דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
אליבי / תומר וינברג
גם באותו לילה ישבתי בבר של מיכאל ושתיתי יותר מדי.
אני וכל התאים הרעים במוח שלי.
אני וכל התאים שצריך לכבות טוב טוב לפני שיהיה בכלל סיכוי להירדם. כוס הדליקה כוס וסיגריה שרפה סיגריה. זיוני מוח על משמעות החיים עם ברמנית שלא ראתה כלום בחיים והיא מוזגת לי עוד כוס. תמשיך הלאה, היא אומרת ומוזגת עוד אחת. אולי פשוט די. תעזוב את זה. אחר כך היא נשענת על הבר ולוחשת כמה מילים לבחור שתמיד מחייך והראש שלי כבר כבד והתאים כבר עולים בעשן ואני מדליק עוד סיגריה ולוקח שאכטה ארוכה והיא שורפת לי עוד תא אחד וריח השריפה חזק. חזק מהרגיל. ואני מועך אותה חזק והיא כבויה.
ושוב – והיא כבויה.
וריח השריפה רק מתחזק. אז אני שופך את כוס הוויסקי למאפרה והיא מוצפת, היא מוצפת מאוד, וריח השריפה ממשיך להתחזק. והראש שלי כבד על הבר. כבד לי מאוד. ויד חמה שורפת לי את הכתף. ואני לא זז. לא מסתובב. רק מרים את עיניי מעט ורואה שהברמנית והברמן נעלמו.
ידעתי.
ידעתי שאני מכיר את הריח, מכיר את ריח השריפה הזה. ריח שהיה לי ברור שעוד אפגוש, כמו שהיה לי ברור שהם יחפשו אותי וכמו שידעתי שהם ימצאו אותי. חי.
"קום, הולכים", אמר אחד מהם.
והקול שלו. הקול הסמכותי שלו לא השתנה בכלל. רק התווספה לו נימה עדינה של אכזבה. עדינה וקשה.
הסתובבתי אליו.
אלוהים ישמור. כבר היה קשה לזהות אותו.
כמעט שנה עברה והעשן עדיין עלה מהם.
הם עמדו מולי. חמישה. שלושה עם חור בראש. ועוד אחד עם חור ענק בבטן ועוד אחד שרוף לגמרי. רציתי להגיד להם שחיכיתי. שידעתי שהם יגיעו. רציתי להגיד שלא שכחתי. שלא הצלחתי לשכוח. אבל לא היה לי אליבי. כל התאים כבר היו מחוקים והמילים לא יצאו. רציתי לחבק אותם אבל כל כך פחדתי. רציתי להקיא.
נפגענו מאותם הכדורים לעזאזל אתכם. מה קרה שם. מה נסגר.
והם אוחזים בי.
"צריכים לזוז", הם אומרים.
והריח הזה.
הם מכניסים אותי למושב האחורי ואנחנו מתחילים לנסוע ואני מקיא. אני מקיא על עצמי. ואני שומע אותם מדברים בשפה משלהם. מילים שאני לא מבין.
ואז ברגע אחד אני נרגע.
שייקחו אותי. שיקחו אותי לאן שהם רוצים. והם ממשיכים לדבר ואני ממשיך לא להבין. ואני כבר לא מקיא יותר. ואנחנו עוצרים. והם שוב לוקחים אותי ומכניסים אותי לחדר קטן. הם מושיבים אותי על כיסא ואיש עם גלימה ובלי פנים נכנס ואני אוטומטית נעמד, כמי שמכיר כבר את הטקס.
ולפני שחסר הפנים מתחיל לדבר אני מודה באשמה.
אני מודה באשמה שניסיתי לחיות. שניסיתי לחזור לחיים.
הוא מהנהן ועובר ישר לגזר הדין. חמישה מאסרי עולם מצטברים.
חמישה. בלי אפשרות חנינה. וחמישתם מסתכלים עליי. כל אחד מהם גזר עליי מאסר עולם. הם מסתכלים עליי מבעד לעשן ואני ממלמל שיסלחו. שאלה היו אותם הכדורים. והם לא אומרים דבר. והוא ממשיך להקריא. מאסר עולם בתנאים מגבילים. מאסר בית. יותרו ביקורים רק למשפחה ורק במקרים דחופים.
ואני מבקש מחילה. שייתן לי להישאר כאן.
והוא ממשיך להקריא.
לא תשמח.
לא תשמח ולא תבכה ולא תרגיש דבר. ולא תהיה לך אישה ולא יהיו לך ילדים. ואני מרכין את הראש ואני מבין שהלב שלי הפסיק לפעול. ממש עכשיו.
אבל אני נושם.
והוא ממשיך להקריא ואני מבין שזה הזמן שלי לבכות את האובדן. ואין לי דמעות.
כי העונש כבר כאן.
אני מתיישב. השופט מסיים את דבריו ויוצא מהאולם. הם לוקחים אותי לרכב ואנחנו נוסעים. נוסעים ושותקים.
אני מדליק סיגריה ואין לה טעם ואין לה ריח. אני פותח חלון לאפשר לעשן של כולנו לצאת ואני מסתכל החוצה ורואה שכבר אין שם צבעים. ואין שם ילדים. אין אף אחד.
ואני מבין. אני מקבל את כל הגזרות. והם מורידים אותי בבית ולא נפרדים ופשוט נוסעים.
אני נכנס הביתה ומתיישב על הספה ומדליק את המצית ושורף את קצות האצבעות כדי להוכיח לעצמי שאני חולם. והכווייה קשה והקרח רק מכאיב יותר. ואני יוצא החוצה לחפש את הרכב שלהם. והרחוב ריק ואין אדם. ואני רץ. והרחובות ריקים. ואני רץ שעה ואולי שעתיים ואין לי אוויר. ואז אני רואה את הבית שלי. ואני ממשיך לרוץ בכל הכוח ושוב רואה את הבית שלי. וכל הבתים ברחוב הם הבית שלי. והרחוב ריק. ואני נכנס לאחד הבתים וזה הבית שלי.
ואני מבין.
העונש כבר כאן.