מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מינוס אחת / אסא אופק

בבת אחת נעצרת. עוד לא שמונה בבוקר. הדף בחילה קל. הדלתות נפתחות מהר וחלק, שמאל ימין. אישה מקומה תשע נכנסת פנימה ורעש משייף של גיליוטינה נסגר מאחוריה ומתחדשת המפולת. היא מכניסה פנימה גור כלבים קטן וריח עדין של תה-פטל ובפיה הפעור קמעה ניכרים זיכרונות מקפה וניקוטין. אגודל אחד בכיס של ג'ינס קצרצר. יד שנייה אוחזת ברצועה. כולה מבשרת בוקר.
ויש איש במעלית, הוא מחטיף בה מבט ולב פועם וחושב שהיא אלוהית. מלאך שמוריד את הכלב.
הוא בדרך למטה, לקופת חולים, לקחת מרשם. היא יורדת לסיבוב קצר. הוא הבחין בה כבר כמה פעמים בעבר, בלובי, בכניסה. בגינה, ליד כלוב המחזורים, אבל הריחוק הכעוס שעוטה פרצופה מייבש לו את הפה.
קודם, בקומה עשר, נתקעה הזרת שלו בחריץ שבין הדופן לדלת והמעלית ירדה. האצבע נותרה תקועה והחלה להימתח כגומי, במורד הפיר. כאבו גדול אך פיו סתום. הוא גמלוני. מרושל מעט. כאילו מצוי במערבולת דקה בכיור. משערו המשוך לצד מזדקרת קווצת שיער של השכמה. מכנסי קורדרוי גס וחולצה משובצת בדגלי יפן משווים לו מראה של גוף מחורר. בסתיו ימלאו לו ארבעים ושש. אולי באמת אלוהים הוא אישה? גופייה ירוקה דקיקה נקמרת מעל חזה נושם. לחייה צוקים וחידות. לו הייתה נכנסת למדורה הייתה האש נמוגה ברגע. כך הוא חושב בזמן שהוא מעז לשוטט על פניה מבעד למראה בעוד הכול זז למטה. הוא מבחין בצוואר שלו, שמשתקף, ובעורו המנוקב שהחל להתדלדל, ומטפסות עליו כבר שערות לבנות. הוא שוב מציץ בה. עכשיו מבטיהם מצטלבים אבל מייד נשמטים. היא חושבת שמואר כאן מדי, במעלית. היא עוצמת עיניים בלאות, ופוקחת. האצבע נמתחת. הוא מעריך שהיא בת שלושים. או פחות. כזאת גבוהה. איזה ריסים ארוכים.

קומה שמינית. עצירה. בחילה קלה. מצטרפת ילדה שניצני גדילה דוקרים בשמלה שלה, הצהובה. מבע עיניה מנומנם. תיקח למטה קו 18 לאלנבי ומשם תמשיך רגלית לבית ספר יסודי ברנר. המסטיק שהיא לועסת מתנפח ונשאב חזרה אל שפתי הצדף שלה. שערה השחור מזיע קצת. היא מרימה עיניים כמו להריח את הנמצאים. החתול שם למטה נצמד לרגל שלה. רגע. מה? כן. רק עכשיו הוא שם לב שלרצועה של האישה מהקומה העליונה קשור חתול ולא כלב, ושהיא גבוהה יותר משהיה נדמה לו. הראש שלה, השותק, מרפרף תחת תקרת הנירוסטה. שערה החלק אסוף בקשר פנימי אל עצמו והרגליים שלה יוצאות מהג'ינס משל מפלים זורמים במעלית. והחתול הזה. הוא היה משוכנע שזה גור כלבים. לכל הפחות פודל. לא. חתול שחור ופחמי, כרוך לרצועה מלופפת וכף יד לבנה שציפורניה תכלת.
כבר הבחין בהם, בשניהם, בו ובה. בימי שמש היא עונדת לו פעמון, ובהליכת היען שלה, ברחוב הסתמי, בין אלומות השמש לרסיסי היתושים, לבין חומת הבתים, נשמע הפעמון שלו נמהל עם הצעדים שלה ושניהם כעדר עיזים צוהל ובודד כאחד. והיא משחררת אותו והוא מדלג תחת מכוניות חונות והיא מרחפת מעל הנייד שלה עם אצבע כלשהי, אולי אפילו זרת, ובדל חיוך על שפתיה שמקרין לסביבה אדישות. הוא לעומתה, רק הֵלך שעובר בנוף. כמו המחוג האיטי בשעון. התעוזה שלרגע ניצתה בליבו אי אז, בקומה למעלה, כבתה וגם האצבע הזו, שתקועה. החתול שחור, עיניו צהובות. ציפורניו זזות.
הילדה נצמדת לקיר. משתעשעת ברגל מסונדלת עם השפם שלו, המרחרח. האישה העליונה בתוך הנייד שלה. מושכת באפה. קומה שביעית. שוב עוצרים. עסוק כאן היום, הם חושבים ואוגרים עצבים. בית דירות צפוף ומעלית אחת שפועלת. הילדה נעה שמאלה. המבטים על הדלת. גיליוטינה שמאלה ימינה. מסדרון ריק. למה עצרנו? הם תוהים בינם לבינם.
הוא מנסה בהיחבא למשוך את האצבע ולשחרר. זה לא הולך. נעוצה שם חזק, הזרת, ומעוקמת. מתוחה כמו המסטיק אצל הילדה. כמו שפגאט רומני. והדף גיליוטינה. שמאל ימין. ממשיכים.

קומה שישית. המעלית שועטת. הזרת דוהרת. בזינוק הנמשך כבל עמום משתחרר, גל תנופה רב עוצמה נאנק, וקפיץ נמתח במרחקים וכבל פלדה משתלשל מחושב, והתאוצה עניינית, והאצבע שלו מסולסלת, סגולה-אדומה ובוערת. מסך הדלתות נפתח לשם ולשם. משפחה עומדת להידחף והם מחכים, מגששים לאיטם, נדחקים פנימה בשקט. האבא, עם חולצת טי רחבה ועם כובע יוניסקס כתום ולחיים דם, דוחף קלות בידו ראש מתולתל של ילד, אפו מנוזל ותופס את מלוא תשומת הלב. לכולם יש חשק לבלוע רוק. לכחכח. לעשות משהו. אבל הנורמה מותירה את הנזלת באפו הסולד של הילד. אמו חובקת בזרועותיה שמיכת פיקה ומתוך קפלי השמלה השחורה שלה מבצבצים תאומים. האיש בפינה חורק שפתיו ומנסה להבין אם זו השתקפות לא רצונית בראי. לא. אלו ילדים חיים. זהים כמו שתי כפיות. מכף ידו מזדקר כבר נחש דקיק. הוא מחניק אנקה. תאום אחד עוטף את הירך של האם. השני מחבק את צוואר אחיו.
"לא לריב," היא גוערת-לוחשת והאב העבה מסתכל על שניהם עם עיניים מכווצות, מוצלות, והיא מנענעת את השמיכה לעודד את המשך התנומה. הנזלת בעינה עומדת, תלויה שם בקצה האף משל שעון חול נהפך. משפחה. כמו שנהוג לראות ברחוב, בפארקים, בטיילת. בטלוויזיה, במעלית. למה אנשים מתרבים? האיש הפינתי נודד מהם ושב להביט בגבוהה ומדמיין משך חצי קומה שהוא והיא חובקים ילד. היא מחזיקה לו את היד והוא מוחה את אפו בטישו ונושק במתינות על עיניו הצהובות ובערב היא קוראת לו מהחלון, לילד המשותף, לעלות הביתה, או רק מסמסת לו ומוסיפה ד"ש מאבא, בעוד הוא מסדר את השולחן ומניח עליו כלים של ילדים ובקבוק יין של מבוגרים וגבינות משווייץ. כשהילד עולה שלושתם מאחלים בתאבון משוקשק ונפנים לכרסם ולבלוס וללגום ולאהוב זה את זה. אחרי האוכל הוא שוכב איתה והילד רואה טלוויזיה, והיא גומרת. המעלית נעצרת.
גיהוק מהשמיכה. ועוד אחד. הם מתרבים כי הם חושבים על הזולת בלי להתחשב בו באמת. תנופה סתמית מזיזה אותו במכה וגם יתר הנוכחים נוטים לכאן ולכאן וגם ככה צפוף, והילדה שנעה קודם שמאלה נדחקת לפינה שמימין. האח נצמד לתאומים, האמא בוחשת במבטה אל תוך שמיכת הפיקה ספק בדאגה ספק בחיוך מוגזם שמודע לאינטימיות המתבקשת. האבא מניח יד על קיר המראה ומותיר שם עקבה מזיעה והגבוהה, המלאכית, מתהדרת בתצפית נהדרת, בוהה בנזלת, עכשיו, כשגבה צמוד אל קיר הנירוסטה ועיניה בול על האף המטפטף. המרפק שלה, שהיה פעם מטר וחצי ממנו, מתקדם לעברו מרחק שרוול נגיעה. ביניהם אוויר שאולי נטען במתח ואולי במרווח ראוי למשמר. הוא לא יודע מה היא חושבת. היא נושמת. החתול שלה מבריג את עצמו לרצפה ולפקעת קרסוליים. גיליוטינה ודלת. זו קומה חמישית.
אתלט גלוח ראש, שנראה צעיר ושיניו לבנות מדי, בבגדי גוף סטיגמטיים ואופני כביש שנחים על ידו, ניצב בפתח. הוא בוחן את הנמצאים ומתלבט אם להשתחל. האיש במעלית שחפור שם בצד, ספק מועד ספק משתלשל מהאצבע, מייחל לו לסגת, לוותר. מספיק צפוף לנו גם בלי אופני הג'יפ האלו. צמיגים של טרקטור ובולמי זעזועים של עמינח. כה מהר הוא מסתייג מהשכן המיועד. האישה מהקומות העליונות מביטה בו בעיניים כהות. יפות. הוא מסיט אליה צוואר ומזוות קצת את המרפק. מסגל סביבו טריטוריה בלי לייחס לזה חשיבות יתרה. האופניים פוסע לבסוף ונכנס. חוצה את המשפחה לשני גלים. גלגל אחד נוגח בברך של האיש הפינתי, השני משייף את השמלה השחורה. השמיכה מתחילה לבכות אבל האמא מנדנדת אותה ומשכינה בתוכה קולות שקטים ומרגיעים. היא נרגעת מייד, השמיכה. האתלט מנייד כפסנתרן את אצבעות ידיו מעל הכידון ושרירי השוק שתחת הברכיים מרצדים בהבזק זעיר של זיעה שמתחילה להתחמם. תנועות שרק מגרות את הכאב שפושט משורש כף היד לקומה העשירית. תחתוני ההתעמלות הארוכים נמתחים גם הם מעל ירכיו המוצקות. החתול, שכל זה קורה באזורים הנמוכים שלו, מכופף גבו ונסמר קלות, הבטן שלו לא עוזבת את הרגל שלה ועיניו הצהובות תופסות את זנב האצבע המתוחה ולא עוזבות. עולה פיצוץ נעים של בלון מסטיק מכיוון הילדה. החתול מתמוטט לרגע וגם האתלט מגיב אינסטינקטיבית עם אגודל ופעמון. וחיוך. וחיוך חזרה.  

התאומים לפתע נרתעים. רק עכשיו זיהו את החתול. אחד מהם חשב שזו חולדה. השני מצדיק אותו עם חיבוק מותן מהיר ומשיכת שניהם אל הקיר. שורה כמו דומינו מתחילה ליפול ממזרח למערב. המרפק המזוות שלו סנטימטרים ספורים מאמת ידה החשופה. החזה שלו עולה ויורד מהר. גם שלה. מבטו מתמקד בנשימות המתעגלות בגופייה שלה. מנחש את הפטמות במרחק המצומצם שהוגש לו. היא חשה בהבל פיו אבל ממשיכה לצוף. וכך גם היתר.
שמיכת הפיקה שוב בוכה. הפעם האבא מטביע שם את פניו האדמדמים, ויורדים ועוצרים.

קומה רביעית. סף הדלת גיליוטינה שמאל-ימין. שקשוק צירים וכבל שנעצר בחבטה קלה שמציפה את הבחילה. והזרת שלו עודנה תפוסה מלמעלה, מתוחה כמו מיתר שעומד להיקרע. הוא חושש שעוד רגע יתרומם מהרצפה. בפתח המעלית מוצגת אישה מבוגרת בכיסוי ראש וסינר כחול ובידה מגב ובפיה מצמוץ כעוס ונעלי קרוקס שחורים. היא בוהה בנוכחים. יודעת היטב ששולי הסמרטוט הפולש לקדמת המעלית מונעים את סגירת הדלת אבל ממשיכה למשוך את הזמן למרות שזה פועל לרעתה. בזמן הזה, של הפוגת התנודה וחלופת המבטים ביניהם לבינה, הוא מחליט להפיל את היד מהעורף שלו והיא מרפרפת עכשיו צמוד למרפק שלה, ואולי תבחין בו ותחלץ אותו, אבל היא נצמדת אל אחד התאומים, כי גלגל האופניים מוסט בדיוק אל הברך החשופה שלה ומפריד עוד בינו לבינה. הסמרטוט מוזז לאחור. גיליוטינה יורדת. המנקה נעלמת.
הוא משתלשל ונמתח ונאנח בלי קול. מוחה זיעה וחורק, ושותק. השכן האתלטי מגביר אצלו מערבולת של יצר ובושה אבל הוא מתחיל להתאהב בה לקראת קומת הקרקע וכאביו מתעצמים ככל שיורדים.
תכף קומה שלישית. היא מרימה סנטר אל התקרה ומסתנוורת. אפשר לרגע לסקור אותה. כמה היא קרובה אליו. צוואר ארוך, נקי חלק. עונדת מחרוזת חרוזים עדינה בצבע ארגמן. ואלו, החרוזים, מנצנצים בהבזק האור ובפעימת הווריד. הולם בו עכשיו כאב חד שמתערבב בזיכרון. בתחילת החורף צפה בה מהחלון כשהתנשקה בלהט עם גבר אחד מזוקן, ליד כלוב המִחזורים, ובשלב מתקדם הוא גחן ומצץ בשפתיים רעבות את החרוזים האלו וגם אז היתמר ועלה הצוואר היצוק שלה לשמיים. עיניה נפערו ונסתמו חלופות, ככה, בצהריים, ליד הבקבוקים ושקיות הניילון, והיד שלו חפרה באחרית גבה וירדה ללטף ושניהם התלהטו כמו גפרורים ברחוב. הוא התמקד רק בה. מבחינתו, המזוקן היה רק מפעיל בתיאטרון בובות והיא רטטה וגנחה (כך דמיין ששמע) ואהבתה אליו התלקחה ופשטה אל הבניין, אל החלון שממנו השקיף על שניהם. מהחלון הזה היא קראה לילדם המשותף, ממש לפני שתי קומות, כשהיו בשישית, לעלות לאכול, וכבר הרבה זמן שהיא נודדת בשכונה עם הכלב-חתול שלה וללא השגחה. כמעט בודדה. זו כמעט אהבה. שוב ליבה הדופק זז לעומתו ומתקשט במלוא נשיותו, האבא נכפף לגרד בברכו ונגלה שוב במלוא הדרו הפרופיל שלה, שמדיף את אותו ריח פטל עמום שמסחרר אותו. האתלט ניעור ללטף את פדחתו הגלוחה ומציץ בשעון. צוואר קשה יש לו. מנוקד באדמומית, מדיף ריח אפטר שייב.
קומה שלישית. בעיניו נקוות דמעות. עצמות דקיקות כבר נופצו וגידים נמתחו. חלקם נקרעו. והסגול הפך ירוק והאדום מבהיק כמו מנורת חירום. העור הוא האיבר הכי ארוך בגוף האדם וגמישותו רבה אבל כמה עוד יוכל לשאת את זה? לרגע נדמה לו שהמעלית תלויה על הזרת שלו, המיוסרת. ובפנים הם שותקים. צפופים. קומה ראשונה. ידה שורפת כעת במרפקו, והגוף שלה שכמעט מתלפף סביב האצבע הנוראה שלו, מעלים ממנו מאה שנות בדידות. בפרק הזמן הזה של תשע קומות הוא כרוך אחריה, כך או אחרת. המעלית נעצרת.

קומת קרקע. הילדה נדחקת בין האבא לדלת ופורצת החוצה, לעוסה וכעוסה, והמשפחה, במבנה של זחל"ם, נעה בכבדות אל הלובי, מאוששת את התינוק הדו ראשי לבקוע מהשמיכה וכולם מתמתחים כמו ראש המגיח משריון של צב. האתלט מגלגל אופניו לאחור ומביט באישה בעיניים מצומצמות, והיא נעתקת מהקיר ואוספת את ידה אל חיקה ומרפה את גופה. החתול סומר. מסרב להיגרר. נועץ כוונות באצבע המתוחה להחריד והאיש, הוא חיוור וירוד, ואוזניו לוהטות. היא מושכת קצת בחתול וקצת מושכת בזמן ועליו להיחלץ מכל הפקעת. לעשות את הצעד. החתול דרוך לזנק על הזרת המשתלשלת, ואז היא לוחשת לאתלט שיפה לו ככה, בלי הזקן הדוקר, ושאולי יתראו שוב אצלה בדירה. כך היא אומרת, ובעוזבם פוגע גלגל האופן בדופן הדלת ואיכשהו ניתקת האצבע ומשתחררת, וחוזרת אל כף ידו, משל מטר רץ מתגלגל אל בית הבליעה, והוא משתומם ודומם. הדלת נסגרת. מינוס אחת.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp