מֹאזְנַיִם

אנטארקטיקה / לילך וולך

הכוללללל הכולללל בנחת, אומרת נואי בהתפנקות, מותחת את המילים בעונג חתולי. קחו את הפנאי, עצמו את העיניים ודמיינו ספרות מתחלפות מעשר למטה – תשע, שמונה, כמו ספרות של מעלית יורדת לאט. נשימה מרווחת אחת או שתיים לפני הספרה הבאה, שתיים, אחת. כשאתם פוגשים את הספרה אפס – דמיינו אותה גדולה ותלויה באוויר. מגדילים את האפס בדמיון לאט, עד שהוא הופך לשער שאפשר לעבור בו. האפס גדול, מוזהב, מזמין, בטוח. אפשר לעבור בו. שום דבר רע לא יאונה לך.

הגוף שלי יושב על ספה, בעיניים עצומות, מכוסה בשמיכה. האני שבמדיטציה המודרכת הזו, מתקדמת דרך שער האפס הגדול והמוזהב. אני אני ואני לא אני. מה יש שם בעבר השני? מדנדנת נואי, תתבוננו סביבכם, מהם הדברים שאיתם אתם מרהטים לעצמכם את העולם שבעבר השני של השער – נהרות? הרים גבוהים? יש שם עצים? כרי דשא? יש שם בתים? בניינים? גם מבעד לעיניים עצומות אפשר לשמוע שנואי מכרכמת את קצה האף היפה שלה כשהיא אומרת "בניינים". עדיף שלא יהיו שם בניינים, אני חושבת, בניינים זה פויה. אני נזהרת שלא להנדס מדי את הדמיון החופשי שאמור להיות לי, למרות שכמובן שאני רק מנסה שלא להיכשל במשימה. אני אלך לקראת מרחבים, אני מחליטה. אל כל מה שלחלוחי מחיים, מתרסס בצבעים, בוהק משמש, בוהק משתי שמשות אפילו, מה אכפת לי, זה עולה לי משהו? אני הולכת לרהט את העולם המומצא שלי ככה שייראה כאילו חנות מיסטיקה ומתנות לבנות שתים־עשרה התפוצצה בתוכו. שיהיה מנחם, שיהיה מרגיע ומסיח דעת. מקסימום אני אשקר לגבי זה משהו אחר כך כשנתבקש לתאר מה חווינו ומה ראינו, אבל בינתיים אני עומדת להשתכשך בבריכה של גורי חתלתולים. כל דבר שיעביר את מה שקורה עכשיו בחיים בעיניים פקוחות.

מה יש שם בעבר השני? לוחשת נואי בקול שנשמע כאילו היא יושבת בתוך קערה טיבטית. מהי ההבטחה שתלויה באופק? לאן אפשרי לכם ללכת? מה הייתם יכולים להיות, עם הידיעה שיש לכם הכול ושאתם עצמכם הכול?

אני של המדיטציה עוברת אל מעבר לשער העגול המוזהב. אני נושמת ונותנת לשטף הטבעי, הפורה והגועש בתוכי לעשות את שלו, להצמיח כמו על צלוחית פטרי נלהבת את העולם שאפשרי לי ללכת בו בידיעה שאני. עצמי. הכול. אני מנסה להתבונן יותר טוב החוצה או פנימה או שניהם, אבל התמונה לא מתהווה לכלום. מה אם אני של המדיטציה היא עיוורת? אל כל מקום שאני מסתכלת חוזר אליי הבוהק המסמא הבלתי נסבל של מסך מחשב שעוד לא נכתבה עליו מילה. ריק. העולם שלי ריק ואני ריקה. איזו מטאפורה עצלה, אני כועסת על המוח שלי שמתנהג כמו חיה פחדנית ומאולפת־מדי שנשכבת על הרצפה ומסרבת לזוז אל כל איפה שיש בו עוד הד קלוש של פרא.

מסביבי אני שומעת נשימות עמוקות של מתמסרים לתהליך. זוז כבר מוח, אני מושכת ברצועה שלו. לך מייד ותרהט את העולם הזה של האפשרויות. אני מפשפשת בפאניקה מתגברת בערֵמה של החומרים הגסים הראשוניים שהיו פעם מרגיעים, אולי נתחיל משם, בואי נתחיל משם. סדינים פריכים מחום שמש בריח של כביסה; בובת ג'ירף ממורטטת אחת שכבר איבדה צורה משנים של לעיסה, דמעות ונזלת; פרוסות של לחם שחור אחיד עם מרגרינה וחלבה; אוסף מחקים ריחניים בקופסת קלקר; כוסות מפלסטיק עם קש מלאות בשוקו ובועות שנשפתי לתוכו. כל דבר. כל דבר שלא יהיה הלבן הכלומי הגדול.

אני שבגוף שוקעת באכזבה אל תוך הספה הגבשושית של נואי. הייתי מצפה מנואי שתדאג להושבה נוחה יותר. הלבן לבן מדי, אני לא יודעת מה לחשוב ונעלבת מהדמיון האידיוט של עצמי. קר לי ואני מושכת את השמיכה אל הצוואר. אני נשענת אחורה ומביטה בעיניים עצומות פקוחות אל הלבן הקר. לא יודעת אם להתקדם בו, אם יש עוד ממנו, אם ככה מרגישים כשמתים, אם ככה מרגישים כשמתים מבפנים.

  נואי מקישה על משהו מתכתי והצליל שלו חוזר מהקירות ומתנפץ על עור התוף, מהדהד אדוות שגורמות לי להרגיש מסוחררת. הידיים שלי נשלחות באינסטינקט כמו בחלום נפילה ותופסות את כרית הספה. אני מתבוננת על כפות הידיים שלי בפליאה והן מלאות בשלג.

מאחוריי אני שומעת טפיפות שנבלעות לצליל מעיכה מספק, מנערת את הידיים מהשלג ומסתובבת. שישה כלבים גבוהים מתקרבים אליי ואני לא מפחדת. אז אלו האפשרויות החדשות שהיא דיברה עליהן. הם מתקרבים, הראש הגדול שלהם בגובה החזה שלי, שישה כלבי ענק. האני הרגועה הזאתי שהיא אני וגם לא אני, מסתובבת בחזרה וצועדת אל תוך הלבן, הוא אינסוף והוא גם נגמר היכן שהריסים מכוסי פתיתי השלג שלי מסתיימים. לחמיות העין שלי קרות. אפשר להרגיש קור במדיטציה?

שלושה כלבים מכל צד מלווים אותי. אני מתבוננת למטה על הגוף שלי, פרוות דוב לבנה מכסה אותי כמו שכמייה ואני מצמידה אותה אל הצוואר, להגן עליו ממשבוני הרוח הצולפים. ההגזמה לא נסתרת מעיניי. פרוות דוב לבן זה קצת מאץ'. חוץ מזה, אם אני זוכרת נכון – דובים זה של הצד השני של הכדור. בבת אחת אני מבינה שאני כבר יודעת שאני באנטארקטיקה. ברצינות? מכל המקומות, האמיתיים והלא, מכל היופי והפלאות, מרבדי פרחים, חיקו של קיאנו ריבס, גנים תלויים, מפלים של דיסני – אנטארקטיקה?

נואי שוב מקישה על משהו עם משהו, זה נשמע כאילו היא מטיחה שני ספוגי לוח זה בזה. הענן המדומיין של האבק המתפזר בחדר גורם לי להשתעל ואני פולטת דג קטן. אני ושישה כלבים גבוהים עד גיחוך עומדים ומתבוננים בדגיג המפרפר היפה כמו תכשיט שהשתעלתי כרגע מתוכי אל השלג. אחד מהכלבים מלקק את השפתיים, אני בועטת מהר את הדגיג רחוק מאיתנו והוא מקפץ שם נואשות עד שהוא מתקרב מספיק אל חור עגול מנוסר בקרח ונעלם שם. אני שמחה בשביל הדגיג, הגיע לו לחיות. הכלבים מתעשתים באציליות את האובדן ומזדקפים במטרה להמשיך הלאה. נואי מציתה משהו שמפיץ ריח של אבא מכובד שעובד בבניין עם הרבה קומות.

שששש, משתיקה נואי את אף אחד, זהו הפאלו סנטו, עץ קדוש. תנו לו לנקות אתכם, תנו לו להקל עליכם את המשא של כל שאתם סוחבים, מימים ימימה. בגלגול הזה ובכל הקודמים. לנשום. ולנשוף. לנשום ולנשוף החוצה מכם את כל מה שתקוע בכם. אני נופלת על הברכיים לשלג, הריאות שלי נמלאות עשן לבן בריח אבא, הגוף שלי מתכווץ בעווית, ואני משתעלת דגיג אל השלג. ואז עוד דגיג ועוד אחד. עווית גדולה נוספת ואני פולטת זרם של דגיגים כסופים ורודים שנקווים למרגלותיי. בסדר, בסדר גמור. המסר עבר.

אני צועדת בשלג של המדיטציה, כל טביעת כף שלי היא הראשונה כאן אי פעם. שלושה כלבים מכל צד שלי מלווים אותי, פרוות הדוב נשרכת, דגיגים מפרפרים אחריה משמשים לה שובל עיקש. אני לא מביטה אחורה, אבל יודעת שצעדתי מרחקים. אני שומעת צליל מתג ואת הרעש המסוים של סלילי תנור חימום מתחממים. בתוך הלבן הגמור מתכתמת נקודה שהולכת ומצהיבה ככל שאני מתקרבת. מדורת סנה בוער בתוך אנטארקטיקה שבתוך הדירת פרטר של נואי ואסא. המדורה אולי דמיונית אבל פרקי הידיים האדומים והרטובים שלי שמחים בה. היא מתחזקת והופכת למדורת סיילם גדולה שאפשר לשרוף בה מכשפות, גם אותי עם כל האנטארקטיקה ולהשתעל דגים וכלבים בגודל סוס.

ותתחילו למצוא את הדרך אל המסר ממרחת נואי את המילים זו על זו. מהו המסר? מה יש לאני הפנימי הכול זמני הכול יודע שלכם לספר לכם על עצמכם. המדורה הענקית קטנה בבת אחת. מה עוד אפשרי לכם היום שלא התאפשר אתמול ולפני אתמול ולפני אתמולים רבים. בשם אלוהים תנו למסר להתגלות ותביטו בו בכל צורה שהוא נגלה לפניכם. זה רסיס רחוק של עצמכם שבא לספר לכם משהו על השלם שאתם. שני דגיגים נוספים פתאום קופצים לי מהפה. נו בחייאת, אני חושבת לעצמי, לא הכול צריך להיות כל כך וולגרי. המדורה הקטנה דועכת ומעלה תימרת עשן. באחד מפחמי הענק מתגלה חריטה של אותיות אדומות, חמות יותר מגוש הפחם שהחל להתקרר ולהלבין. את תהיי חייבת להתאבל על זה. זה המסר? שלי לעצמי? את תהיי חייבת להתאבל על זה. לא. לא לא לא לא בשום אופן לא. אני לא פה בשביל זה. בריכת חתלתולים, תביאו מייד בריכת חתלתולים. אני נסעתי עד לשכונה המרגיזה הזו ושילמתי שבעים וחמישה שקלים כדי לקבל חיבוק דופמיני מהמוח שלי. זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שהסכמתי. אני מתבוננת חזק יותר אל גוש העץ המטומטם עם הכיתוב המטומטם, אבל שום מסר נוסף אחר מעצמי לעצמי לא מגיע. אני קמה והולכת משם, צועדת על המדורה, כפות הרגליים שלי לא נכוות, אני הולכת קדימה בנחישות למצוא מסר אחר לפני שנואי מחליטה שהיה לנו מספיק להיום. באופק אין שמשות, אפילו לא אחת רגילה. השלג נמלא כרוזים דרוכים כמו אחרי הפגנה גדולה, חלקם קרועים או כבר מתמוססים ברטיבות, על כולם כתוב את תהיי חייבת להתאבל על זה. אני מתעלמת מהם, בשלב הזה אני אסתפק גם באופק שיש בו בניינים שנואי כל כך מתעבת כאילו היא לא גרה באחד. אני לא רוצה שום את תהיי חייבת להתאבל על זה. הכלבים מתחילים להתרחק בבת אחת אל תוך הלבן הרחוק. לאן אתם הולכים? אני צווחת בייאוש לכיוונם. אחד מהם מפנה את הראש שלו בתמיהה ואומר – נו באמת, את הרי יודעת שמאז שנות התשעים אין כלבים באנטארקטיקה. אני נשמטת מובסת בשלג.

מישהי בוכה ברעש בחדר. אל תילחמו, אל תפחדו, קבלו את ההזמנה בזרועות פתוחות. זו ההזדמנות שבראתם עבור עצמכם. סתמי כבר, נואי. המישהי בוכה יותר ברעש. אומץ. אמונה. סתמי כבר. הקול של נואי מתקרב אליי, היא לוחשת קרוב באוזן שלי. אומץ. אמונה. שלווה. סתמי. יד קטנה בריח פאלו סנטו מונחת על עצמות הבריח שלי. אני בולעת ברעש את הדגיג שעומד לצאת ממני. תני לזה. לא. תני לכאב. המישהי שהיא אני בוכה ברעש. בחדר ובאנטארקטיקה. הלבן לבן לבן, אין מדורות, אין כלבים או כרוזים, אין פרוות דוב. בפעם הראשונה אני מתאבלת על זה.