דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אפאזיה

נועה שורק

We woke up to realize that we had lost our Hebrew.    


באמצע העולם ובאמצע הזמנים אנחנו נפקחות לחדרי מדרגות צפופים של בתי חולים, לומדות מחדש לדבר. איך זה נקרא להגר בתוך השפה של עצמך, ללכת מחדש לאולפן, לשבת מול המורה בבניין הסוכנות ולחזור אחריה: א' קמץ אָהה.

יש לנו שפת אם אחת והשפה מתנפחת כמו בתגובה אלרגית. היא מעקצצת לנו בפה ובקושי אפשר לנשום. יש לנו שפת אם אחת ושכחנו איך לקרוא בה. המילים עירומות, מציגות את עצמן בפנינו בצמתים צדדיים, רוכנות בשיניים צהובות אל חלון המכונית, מזמינות אותנו לגעת. השפה שעמדנו מאחוריה שעות מול המראה, מציירות לה משקל וחרוז הופכות אותה ליפה – הולכת מאיתנו אל מחוזות העפר, מתפלשת בבוץ, מפנה אלינו חיוך מריר ורצה אל מעבר לגבול.

שמונים שנים לקח לנו להפוך את הרכבת לכלי תחבורה, להפוך את הגז למילה חסרת ריח, את המקלחת לנחמה. חמישים שנים עמלנו להפוך את סיני לחלום שטוף ים ואור. העברית מביטה בנו עייפה מתוך האפר, אפשר להציל עצמות מן האש אבל הבגדים והעור שרופים. כל מה שאמרנו צריך להיאמר מחדש.

המשקלים חזרו להיות יחידות כובד. האנפסט כמו רכבת פרוצת־מסילה מתרסק אל הסוף. היאמב צלף מומחה יורה: פה־פם פה־פם פה־פם. השיר היחיד שנותר הוא פוגת מוות בקול־ראשון־רבים. כל השירים הפכו למארש, כל השירות לקינות, וכן להפך. מה שצמח קמל, מה שנפתח נסגר, מה שלמדנו שכחנו.

אנחנו מתפשטות עם המילים מכל מה שיפה. לומדות מחדש את מקומנו בכוח. אנחנו חוזרות לאמנות הקדומה של השירה, מקוננות על קברים זרים, מרגישות כל גוף שצונח איך הוא עובר דרכנו בדרך אל הקרקע. פעימות הלב שלנו הן מכות עמומות של גופים נופלים על אדמה חרוכה. המקצב היחיד שנותר צועד במגפיים צבאיים – פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. מכל הקונצרט שלמדנו לבצע נשארות עצמות בלבד: תופים עמומים בצרורות.

רצינו ללכת רחוק. רצינו לעשות אהבה עם השפה. רצינו לתת לה לעשות בנו. רצינו להביט לה בעיניים, לומר לה מילים של שיר השירים, ללטף לה את הגב. רצינו לעשות איתה אהבה והשפה יושבת על המיטה למולנו והופך לזכר. רצינו לשקוע בתוך השפה אבל אנחנו מתעוררת לשפה שדוקר אותנו בגב. רצינו ללכת לסיני אבל מצאנו את עצמנו טובעות בתעלה. אנחנו מנסות לצעוק הצילו אבל המילים עירומות, נתקעות בגרון, ויוצא לנו כתם של רוק אדום, שנסחף עם הזרם אל חופי עזה.

אנחנו מביטות בשפה שרועד מולנו עירום ועייף, ובחמלה של אמהות עתיקות מרימות אותו אלינו, שולפות את ה"חֶבֶר", מבטיחות: מחר נלך לקנות בגדים.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp