דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
אל תאמרו: מים, מים
מירי רוזובסקי
מתוך הספר "כמו משאלה של אף אחד: מחשבות על כתיבה" שיצא ב-2025 בהוצאת "שתים".
נגיד שאת סופרת. את רוצה (למה שתרצי דבר כזה בעצם?) בכל אופן את מתכוונת, או מתחילה לכתוב על משהו שקרה לילדה אחת, שהיא בדיוק על התפר הזה שבין ילדה ונערה, והיא לא את, היא ממש לא את, כלומר היא על התפר הזה שבין את ולא את.
לאחרונה, מסיבות כאלה ואחרות אתה חושב הרבה על סבא וסבתא שלך ועל הבית הקטן שלהם שהיה לך בית כל חופש, כל החופש, על הבדידות והחירות והאפשרות והאחזקה הקפדנית וההפקרה הקיצונית שחווית שם, בבית ההוא, שבחצר שלו היו שני לולים ובית אימון אחד (ככה קראו לבית של האפרוחים), ועץ אבוקדו אחד גדול, ונדנדה, ובסוף הכביש שהיה ללא מוצא, השתרעו פרדסים ארוכים.
הפרדסים האלה שהפכו ברבות הימים למרחב נדל״ני יקר היו אז רק שטח עצום וחשוך, ומה שאת רוצה זה לכתוב על מה שקרה לילדה אחת בפרדס אחד. כלומר מה שקרה כשהיא ועוד שני בנים (ועוד אחד נוסף) נכנסו לפרדס הזה. חשוב להגיד כבר עכשיו: לא קרה שם שום דבר. כלומר, לא שום דבר נורא. מה שקרה (או לא) היה גבולי. לא (רק) בתחום האפור של התנהגות מינית אלא גם בתחום שבין מציאות ובדיון ובעיקר בתחום של אזורים דיכוטומיים בנפש. גבולות וטשטושם. חמלה ואכזריות. שמירה והפקרה.
משהו בתוכךְ אומר לך, שבי ותכתבי את זה כבר. למען השם. משהו בתוכךָ אומר לך, תיזהר. משהו בתוכךְ אומר לך, בשביל מה? לא מספיק פעם אחת לא להיזהר ולהיכנס לפרדס? משהו בתוכךָ אומר לך, אתה מוכרח. אתה מוכרח להיכנס שוב לפרדס הזה ולספר את מה שהיה (או לא), אי אפשר לצאת מהפרדס בלי להיכנס אליו, תכתבי/תכתוב – ואחר כך נראה.
(הערה: התיאור הזה, הדו מגדרי, הוא לא תוצאה של פרוגרסיביות, לא מטורללת ולא בכלל – הוא תוצאה של העברית שמפרידה כל כך כך בין סופר לסופרת אבל הנפש שבתוך תהליך היצירה לא מובחנת בקטגוריות של גוף).
1.
אז אתה מתחיל לכתוב. בשנים שיבואו תשאל את עצמך לא פעם – למה. למה בעצם התחלת. תנסה לשחזר את הערב הזה שבו פתחת את המסמך הראשון שקרוי על שמה (של הילדה שהמצאת? של הילדה ההיא? של מיקי שעזבה אותך בדיוק עכשיו?) והתחלת את המסע הזה. כמו באהבה (בדיוק כמו באהבה. למעשה את כל מעשה הדימוי הזה אפשר היה לכתוב על אהבה. או על התאהבות. יש הבדל? כן. יש) – בכל אופן כמו שם, גם כאן – אתה יודע איפה אתה מתחיל אבל אין לך שום דרך לדעת מתי תפסיק, ומי תהיה אז. וכבר התחלת. יש שבועות שאתה מרגיש שהעבר שלך משתלט עליך באופן שקצת מפחיד אותך, יש ימים שאתה צריך להתאמץ ממש חזק כדי לזכור את מה שלא שכחת, כלומר את העובדה שזה לא קרה, מה שקרה בפרדס. לא בכלל. או לא ככה. יום אחד, באוטו, בדרך לאסוף את הילדים ממיקי, אתה שומע שיר של שלמה ארצי ורוצה להרביץ לעצמך. הסופר הגדול. אפילו שלמה ארצי מספר את מה שאתה רוצה לספר ביותר כישרון. אם לא היית מתבייש מהאנשים שברמזור לידך היית עושה כמו שהיית עושה כשהיית ילד – ממש סוטר לעצמך. בלילה אחרי שהילדים נרדמים סופסוף (כן, זכרתי לתת לניר את האנטיביוטיקה, אתה עונה לה בלי שהיא תשאל). ממיר את הזעם העצמי בזעם עליה (תמיד עוזר) ואז הולך למחשב ו־לא מוחק את הקובץ, אתה לא אלים, רק סוגר אותו, סוגר אותו ונמלא הקלה.
יש כמה חודשים (או ימים. או שבועות) של שקט. אתה אפילו מתחיל לכתוב משהו אחר (רומן בלשי שמתרחש על הירח) ואז – באיזה לילה אתה חולם עליה, כלומר על הילדה ההיא שבגללה התחלת לכתוב את הסיפור ההוא. אתה מתעורר מבולבל. זה היה כל כך חי. מנסה להיזכר מה באמת היה שם. אתה זוכר את הגדר שטיפסתם כדי להיכנס לפרדס. אתה זוכר שהמכנסיים נתפסו לה בגדר. אתה זוכר שצחקתם. אתה זוכר את הצחוק המתגלגל, הקולני, שלה, שאהבת תמיד. אבל מה קרה אחר כך? בטוח שלא קרה מה שרצית לכתוב. היית זוכר. שוב אתה כועס על עצמך, כאילו חסרות לך סיבות לכעוס על עצמך, או להרגיש אשם – עכשיו אתה גם אשם במשהו שלא קרה. אתה מביא את זה לטיפול. נדמה שהיא מתנפלת על כל הנושא בהתלהבות קצת מוגזמת. אולי נמאס לה לשמוע על אנטיביוטיקות ונשים בוגדניות שעוזבות. היא שואלת כל כך הרבה שאלות על החלום – שאתה נסגר. ממציא לה איזה משהו. אבל אחר כך, עוד באוטו, אתה מחפש את הילדה ההיא בפייסבוק ולא מוצא. אתה חושב שאולי היא הייתה בת דודה של אסף או משהו? אתה מחליט לכתוב לו אבל אז מתחרט. אין לך כוח אליו ולנישואים המושלמים שלו ובאמריקה בכל מקרה אמצע הלילה עכשיו. אתה פותח את הקובץ שוב – קורא את מה שלא מחקת אז ודווקא מופתע לטובה.
אתה ממשיך. הסיפור מסתבך, מה שנקרא. הוא קופץ שנים קדימה כשאחד הילדים (במקרה סופר לא מאוד מצליח במשבר נישואים כואב), פוגש את הילדה. אולי היא אמא מהכיתה של הבן שלו? הוא חושב שזו היא אבל הוא לא בטוח והוא מתחיל לעקוב אחריה ממש. סטוקינג של הלייף. אתה מדבר עם העורכת שלך. היא מתלהבת מאוד. המטפלת קצת מתאכזבת, היא לא מתאפקת ואומרת לך שנראה שאתה מנסה לברוח ממה שעלה בחלום. אתה חושב שתעזוב את הטיפול. היא חופרת ממש ואין לך זמן לזה, העורכת הציעה חוזה. מסתבר שסטימצקי ממש מחפשים רומן מתח ארוטי. כשאתה כותב את הסצנה שלהם במיטה אתה כולך בהתרגשות (פיזית ולא רק), אבל כלום (כן. כלום. אתה עונה למטפלת לשעבר שכתבה לך וואטסאפ מברך על הספר הכה, כה, מצליח שיצא – כלום לא משתווה להתרגשות הזאת של ספר שמצליח). לפעמים אתה חושב שמיקי מתחרטת. מקווה לפחות. על הילדה מהפרדס אתה לא חושב יותר וגם לא חולם. אתה חושב, בעצם אתה בטוח, שזה לא קרה, מה שקרה אז, כלומר מה שחשבת לכתוב בהתחלה.
2.
אז את סופרת. הספר האחרון שלך שהיה הצלחה גדולה וזכה לפרסים ותורגם, כבר יצא לפני כמה שנים (חמש וחצי, ליתר דיוק), ואת מחליטה לכתוב סיפור על ילדה אחת שנכנסת עם עוד שלושה ילדים לפרדס.
בשנים שיבואו תשאלי את עצמך לא פעם – למה. למה בעצם התחלת. תנסי לשחזר את הערב הזה שבו פתחת את המסמך הראשון שקראת לו “אסף1״ והתחלת את המסע הזה. כמו באהבה (בדיוק כמו באהבה. וכולי) יש איזו התרגשות פנטסטית בהתחלה שאי אפשר לדעת אם היא מוצדקת או לא. את לא היית מאוהבת באסף אף פעם, למעשה תמיד זיהית בו את ההתנשאות והדושיות שעכשיו כולם רואים, אבל את הערב ההוא את זוכרת מצוין. זה היה יום שישי. לאן התכוונתם ללכת. מה הם אמרו ששכנע אותך לבוא. איזה מזל שסבא שלך יצא לחפש אתכם. מזל שהפרדס היה שלו (כן, את אומרת למיקי, כן. אתה יודע שבחיים לא היינו מצליחים לקנות כזו דירה בתל אביב בעצמנו. אתה יודע שזה רק מהירושה שלי. אז די. נתחלק בכל השאר אבל את הדירה תעזוב). אז (כאמור! כאמור!) שום דבר רע לא קרה בערב ההוא (אם לא לוקחים בחשבון את הרגע ההוא שהמכנסיים נתפסו בגדר. ולא לוקחים אותו בחשבון) ובכל זאת, מתפתח בך צורך לא נשלט לדעת בדיוק, אבל בדיוק, מה קרה שם (ומה לא). אולי בגלל כל מה שקורה עם מיקי (האכזבה. הזעם. הבגידה), יש לך איזו הרגשה שאם תוכלי לספר את מה שקרה בערב ההוא בפרדס – תוכלי להבין את הכול. את חושבת שזו אולי מחשבה מאגית. אבל האנליטיקאי שלך שלך אומר שזו מחשבה תרפויטית. הוא מאוד מעודד אותך לכתוב את הסיפור הזה.
ואז כלום לא קורה.
המילים לא באות.
את מנסה מכאן. את מנסה משם. את יודעת את כל הטריקים הפואטיים – משנה נקודות מבט, קולות מספרים. שום דבר לא קורה. הכלום שקרה בפרדס מפיל עלייך שיעמום. ארבעה ילדים, נו. העורכת שלך קוראת לזה חצי היריון. בזמן האחרון את לא כל כך סובלת אותה. את יודעת שהיא מאוכזבת. אבל מה לעשות שאת מתגרשת ויש לך ילדים ועבודה וחיים גם. בדיוק מציעים לך משרה אקדמית במוסד שאת מלמדת בו. הרבה אחריות ומחקר. הרבה טקסטים של אנשים אחרים ממלאים את ראשך ואת זמנך. מיקי מוותר בגישור על הדירה. את מתאהבת למרות שלא חשבת. החיים טובים בסך הכול. הקובץ שנשאר פתוח במחשב נסגר יום אחד באיזה עדכון אוטומטי.
3.
אז אתה סופר. כלומר היית. עכשיו אתה כבר לא יודע מה אתה. כששואלים אותך על השנים האחרונות שהלכו לך לאיבוד, בדרך כלל אתה מתחמק. התחמקויות זה כוח העל שלך, אבל הבעיה שכוח־על זה דבר מעייף. וגם החיים. וגם התרופות.
לפעמים אתה אומר שהיית במשבר נפשי. לפעמים אתה אומר את זה בהווה. לרוב אתה לא מספר על האשפוז. ולא על הלילה ההוא והצעקות. אבל אף פעם אתה לא מספר על הספר שרצית לכתוב ואף פעם אתה לא אומר שהכול התחיל ממנו, כי למרות שזה נשמע יפה ואולי אפילו היה נותן לך כמה נקודות במפגשים ספרותיים – זו האמת. ואם יש דבר אחד שלמדת בשנים האבודות הללו זה להיזהר מהאמת.
הפסיכיאטרית שלך אומרת (בחיוך האירוני שלה) ש״זו מסקנה מרחיקת לכת.״ אתה אוהב את הדיבור איתה. הוא הרבה יותר משוחרר מזה שהיה עם הפסיכולוג הקודם שחשב שהוא מבין משהו ביצירה (קצת וונאבי אולי) וכשהתחלת לדבר על הלילה ההוא בפרדס נכנס לאמביציה של לדחוף אותך לכתוב. זה יהיה הספר הבא שלך! אתה תראה. אבל אתה יודע שלהאשים אותו זה פאתטי, כנראה שפאתטיות זה כוח העל (או האנדר) החדש שלך, ובכל מקרה, זה נכון שגם אתה ממש רצית: גם אחת ולתמיד לספר את מה שמעיק עליך מגיל ארבע־עשרה, וגם להבין למה זה כל כך מעיק, הרי לא קרה שם שום דבר, לא באמת, לא ככל שאתה זוכר, ובכל זאת משהו בלילה ההוא בפרדס המשיך ורדף אותך, והאפשרות גם להיכנס אליו, כלומר בו, כלומר בבושה ובאימה ובתענוג שהרגשת שם בחושך – וגם לעשות מזה ספר שכולם יתעלפו עליו – האפשרות הזאת הייתה מפתה בכל מובן.
אז התעקשת. גם כשזה לא הלך. גם כשזה התפרק לך בידיים. גם כשידעת שאתה משקר. שאתה מזייף. שאתה ליד. התעקשת ובסוף – כמו שקורה, כמו שתמיד קורה, בסוף שער הקסמים נפתח ונכנסת לשם באמת. ללילה ההוא ולמה שקרה ולא קרה בו. לרגע ההוא על הגדר. לאסף. פתאום נכנסה לך מחשבה שאולי בכלל היית מאוהב באסף. אולי זה הסוד הגדול? ניסית ללכת לשם, כתבת מין סיפור אהבה של נער צעיר לחבר הכי טוב שלו, ולא במקרה גם זה לא היה לגמרי מדויק, בטח שלא אמיתי.
אבל הכול התחיל באמת להשתבש בסילבסטר. שתית קצת יותר מדי ועישנת קצת יותר מדי ופתאום נפל עליך ברד של תובנות שאם נסכם אותו למשפט אחד זה הולך ככה – לא היית מאוהב באסף – כי אתה בעצם אסף.
זה היה מבלבל. זה היה משחרר. הלקאניאנית ניסתה להחזיק את זה ומלמלה משהו על לרצות מישהו או לרצות להיות הוא, אבל אתה כבר לא ממש הקשבת לה כי להיות אסף היה כל כך מעצים וידעת שאתה יכול לעשות הכול עכשיו, אפילו להחזיר את הגלגל אחורה וניסית לכתוב את הסיפור מהסוף להתחלה, העורך שלך עף על זה, והוא אמר לך איזה משפט: לכתוב זה להכניס את הידיים לאש, והמשפט הזה נתפס בך, ידיים באש, ידיים באש, והתפתח לכמיהה שהיה קשה לשלוט בה, וכשניסית לדבר על זה עם אסף הוא נלחץ, ברור שהוא נלחץ, בדיעבד אתה מבין שזה ברור, ומיקי נלחצה גם, היא אמרה משהו על זה שהכול ייהרס, שבאווירה הנוכחית אין דבר כזה התיישנות, והרגשת שהיא עוצרת אותך, גם היא רק מנסה לעצור אותך, כמו היונגיאנית, כמו אמא שלך שהגיעה לשם משומקום ואמרה שממש לא היה פרדס מאחורי הבית של אסף ואמרת לה, איך את יודעת? מתי היית בבית שלו והיא אמרה, אספי, מספיק –
האשפוז לא היה ארוך. הקוקטייל של התרופות גאוני. אתה יוצא מזה. אפשר להגיד שכבר יצאת – רק שלא ברור לאן. מיקי והילדים גרים קצת רחוק אבל אתה נוסע לשם ברכבת. רכבת זה נוח. אתה יודע שיותר אף פעם לא תכתוב. לא על הלילה ההוא בפרדס. ולא בכלל.
4.
את סופרת. בזמן האחרון את מאוד עסוקה בילדות שלך, כלומר באיזה חלק ספציפי ממנה. תמיד כתבת מתוכה, תמיד רצו אצלך בפנים שליחים הלוך ושוב, אפשר אפילו להגיד שעשית מזה קריירה או כמו שאמא שלך אמרה אחרי הספר הראשון שלך: את יודעת לקחת חרא ולהפוך אותו לזהב (סיפור אמיתי), אבל בזמן האחרון יש שם איזה מקטע ספציפי שעולה מאוד חזק. ולא, המקטע הזה לא קשור למה שקרה בפרדס, (כי, כמו שכבר נדמה לי שהזכרתי, לא קרה שום דבר בפרדס), הוא קשור לזה שפגשת לאחרונה את הילד ההוא שהיה מאוהב בך, שסבתא שלך, כשהייתה רוצה להאכיל אותך הייתה מספרת לך עליו סיפורים שהיו מתחילים תמיד במילים “אז אספי״. כולם חשבו שאתם בני דודים כי כמו שאמא שלך אמרה, שני אלה, דבוקים אחד לשני כמו מחט לתחת (סיפור לא אמיתי). אולי זה קשור לזה שאת ומיקי בדיוק נפרדתן (לא האמנת שזה יקרה אבל יום אחד היא פשוט באה ואמרה). לפגישות מהעבר יש הרבה עוצמה, המטפלת שלך אומרת, והעוצמה הזאת מתיישבת לך על הלב בטורבו ואת מחליטה לכתוב את תולדות המקום ההוא, המקום שגדלת בו למרות שלא גדלת בו, המקום שהיה לך בית למרות שהבית שלך היה בכלל במקום אחר, ואת מתחילה תחקיר. אין דבר יותר מנחם מלהתחיל כתיבה בתחקיר היסטורי (אם כי, כמו באהבה, גם כאן אף פעם אי אפשר לדעת מה בעצם תגלי) בכל מקרה – איזה אנשים מדהימים הם היו, האנשים האלה, סבא וסבתא שלך וגם סבא וסבתא שלו, שעלו בשנות ה־30 על אדמות שנקנו ממשפחה בטול כרם. את קוראת על השנים הראשונות ההן. לפני שאמא שלך (ואמא של אספי) נולדו. את קוראת שהשנה הראשונה של המקום הייתה קשה ושהם גרו כולם יחד בצריף גדול, את מנסה לדמיין את הקומונה הזאת (אולי בגלל זה אחר־כך כשכבר היו בתים הם היו כל כך צמודים, שני הזוגות האלה? מחשבה מוזרה. קצת מטרידה בהקשר של האיכרים הפוריטניים שהם היו) את קוראת שהערבים קראו למקום “עאבא״ שמשמעותו ג׳ונגל, בגלל צמחיית הפרא שהייתה שם, את קוראת שהמשימה הראשונה שלהם הייתה לייבש את הביצות, ושהם התפרנסו כשכירים בפרדסים שונים באזור, ושבמקביל חברת “הנוטע״ נטעה עבורם פרדסים –
הפרדסים. את יכולה לעצום את העיניים ולהיזכר בריח של התפוזים שעל האדמה הלחה. סבא שלך היה לוקח אותך לשם לפעמים בעגלה שהייתה רתומה לאתון. והיה גם את הפרדס ההוא (שלא היה של סבא שלך), שהשתרע מעבר לכביש. כמה פחדת ממנו. נדמה שכל הפחדים וכל הסיוטים (יש הבדל? כן. יש) של ילדותך הלא קלה התכנסו להם כולם יחד לפרדס ההוא, וכשהיית הולכת לנכד של השכנים היית עושה סיבוב גדול כדי לא לראות אותו, את הפרדס שהשתרע שם, מימין. את מנסה להבין מה כל כך הפחיד אותך בו. אולי התנשמות (אמאלה. באמת. לא בציניות עכשיו: תנשמת זו אחת החיות המפחידות בטבע). אולי החושך הגדול, העצום, כמו ים של דיו. אולי הפעם ההיא שהמכנסיים שלך נתפסו בגדר. לא שאלת אותו על הלילה ההוא כשנפגשתם, כי הוא בכלל לא היה איתכם אז. נדמה לך שזה היה בתקופה שהוא כבר התחיל לשעמם אותך עם החוכמה היתרה שלו, או כמו שאמא שלך קראה לזה: אובר חוכם (סיפור אמיתי בחלקו). והיו אז גם את אסף והחברים שלו, שהיו יותר גדולים ויותר טיפשים ויותר בנים.
בכל מקרה את יודעת שאין ברירה. את חייבת להיכנס לפרדס הזה שוב עכשיו. את חייבת לכתוב את מה שהיה ולא היה בו בלילה אחד, כי רק אם תצליחי, רק אם תיכנסי ותלכי לכל אורכו, ותצאי ממנו מהצד השני, הרחוק, רק אז תוכלי לנשום, להבין משהו על הנואשות הנחושה והמבועתת של הילדה ההיא, שהיית, רק אז תוכלי להבין את הסבך המסובך, אפשר להגיד: הפלונטר – שהוא חיי הרגש שלך.
את יודעת שזה מסוכן, את מכירה את האגדה, את קוראת אותה שוב:
“שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס,
וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ׳ עֲקִיבָא.
אָמַר לָהֶם רַ׳ עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם!
מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״
בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת,
בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע,
אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת.
רַ׳ עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.״
את תצאי בשלום.
* * *
כמה הערות לסיום:
1. הנגיעה באמת. זה אולי ההבדל הגדול והמשמעותי שמבחין בין התאהבות לכתיבה. כי באהבה אפשר לשקר – החוצה וגם פנימה – אבל בכתיבה לא.
האגדה משרטטת ארבע אפשרויות של כניסה לתוך הסבך החשוך, המפחיד והמפתה של האמת: בריחה, היאלמות, שיגעון והבנה פנימית, טרנספורמטיבית, שמקורה באפשרות לשהות בחושך ולצאת ממנו לאור. כמה קל לברוח ולזייף, כמה מפתה פשוט לשתוק, כמה מפחיד לאבד את עצמי ומה הסיכויים להצליח לצלוח את כל הסכנות הללו שאורבות בפרדס התודעה כמו תנשמות תוקפניות. מחכות לרגע הנכון להתנפל עלייך. כמה כוחות ואמונה פנימית (או אחרת) צריך כדי ללכת בשביל הזה ולצאת מהצד השני. ברוב הפעמים ניפול בדרך. התנשמות ינצחו. כשהן מנצחות הטקסט קורס. מתמרד. מתפרק. אבל כשהאמת הפנימית מנצחת את הפחד, כשאת יוצאת מהפרדס בשלום – כבר יש סימנים של אור בשמיים, ואת יכולה להבין משהו שעד אותו רגע לא הבנת, ואולי אפילו לראות את הגדר באור קצת אחר.
2. אבל החלוקה לארבע אפשרויות דיכוטומיות היא מלאכותית. בכל תהליך של כתיבה מתקיימות כל הארבע, ולפעמים יותר מפעם אחת. כמו באהבה, זו רק השאלה כמה נלחמים בנפילה לשיגעון ולשקר ולבריחה, ואיך קמים משם.
3. וכן, בפרדס הזה הייתי לא פעם (היום הוא רחוב הולנדי שלרוחבו דו משפחתיים, חצי דונם כל אחד). ולא, אסף הוא דמות שלא קיימת (כמעט), וכן, פעם נתפסו לי המכנסיים בגדר, ולא, שום דבר אחר לא קרה באמת, כלומר חוץ ממה שכן.