסטתי מבט רועד לפנים והלכתי עם אמא בתוך השאון.

*

שעות הרחצה של הנשים בפארק המים עמדו להסתיים והלכנו לפגוש את אבא ואבשי במתחם המשפחות. בפארק הרעש נהם ורעם. צעקות וצווחות וצבעים, רגליים שעירות ובטנים של מבוגרים, עיניים ופיות משתרבבים של ילדים, הבל פה וזיעה. הראש שלי פעם בכאב עד שהייתי משוכנעת שיש בתוכו עורב שמנקר את המוח המסתבך ונפרם לאיטו. הגוף שלי עדיין רעד, המים והפרצוף של הילדה ההיא עוד הסתחררו והציפו אותי.

אבל אז פגשנו את אבא, ומיד הוא הרים אותי על כתפיו. הידיים שלי היו תחובות בשיער השחור שחוטי כסף החלו להירקם בו, והכול הלך ונרגע. עצמות הכתפיים הגרומות שלו דקרו ברגליי אבל לא היה לי אכפת. ממרום גובהו יכולתי לצפות בכולם ממקום בטוח – נשים בשמלות רחבות וכיסויי ראש צבעוניים, גברים עם כיפות וחולצות טריקו של חופשה, נדבקות לגבים, ילדים וילדות מתרוצצים בבגדי ים רטובים. מה שהיה נדמה לי לפני כן כגיהינום של רעש ובלבול ויזע, נראה עכשיו בטוח. כולם ייכנעו כשאני כאן, ככה גבוה, ייפלו לפניי כמו זבובים.
בעיני הילדה שלי אבא היה הכי גבוה. כשהיינו בים ונכנסנו לעמוקים, אחי ואני היינו נתלים לו על הרגליים והוא יכול לכל הגלים. אמא הייתה מחכה על החוף עם אבטיח חתוך ודאגה – תחזיקו חזק באבא, אל תתרחקו כל כך, תחזרו ותשבו על החול החם, הבטוח. עכשיו אבא הלך לרחצת הגברים יחד עם אבשי, ואני התלבשתי והלכתי עם אמא להופעה. נחלים של הורים עם ילדים וילדות צעדו לעבר המתחם המוצל, שם הובטח "מופע קסמים והצגה מצחיקה לכל המשפחה עם אבנר הקוסם".
התיישבתי על המחצלת הדוקרת ואמא הושיטה לי שקית עם תפוח חתוך והתיישבה לידי. על הבמה צעק וקפץ הקוסם-ליצן-שחקן-זמר. היה צפוף על המחצלת. ילדים וילדות ישבו שם, עיניהם מזוגגות, הוריהם לצידם, מעודדים אותם להשתתף או מנפנפים בידיהם על הפנים להבריח את החום. אמא נשכבה על גבה ועצמה עיניים, כובע הקש הרחב משתפל עד עיניה והשיער הקצר מבצבץ מאחור. מהר מאוד החזה שלה נע מעלה ומטה מתחת לשמלה הסגולה. משהו בפיה נרפה.
לפניי ישב ילד צנום עם שיער חום מתולתל וכיפה ירוקה. לא ראיתי את פניו. מהשקית לידו בצבץ אקדח מים כתום זוהר עם שני פסים כחולים לאורכו, משוכלל כזה, כמו שתמיד רציתי ולא קיבלתי. השקית הייתה שכובה על הקרקע, פתוחה, קרובה אליי מאוד. הבטתי לצדדים. היד של אמא הייתה מונחת על בטנה, נשימתה הייתה שקטה. הילדים שישבו סביבי בהו באבנר הקוסם, ששלף ארנב מתוך הכובע וצעק בקול – "הוקוס פוקוס!" הושטתי את היד בזריזות אל פתח השקית, לקחתי את האקדח והחבאתי אותו מתחת לחולצה, תוחבת אותו בחגורת החצאית. "ועכשיו הקסם הגדול מכולם – ההיעלמות," אמר הקוסם והפנים שלי בערו והנימים שלי חישבו להתפוצץ והלב פעם בחוזקה וחשבתי שהוא עוד עלול לדבר ולזעוק בקול עד שכל הסככה תשמע – יש כאן גנבת!

אבל המופע הסתיים כמתוכנן והלכתי עם אמא לפגוש את אבא ואבשי שחזרו מרחצת הגברים. נשרכתי אחרי אמא. הרגליים שלי רעדו והאקדח לחץ על הבטן ופחדתי שייפול וכל החרפה תתגלה. כף היד שלי הייתה כל כך מיוזעת עד שהחליקה מידה של אמא. האצבעות התנפחו מרוב חום וזה כמעט כאב. נשפתי עליהן ופתחתי וסגרתי את האצבעות כדי להיות בטוחה שהן עובדות. אמא האיצה בי, תכף הולכים הביתה. האקדח הכתום צרב לי את העור.   

אחר כך, על הדשא, אבא נתן לי נשיקה על הראש והושיב אותי על שמיכת הריבועים הצהובה-חומה שפרשנו, דהויה משימוש של שנים. אבשי הקפיץ את הכדור, אמא התחילה לארוז את החפצים ואבא הלך לקנות ארטיקים. ישבתי בשיכול רגליים, מעט רחוקה מהם, האקדח לחץ על הירך שנחבטה במגלשה. בהיתי נכחי. על החול לידי הילכה חיפושית שחורה. היא החזיקה בצבתותיה פירור גדול והתקדמה באומץ לעבר חור באדמה. השמש בשמיים עוד קפחה בעוז.
"פחדנית!" קול מוכר וכואב הרעים באוזניי. "מה את יושבת? תבואי למגלצ'ה נראה אותך מתגלצ'ת באמת, לא בטעות בגלל שנפלת."
קמתי. הראש שלי כאב.
"בואי, תתגלצ'י איתי, אל תפחדי," אמרה הילדה והתקרבה אליי. נרתעתי לאחור. "מה יש לך! את עוד פעם פוחדת?" היא עשתה צעד נוסף וכבר יכולתי להרגיש את הבל הפה שלה. התרחקתי עוד צעד, ואז שלפתי את האקדח מהחצאית.
הרמתי את היד וכיוונתי לפנים. הילדה פערה עיניים, הגביהה את המצח הרחב שלה עד ששורטטו עליו גלים, ידה הגדולה מוללה את קצה הצמה העבותה שלה. ואז עיגלה את שפתיה הדקות מעלה למעין חיוך, וצעדה צעד נוסף לעברי.
לחצתי על ההדק עם כל האצבע. הנה, אני אירה את המים והסילון יפגע לה בול בעיניים וייכנס לה לנחיריים וייצור לה שעווה באוזניים והחיוך יימחק לה מהשפתיים, ואף אחד לא יוכל יותר לדחוף אותי משום מקום.
אבל רק זרזיף דק נפלט מהאקדח. טיפות קטנות טפטפו על הסנדלים שלי וזלגו משם אל החול החם. הפה שלי נפער ופחד עטף לי את כל הפנים. חיכיתי למכה שתנחת עליי מכיוון הילדה, אבל היא רק בהתה בי, מעקמת את הגבות השחורות בהפתעה. יד ענקית של אישה ענקית נחתה על כתפה. "נו, בואי כבר, אבא מחכה," האישה כמעט צעקה, והילדה נגררה משם, מסתכלת עליי לאחור, פניה מביעות עצב.

בדרך החוצה מפארק המים הנחתי בחלון הבוטקה של השומר את אקדח המים הכתום, הזוהר, המשוכלל. הסטתי את ראשי וראיתי את מבטה של אמא ננעץ בי. היא לא אמרה דבר. הצטרפתי אליה ולאבא ולאבשי והלכנו יחד אל הפיאסטה החבוטה שלנו, מלקקים ארטיקים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp