דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
איש אחד הולך ביער* / עידן גרינברג
כשאנחנו מגיעים לבריכת גורדון אנחנו מבינים שהגענו באיחור ושיהיה קשה למצוא מקום פנוי להניח בו את הכיסאות המתקפלים בין העשרות המצטופפים על החול ואלה המשקיפים עליהם מקומת המרפסת.
אני שואל איפה הכדור, את עונה בתיק.
בתור למקפצה נערכים בשורה נערים בבגדי ים שחורים. בכל כמה שניות הם דוחקים זה בזה להתקרב אל קצה קרש העץ הרטוב. הם מניפים את ידיהם ומנתרים בזרועות שלוחות ככנפיים. בינתיים רחל מוציאה מתיקה כובע רחב שוליים, מתקנת את קיפולי קצותיו, שולפת גם שמן אגוזים וקוראת לשירי לבוא ולהימרח. היא מקלפת ממנה את הבגדים וכשהיא נשארת בזוג תחתוני בגד ים ורודים רחל מעסה את כתפיה, ואומרת לה לתפוס צבע, מראה לךְ כמה היא חיוורת הילדה, כל החורף לא ראתה שמש בכלל. את שולחת אליי מבט וקורצת. אבא מגיע ואומר שמצא מקום דלוקס. חכו תראו, מפעל הפיס.
את ורחל מתמקמות זו ליד זו. חנן ואבא מרוחקים מעט. את מבקשת מרחל את השמן ואומרת שגם לך לא יזיק קצת צבע. גם ויטמין די, את מוסיפה, שעכשיו בצהריים יש המון ממנו. את מבקשת מאבא שיעסה לך את הגב. הוא מחייך וזורק מבט אל חנן ואומר עם הזמנה כזאת, מתיישב מאחורייך כשברכיו על החול, סך את ידיו בנוזל הצמיגי ומעסה לך את הכתפיים, ממשיך ויורד אל הגב, מנתק את רצועת החזייה ומרפה את שני חלקיה לצדדים. את צוחקת ואומרת שבפעם הבאה ייתן לך התראה לפני שהוא מפשיט אותך ככה, מקרבת את זרועותייך אל החזה ומשלבת, צוחקת ואומרת, מזל שהם כל כך קטנים, אין בעיה להסתיר.
אבא שולף מהצידנית בירה ונותן לחנן. אני אומר שאני רוצה להיכנס למים, אבא אומר לכו, אבל חנן מצביע על שירי ואז על רחל ואומר שהיא לא מרשה לה לבד. אבא שואל בת כמה היא. חנן אומר שבחורף היא הייתה בת ארבע. אבא אומר שהיא נראית יותר, מצביע עליי, גדול ממנה בשנתיים והם באותו גובה.
אבא מציע ששירי ואני נשחק בכדור ושואל אותך איפה הוא. את נשכבת על כיסא הנוח ולונגי מתוח על שני כלונסאות עץ משמש כגגון שמאהיל על ראשך. מסיטה את משקפי השמש, אומרת בתיק הגב. אני בודק אבל הוא לא שם. אבא קם לחפש, פותח את הצידנית של חנן ורחל, אומר לרחל איזה יופי של אבטיח קנית. היא בוהה בו. אבא אומר, האבטיח, ורחל שואלת, רוצה שנפתח? אבא אומר שלא אכפת לו.
חנן אוחז בסכין פלסטיק קטנה ונעמד מול רחל, מסיט את החופה שעל כיסא הנוח ושואל, זה הסכין שהבאת? רחל אומרת לו, מה? הוא אומר, איך חשבת שנוכל לחתוך עם הסכין הזאת? אבא אומר עזוב.
את עוצמת את העיניים ומהדקת את משקפי השמש. אבא נעמד על ברכיו ומטיח את האבטיח בעוצמה מטה, הוא נסדק במרכזו ונבקע לשניים. הוא ממשיך ומפריד את בשרו האדום בידיו ונוזל מתוק ניגר על אצבעותיו, על טבעת הנישואין שהוא עונד בגאווה על אמתו השמאלית ועל ציפורן הזרת שהוא מגדל.
חנן, שירי, אבא ואני יושבים ואוכלים את האבטיח. אבא קורא, רחלי, איזה אבטיח בחרת! רחל בוהה בו ועונה, המוכר המליץ. הביא לי עד האוטו. חנן ואבא מסיימים את בקבוקי הבירה. אבא מוציא שניים נוספים. חנן טופח לעצמו על הכרס והם משיקים לחיים. רחל משעינה את ראשה ונשכבת במקביל אלייך, ארבעת הרגליים שלכן מונחות בקווים ישרים, בולטות מהכיסאות כמו שורת נקניקיות בשקית ואקום.
חנן מחייך. אבא אומר לו, חנן, תמיד מצחיק איתך. חנן אומר, אתה חייב לשמוע את זה. הוא מספר לו בדיחה, אבא מתגלגל מצחוק. שירי נוגסת שוב בפלח מצופה בחול וגם אני צוחק, אבא ממש מתגלגל, תופס את הבטן, אומר לו שישתה עוד בירה, שזה טוב לשיערות בחזה. אני מקרב את האבטיח אליהם ואנחנו עושים לחיים בין האבטיחים. אני מקפיד לא להשיק את שלי עם של שירי כדי שלא יתלכלך בחול. אבא מפציר בחנן להמשיך עם הבדיחות.
חנן אומר: אשתי ואני החלטנו שאנחנו לא רוצים ילדים, אז אם מישהו רוצה, הוא נעמד, אני אתן לו את הפרטים שלה ומצביע על שירי בראשו. אבא צוחק, חנן מצטרף ואז אני מצטרף. אבא מצביע בעיניו על רחל ואומר, תעשה מבצע, אחת פלוס אחת. הם צוחקים בקול רם כל כך שרחל מתיישבת, מסתכלת על הבת שלה ואומרת לחנן ששירי חייבת שטיף, שייכנס איתה למים וינקה אותה. אבא אומר, נלך כולנו.
בדרך חנן אומר, איש אחד הולך עם ילד ביער. הילד מסתובב אליו ואומר לו אדוני, כבר חשוך נורא ואני מפחד. האיש מסתכל עליו, מנפנף בביטול ואומר לו, אתה מפחד? אני צריך לחזור את כל זה לבד!
אבא נועץ בו מבט רציני. אחרי שנייה הוא מתפוצץ מצחוק, מכסה לי את האוזניים בידיו ואומר משהו לחנן. חנן מתגלגל מצחוק בחזרה, אבא משחרר את הידיים ואומר תמיד מצחיק איתך.
ממש על שפת הבריכה אני מבחין בחיפושית משה רבנו ומראה לאבא. הוא אומר תשמור ונשים לאמא בחזייה. אנחנו צוחקים ואני מושיט את כרית היד לחיפושית ונותן לה לטפס עליי. כשהיא נחה במרכז הכף, בנקודה שמישהו פעם אמר שהיא המפגש של קו הלב וקו הגורל אני סוגר את אצבעותיי עליה, מכניס לכיס פנימי בבגד הים שלי.
בבריכה הרוחצים מקובצים באיים בתוך המים המלוחים. אנחנו מתמקמים סמוך למעקה באזור בו המים רדודים ויוצרים מרחב שברור שאין לשחות דרכו. חנן מציע שנתמסר בכדור. אני אומר שלא מצאנו אותו. חנן מתקרב לאבא, אומר לו משהו וחוזר אל הפינה שלו. אני רואה את פניו של אבא משתנים ואיך פתאום הוא שמח ואומר לו שתמיד מצחיק איתו. גם אני מחייך.
אבא ניגש אליי ושואל אם אני יכול לקרב את הרגליים לגוף. אני שואל למה הכוונה. אני מנסה. אבא מתקן לי את התנוחה, מסביר לי איך לתפוס את הרגליים בידיי. חנן אומר, אפילו שירי לא מסוגלת לעשות את זה יפה כמוך. אבא קורא לי להתקרב ומרים אותי. מגע המים חלק ואני מרגיש קל וצף בידיו הבטוחות, גאה שאותי בחרו כי אני יודע להתקפל כל כך קטן ושירי לא מסוגלת. אני חושב שכשנצא אספר לך.
אני נישא באוויר, ניתק לרגע ועף. השמים בהירים במיוחד, באמת יום יפה, רוח מזרחית נושבת והמים קרירים ונעימים. כשאני יוצא מהם המגע עם האוויר עושה בגופי נקודות ברווזיות בהירות. אני נוחת בתוך ידיו של חנן שריח חזק של בירה נודף מפיו. הוא מחייך אליי חיוך עוגייה ואומר, עם שירי זה לא היה מצליח. אני שמח ומבלי שאני שם לב ידיו הודפות אותי קדימה ומשחררות אותי מעלה. אני שוב מרחף באוויר ביניהם, מנסה להדק את הרגליים, עוצם את העיניים. בזמן שאני מחליק אל תוך ידיו של אבא, הציפורן שבזרת שלו שורטת אותי בצידי הבטן.
אבא אומר, כל הכבוד.
אני מחייך אליו והוא צוחק בחזרה. חנן צוחק. אני תוקע בשירי מבט מזלזל ומבלי לשים לב אני מיורט שוב אל הגובה, חושב על הילד ההוא ביער החשוך, מנסה להבין איזו סיבה יש לו לחזור לבד, הרי הוא הגיע עם מישהו, וגם המישהו הזה לא רוצה לחזור לבד, הרי אף אחד לא רוצה להיות לבד.
מרוב מחשבות אני לא שם לב והבטן שלי נוחתת בחוזקה אל תוך המים. הפעם הרגליים שלי משתחררות ואני צולל. המים לא עמוקים ואני מתעשת מיד ועולה. המליחות צורבת במעלה הגרון לכיוון הנחיריים. חנן אומר, למה פתחת רגליים? אני לא יכול לתפוס אותך ככה! אני מתנצל כי אני יודע שעשיתי משהו לא בסדר. אבא מתקרב אליי, צובט בי את צד הגוף במקום שהוא כבר יודע שיש מספיק מה לתפוס, ואומר, אתה צריך יותר לשים לב. אני נזכר בחיפושית שאצלי בכיס, מכניס את היד לבדוק אם לא נפלה כשצללתי. היד שלי נוגעת בגרגיר פריך ושולפת אותו החוצה. חנן אומר לי להתקרב. חיוכו המתוק לא משאיר לי זמן לבדוק אם היא בסדר, ולפני שאני מתקפל אני ממהר להכניס אותה חזרה. ריח האלכוהול שנודף מחיוך העוגייה שלו חריף, אבל אני מחייך אליו ואל אבא שכבר חזר אל הצד השני.
אבא מציע שנגיע לעשרים ואחת, זה המשחק. אנחנו מונים בקול מסירות רצופות. בכל פעם כשמישהו מפספס ואני צונח למים הספירה מתחילה שוב. הבטן שלי מתמלאת אבנים והראש נהיה כבד. אני מבקש להפסיק. אחרי כמה פעמים אבא עונה שחבל עכשיו לעצור את הרצף. אני בולע מי ים, מרגיש את המלח בעיניים. אנחנו מצליחים להגיע רק עד שלוש עשרה. אחר כך אנחנו שמים את החיפושית אצלך בחזייה, אני מחכה שתשימי לב אבל לבסוף שוכח ממנה.
בבית אני מוצא אותה בתחתית האמבטיה. מכיוון שהיא גדולה מידי להיכנס לחור הניקוז היא שוכבת שם, שלושה עיגולים שחורים בכל מחצית אדומה של גופה חסר רוח החיים. ראשה חסר. אני מסתכל עליה ומחייך.
* מתוך הרומן "זאת המנוחה שלך" שעתיד לראות אור בשנה הקרובה.