מֹאזְנַיִם

אנסתזיה / תמר קפלנסקי

אני זוכרת הרבה דברים. בתיכון התחלתי לקרוא ספר שלא גמרתי, אבל היה בו משפט שהרגשתי שכתבו עליי: "אני אינני יודעת לשכוח". אני זאת שזוכרת.

למתמחה קראו בשם תנ"כי שמעט נשים צעירות נושאות. היא עמדה ליד האלונקה שעליה הסיעו אותי ואז השאירו אותי להמתין בכניסה לחדרי הניתוח. ראיתי את שמה על התג. חיכינו שם די הרבה. שאלתי אותה למה היא מתמחה בהרדמה, והיא אמרה שזה המקום שרואים בו הכי הרבה ניתוחים ולומדים הכי הרבה. רק אז אמרתי, "יש לך מבטא" ודיברנו כמה משפטים גם וגם לפני שעברנו שפה. היא סיפרה שעלתה מפריז כנערה. לא מזמן התחתנה.

עבר זמן. אנשים באו והלכו, שאלו שאלות, המשיכו הלאה משם. רופאה אחת שאלה לשמי ולמספר תעודת הזהות שלי ולאיזו פרוצדורה הגעתי וידעתי את כל התשובות. גם ד"ר שרגא המרדים הגיע. שמחתי לקראתו. אמרתי: "אני זוכרת אותך, אמרתי לך שאני רוצה שאתה תרדים אותי". הוא אמר, "אה, כן, כן". כשהוא הלך אמרתי למתמחה: "זה איש שאוהב את העבודה שלו". המשכנו לחכות. אולי רק אני חיכיתי והיא אירחה לי לחברה. כבר הייתי בצום של חצי יממה ויותר, ובכל זאת היה לי פיפי. אמרתי לה, "יש לי פיפי". מתישהו עבר המנתח. גם לו אמרתי שיש לי. הרגשתי שאני מתאפקת.

אחרי זמן לא ידוע הגיע מישהו והסיע אותי לחדר הניתוח. כשנכנסנו הוא שאל אם אני יכולה לרדת מהאלונקה בעצמי, ואני ירדתי לבד והתיישבתי בכיסא והרמתי רגליים לארכובות. כשנשענתי לאחור, ראיתי שיש לו כיסוי שיער עם גולגולות. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה להיזכר איך קראו לו, ודווקא אמרו את השם שלו הרבה. כיסוי שיער שחור עם גולגולות כתומות.

אמרתי שיש לי פיפי. שחיכיתי די הרבה זמן. אני לא חושבת שמישהו שם לב.

מול הפישוק הגינקולוגי שלי ישבו שתי רופאות על כיסאות ושוחחו. נדמה לי שהאיש עם הגולגולות הוא זה שכיסה אותי בבד קל. הרגשתי מאוד עירומה מתחתיו. חשבתי שהרופאות האלה יכולות להשקיף לי ישר לתוך הגוף. בהתחלה עוד יכולתי להרים אליהן את הראש. אמרתי להן "אנחנו לא מכירות. אפילו לא הזמנתן אותי לדרינק". הן חייכו, מישהו צחק. אמרתי, "לא, באמת. בדרך כלל אני מעדיפה להכיר קצת לפני שאני נותנת ככה להסתכל. לא שתיתי עם אף אחד מכם דרינק". כבר לא יכולתי להרים את הראש. אמרתי לכל מי שהיה בטווח הראייה שלי, "איתך לא שתיתי דרינק". למתמחה, לגולגולות, לד"ר שרגא המרדים שהגיע, עליז וחרוץ. "איתך לא שתיתי דרינק". רגליי, פשוקות בארכובות, נעטפו במשהו רך ולבן שנע בגלים. נזכרת: שאלתי אם זה אמור להזרים את הדם, למנוע קרישים וד"ר שרגא אמר שכן. נדמה לי שאמרתי משהו על שכלולים טכנולוגיים.

כל הזמן הסתובבו סביבי בתכונה חרישית. אני חושבת שהגעתי לחדר הניתוח עם וריד פתוח ומוכן עם צנתר כי אני לא זוכרת כאב. אולי רק דיון על מיקום המחט? אני לא בטוחה. אולי בכל זאת הייתה דקירה? אני זוכרת שהמרדים שם חסם ורידים ואמר לי לאגרף ולשחרר וסטר על הזרוע. נדמה לי שאמרתי משהו על הצום, על הוורידים השקועים. תמיד אני מתנצלת. כותבת ונזכרת: לא! באתי בלי צנתר והוא זה שהכניס אותו וקיבע אותו באגד מדבק. מאוד התרשמתי, אני זוכרת פתאום, מהכניסה החלקה לווריד. לא ציפיתי שיצליח בזה. נדמה לי שאפילו אמרתי לו.

 הבחור עם הגולגולות – אבל איך קראו לו? – עקד את ימיני למשענת שהמרדים קרא לה בשם המטופש: "ידון". המתמחה הייתה שם יותר כתלמידה. היה ברור שגולגולות, אולי בכלל סניטר, בקיא ממנה. המרדים כל הזמן הסביר לה דברים, לפעמים בנוקשות. "לא, לא! אני זורק את המחט. מי שמחדיר את המחט גם זורק אותה", הוא אמר וחשבתי שהוא נוזפני, אבל אז הוא הסביר שאחרת יש תקלות, וככה כל אחד יודע וזוכר מה הוא עשה. אני לא זוכרת את המילים אבל את התחושה של ההבנה אני זוכרת.

מתישהו אמרתי למתמחה בצרפתית שאני חייבת פיפי. נדמה לי שהמרדים שאל מה אמרתי. כשעניתי, הוא התעצבן, "מה? איך נתנו לך ככה להיות?" הסברתי שחיכיתי הרבה זמן בחוץ ושדווקא אמרתי למנתח שיש לי, אבל הוא לא התרשם ובאמת למה שיתרשם, הוא פותר את זה עם קתטר. "רק שאני לא בטוחה שאני אשרוד עד הקתטר. נראה לי שברגע שאני אירדם אני אשתין", אמרתי בצער, והמרדים אמר: "אני מקווה שתשתיני להם פה על הכול, שילמדו לקח". אני לא בטוחה לגבי הניסוח, רק את הטון שהיה קצת קונדסי וקצת מתכוון באמת אני זוכרת. אני לא חשבתי שזה יהיה מצחיק אפילו שחייכתי. כבר ממש היה לי והתאפקתי. אני זוכרת את השרירים דרוכים על הכיסא, להחזיק.

כל הזמן דיברתי עם המתמחה בצרפתית. הרגשתי שזה יוצר בינינו איזה קשר תת קרקעי, כאילו יש לי מישהי מבפנים והיא תשתדל בשבילי במיוחד. המרדים הדביק לי משהו על המצח, כותבת ונזכרת: אלקטרודות מאחורי בתי השחי ועל המצח משהו דביק. שאלתי ועניתי בעצמי, "זה אא"ג", והמרדים אמר, "זה מודד את גלי המוח. אני רוצה לדעת בדיוק באיזה שלב את".

על ימיני העקודה שמו מתקן לבן שצורתו צורת נו"ן, לקבע את המרווח שבין האגודל לאצבע. כותבת ונזכרת: המרדים מסביר לגולגולות משהו על העצב הנכון – "אני מעדיף את האַולנרי, הוא הכי שטחי והכי קל" – מישהו משניהם מדביק משהו מתחת למפרק היד. שאלתי אותו על זה והוא אמר שזה המבחן. הבנתי ישר והוא הסביר במקביל, "אני מגרה את העצב לראות אם הרפלקס עדיין שם" – ידעתי: הרפלקס שמקרב את האגודל והאצבע זו לזו בתנועת "הכול פיקס" – "או שאת משותקת לגמרי ואז אפשר לשים טובוס".

או שאת משותקת לגמרי.

שאלתי, "רגע, כשאני מתעוררת, אני עם הטובוס עדיין?" זכרתי איך אנשים בסדרות בית חולים מתעוררים ורבים עם ההנשמה באלימות. אבל המרדים אמר בזעזוע, "חס וחלילה". כותבת ונזכרת: "האא"ג מראה למשל אם הבנאדם כאוב, אולי צריך לתת עוד חומר הרדמה". ידעתי שהוא אוהב את המקצוע שלו, כי הוא אהב לענות בהרחבה לכל השאלות ששאלתי בפגישה המקדימה.

יום קודם אמרתי למנתח, "השאיפה שלי היא להתעורר מההרדמה" והוא לא צחק אלא שמע את הבהלה והסביר לי שלא להתעורר זה כמו תאונה, ולמה לא סביר שהיא תקרה לי. "אם נכנסת למכונית ולא הגעת לאן שהיית צריכה, זה לא כי נכנסת למכונית. זה כי קרתה תאונה", הוא אמר. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, רק שוב את התחושה שהבנתי. אולי בגלל זה עבר זמן לפני שהתחלתי להילחץ.

הבהלה הגיעה במפתיע. בתחושת דחיפות אמרתי פתאום למתמחה שיש לי שני ילדים, שאני ממש חייבת להתעורר. אולי אפילו קראתי בשמה התנ"כי.J’ai deux gosses. Il faut absoluement que je me réveille. היא ענתה "כמובן", אבל זה לא הרגיע אותי. פתאום חשבתי שהיא רק מתמחה. קצת התביישתי במחשבה הזו, המעמדית, אבל האימה גברה על הבושה. הרי לא היא זו שמחזיקה את חיי בידיה. "צריך להגיד את זה גם לו", אמרתי לה בצרפתית ולא חיכיתי שתאמר כי הזמן דחק פתאום. "אני צריכה להגיד גם לך", אמרתי למרדים, "אתה שומע?"

– מה?

"יש לי שני ילדים", אמרתי. "אני חייבת להתעורר". הוא שאל בני כמה הם, ואני השבתי. "בנים?", הוא שאל, ואמרתי, "כן". הוא אמר – כותבת ונזכרת – "לי יש שתי בנות". שאלתי בנות כמה והוא אמר עשרים ומשהו ועשרים ומשהו. לא זוכרת. אני חושבת שהרגשתי שהדיון סטה מהעניין המרכזי והדחוף ואמרתי שוב: "אני חייבת להתעורר. אני חייבת לחזור לילדים שלי. אני המבוגר. אני חייבת להתעורר". אני לא זוכרת באילו מילים בדיוק הוא אמר שאתעורר. "בטח שתתעוררי", משהו כזה.

מי יודע כמה זמן כל זה נמשך. היה לי פיפי. הדבר הלבן על הרגליים שלי נע בגלים נעימים וחמימים כמו חיה מוזרה, כמו פוכור דרקון המזל. ברקע שמעתי פטפוטים, אולי של המנתח. כל הזמן הייתה התרחשות. תכונה בלתי פוסקת ומיומנת ושקטה ומהירה של דבורים עמלניות – הסברים והדבקות וניקובים וקשירות, שכולם היו קשורים להרדמה, וכל הזמן הזה הייתי בטוחה שיהיה "שלוש ארבע". שמתישהו המנתח יופיע בשדה הראייה שלי ויגיד "יאללה, מתחילים" או "מוכנה?" ואני אגיד, "מוכנה". אבל הוא לא הופיע ולא אמר לא "מתחילים" ולא "מוכנה". שכבתי עקודה בידיים של גולגולות ובידיה של המתמחה ובידיו הטובות של המרדים ד"ר שרגא. שמחתי שהוא זה שילווה אותי אל תוך ההיעדר, ישיט אותי אל העלטה ובתוכה ובחזרה ממנה. ד"ר שרגא טוב המזג והמשיב בשמחה לכל שאלותיי, בידיך אפקיד רוחי. ידעתי שהוא יוביל ללא חת את גופתי ואת נפשי שאיננה. בכל זאת פחדתי למות.

"יש לי שני ילדים", אמרתי, בצרפתית ובעברית. "יש לי שני ילדים". כמו שמתווכים אומרים לטרוריסטים שמחזיקים בני ערובה. תני להם לדעת שאת בן אדם, שאת לא סתם חפץ. ספרי כמה שיותר פרטים. קוראים לי תמר. אני בת 46 וחצי. יש לי שני ילדים, אחד מתולתל ואחד חלק. אני אימא שלהם. אל תתנו לי למות. תחזירו אותי מהמקום הזה שאין בו חלומות, מהריק בזמן, מההיעדר. תחזירו אותי, אני חייבת להתעורר. את כל זה אמרתי בפחות מילים. ידעתי שאם אפרט, החרדה תציף אותי.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה התכונה, אלא רק זאת: היא לא פסקה. אני מתכוונת שלא הייתה הפוגה, רגע אחד של נשימה מובחנת, של עד כאן ומכאן, של ג—מרנו, מתחילים. פתאום משהו קר טיפס לי בתוך הזרוע, במעלה הווריד, ואני מיהרתי, "רגע, מה זה? למה קר? משהו קר פה בזרוע", נדמה לי שאפילו עיקמתי את הצוואר שמאלה, לראות. הכול קרה מהר מאוד. ד"ר שרגא צחק, אני כמעט בטוחה שהוא צחק צחוק נחמד, כשהשיב, "נו, מה זה? זה עכשיו את הולכת לישון". אני לא בטוחה שאמרתי מה שחשבתי, וזה "רגע! לא ידעתי, לא אמרתם מראש, לא התכוננתי נפשית". אני כותבת ונזכרת וכותבת ונזכרת אבל אני לא זוכרת אם הספקתי להגיד את המחשבה הזו או שרק חשבתי אותה, ואולי אפילו לא חשבתי אותה ורק נשאתי את התחושה שלה בגוף, את הבהילות, "רגע!"

שבוע ויותר חלפו ואני לא יודעת אם אמרתי את המשפט האחרון, אם שמעו בו את הבהלה הנואשת, את תחושת המחטף שנעשה לי, שלא הספקתי להיפרד. שלא נתנו לי ללכת בעצמי לתוך האפלה. לא ספרתי לאחור כמו שילוח לחלל ולא ספרתי קדימה כמו לקפוץ ממקפצה ולא אמרתי "מוכנה" ולא עצמתי עיניים במלכותיות ולא התבדחתי "לילה טוב". אני לא יודעת אם אמרתי, אם מישהו שמע. רגע אחד הייתה תכונה מזמזמת ובמשנהו קור טיפס במעלה הווריד ואני שאלתי "רגע, מה זה?" כי לא חשבתי, לא העליתי בדעתי שככה זה יקרה, ואחר כך אני לא זוכרת כלום יותר עד שהתעוררתי ונרדמתי והתעוררתי בחדר ההתאוששות.

כבר שבוע ויותר שאני לא יודעת. אמרתי את המשפט שחשבתי? ומה עם המילים שאני לא זוכרת שחשבתי? אמרתי עוד מילים אחר כך? אני יודעת שיש סיכוי שאמרתי עוד מילים. אבל מי היא זו שאמרה, אם אין אני שתעיד עליהן? אחר כך היה זמן כלשהו שבו לא הייתי. אולי כאב לי. גלי המוח שלי אולי הסגירו זאת. אבל אני, אני תמר, לא הייתה. היה איןתמר, בזמן שאני שוטטה בסירתו של ד"ר שרגא המרדים, המפליג על נהר הלתה.

מה קרה בזמן של האיןתמר? כמה זמן נמשך האיןתמר? כמה שוקל הזמן הזה, כלומר, התודעה, האין-תודעה, ההיעדר, כמה שוקל? כמה שוקלים גלי המוח של האיןתמר?

"נו, מה זה? זה עכשיו את הולכת לישון".

– רגע, אבל לא התכוננתי.

שה, שה. עכשיו אין "התכוננתי" ואין את ואף אחד לא שומע אותך גם אם אמרת משהו. עכשיו איןתמר, תמר גופה, שאוואסאנה מושלמת, גם אם יבתרו אותך – ויבתרו – לא תדעי כי את כבר מתה. את גופתך ישרפו וישיטו על הנהר ולא תדעי, גודנייט, גודנייט, אפילו רחש הגלים אין פה. אני אינני יודעת לשכוח אבל אין אני שתזכור ולכן אני לא יודעת ואין מי שיאמר לי איפה הייתי בזמן של האיןתמר, כמה שקלו חלקי הגוף שחתכו בסכין מנתחים מן הבשר החי של אני הנמה שנת מתים, כמה שקלה נשמתי הנעדרת בזמן שנעדרה ואני לא הרגשתי מאום ולא ידעתי מי שם ולא הייתי ודבר לא נותר בזיכרוני, אללה באב-אללה, בידיך אפקיד רוחי, ד"ר שרגא ואתם, כל השאר, יכולים לבוא לצפות בהיעדרי ולהסתכל לי לתוך הגוף, לתוך הכוס, וזה לא יעליב אותי כי אני לא אהיה ולא אדע. אניאין, נוסעת בסירה של דר שרגא הטוב, אב לשתי בנות, ולצידו המתמחה טובת העיניים, j'ai deux gosses. Il faut absoluement que je me réveille. בידיך אפקיד רוחי. In manus tuas, Dr. Shraga, commendo spiritum meum.

שבוע ויותר חלפו. בלילות אני מתהפכת במיטתי, מתאמצת לשחזר את כל הרגעים עד הקור המטפס בווריד, עד תחושת הבהלה בגוף. כאילו אם אחזור מספיק פעמים על הצעדים אצליח להעיר את הזיכרון הנעדר. שוב ושוב אני מעלה חרס. רגע אחד זוכרת ובמשנהו כלום. אני רוצה להתקשר למחלקה, "סליחה, אפשר לדבר עם ד"ר שרגא? פשוט, את מבינה, אני אינני יודעת לשכוח, זה משפט שכתבו עליי, אבל אני לא יודעת מה היה בזמן שלא הייתי. אולי ד"ר שרגא נמצא? אולי המתמחה תדע? אני רוצה לדבר איתם, אם אפשר".

אינני מתקשרת. הלא גם המרדים וגם המתמחה כבר ליוו רבים אחריי אל העלטה, והם בוודאי לא יזכרו. בכל זאת הייתי רוצה שידעו. שיאמרו. שמישהו יגיד לי מה היה כשלא הייתי, מה היה לי. האם אמרתי את המשפט המבוהל. האם אמרתי עוד משהו אחריו. האם באמת ברגע שהפסקתי להחזיק נשפך ממני כל הפיפי ההוא שאצרתי במאמץ. איזה פיפי היה לי, אני זוכרת אותו לוחץ. אין סיכוי שהחזקתי אותו כשלקחו אותי בסירה. מעניין אם השתנתי להם על כל הרצפה עוד לפני שהמנתח הגיע. את זה הם בטח יזכרו. אני הייתי זוכרת.