מֹאזְנַיִם

אישה מן האדמה על הגבעה / עלית קרפ

שיחה עם יעל פיילר שזכתה בפרס ראשון על יצירתה "אישה מן האדמה" בפסטיבל עכו 1981 בעקבות צפייה משותפת בהצגה "על הגבעה" מאת קרן שפט (2022)

קצת יותר מארבעים שנה חלפו מאז זכו יעל פיילר וחברותיה, מלכה מרין, ורד נהרין ונגה אשד בפרס השני (באותה שנה לא הוענק פרס ראשון) בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר עם ההצגה "אישה מן האדמה", וחינה של ההצגה וקסמיה נותרו רעננים כשהיו. הטקסט של "אישה מן האדמה" היה טקסט פמיניסטי שמנכיח את מיניות האישה ונלחם בניסיונות לדכא אותה. הטקסט שזור אמירות משפילות ופוגעניות על פיהן אישה אינה אלא ״חמת מלא צואה ופיה מלא דם״, וזה רק ממש על קצה מזלג, ואשר מקורותיהן, אבוי, יהודיים, ואם לחדד, אמרות חז"ל. "כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום", שרו השחקניות בקברט המצחיק שהן מעלות על הבמה. הצירוף בין האמירות הקשות לאווירה הסקסית והמשועשעת שבה מתנהלת ההצגה, יופיין של השחקניות הצעירות – כל אלה יוצרים ספקטקל מרגש ומותח סביב השאלה האם תצליח לילית, אשתו הראשונה והפראית של אדם, להכניע את חוה, או שמא חוה הכנועה שמצייתת לכללי הפטריארכיה היא שתכניע את לילית ואת חסידותיה הפרועות המפזזות על הבמה בבגדי גוף, שמותירים רק מעט מקום לדמיון.

  אפילו בירדן השחון שלנו זרמו הרבה מים מאז. זמן קצר אחרי הזכייה, עזבה פיילר את ישראל וחיה שנים רבות בשוודיה, הקימה שם משפחה, כתבה דוקטורט בתיאטרון באוניברסיטת סטוקהולם, ושימשה מרצה באוניברסיטת גוטנבורג. רק לפני שנים אחדות שבה לישראל.

  "בת לאביה – מטמנת שווא. מפחדה לא יישן בלילה: בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים" (מתוך "אישה מן האדמה"). אנחנו, שעלולות להיחשד לכל היותר בכישוף, שינסנו מותניים ושמנו פעמינו יחדיו לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. פיילר בחרה עבורנו את ההצגה "על הגבעה", משום שממש כמו ב"אישה מן האדמה" גם כאן יש צוות שחקניות (שזכו בפרס האנסמבל המצטיין) ובכלל, זוהי הצגה נשית מאוד, גם אם מזווית לגמרי אחרת.

  משענת, הומיה, אמונה ודבורה חיות על גבעה מבודדת בשטחים. הן ברחו מהאולפנה שבה למדו וגם מבתי הוריהן, קצת מפני שהן בגיל ההתבגרות וקצת מסיבות אחרות וכעת, אחרי שהן חיות כמה שנים במקום, מצטרפת אליהן חברה חדשה, שמחת תורה. היא אומנם רק בת 14, אבל גם היא כבר לא רוצה ללכת לאולפנה. ההורים שלה התנגדו להצטרפותה לקבוצה הזאת, אבל בסופו של דבר נכנעו, ואמרו שהעיקר שיש לה כיוון, ושהיא לא בן אדם מבולבל.

  ארבע הבנות הוותיקות במאחז הן בראשית המחזה חבורה שמחפשת משמעות בכל מיני כיוונים: אחת מהן מתכוננת לנישואיה, האחרת מודיעה שלא תינשא לפני שתגיע לגבורות גיל 27 ואולי אפילו לא לעולם, ואחת מקפידה לומר, שחשוב שיֵדעו שיש לנשים גם אפשרויות אחרות. שמחת תורה הצעירה היא האוזניים שאליהן הן מפנות את דבריהן, ומלמדות אותה כל מה שצריך לדעת על המאחז הבלתי חוקי שבו הן חיות ועל חוקיו. היא החוליה המחברת בין הקהל לבין ההתרחשויות על הבמה, היא מפקפקת במעשיהן של חברותיה, והפקפוק שלה מאפשר להן להציג את משנתן.

  עלית: אהבת את ההצגה?
  יעל: כן, הן הצליחו להעביר את האבסורד שנוצר מן ההתנגשות בין החיפוש אחר משמעות, אחר הגשמה עצמית, ובין המהות והמשמעות הפוליטית של חייהן של חמש נערות על אחת הגבעות ביהודה ושומרון: החלומות שלהן, ההקצנה שהן עוברות והסוף הטרגי של כל הסיפור. הפער בין סגנון המחזמר שבו הוגשו רעיונותיהן של הנערות המתוקות הללו שבתחילה נראות באמת כנשים צעירות ובלתי מזיקות, לבין האסון הנורא שבסופו של דבר הן ממיטות על עצמן, וכנראה שעל כולנו – הפער הזה משרת את המסר הפוליטי.

  עלית: יש פה מסר שהוא מעבר למסר הפוליטי?
  יעל: בעיניי גם האישי הוא פוליטי. בכל דור ודור יש מסה של צעירים אידיאליסטים שרוצים לפרוץ את המסגרת, לתקן ולברוא משהו חדש. את השאיפה הזאת קל מאוד לנצל למטרות פוליטיות. לחלוצים הייתה שממה – מילה קולוניאליסטית בפני עצמה – לגאול אותה: אבי כותב לאִמי בשנת 1947 על החווה הניסיונית לגידולים הידרופוניים שהקים בבית אשל במטרה להתגבר על מליחות הקרקע במקום ועל ההכנות הסודיות לעליית נקודות בלתי חוקיות באזור. אלא שאז הייתה סיבה, היה משהו אמתי לעשות, ועכשיו, עדיין יש המון מה לעשות אבל צריך לדעת לאן לנתב את הרצון הזה, וזה אחד ממסריו של המחזה, שמודגם יפה, באמצעות הסצנה, שכשאין מים, מתקשרת דבורה למי שצריך ביישוב הקבע שלידן ודורשת שיחדשו את אספקת המים. בסצנה הקטנה הזאת מוצגת האמת על ״ההתיישבות החלוצית״ הזאת: זו לא באמת דרמת הישרדות, אלא יותר מין משחק ילדים שנשען על המדינה ועל מוסדותיה. גם החלומות של משענת, הכלה המיועדת, הם חלומות בורגניים למהדרין: היא חולמת על ״בית מבלוקים״, על מטבח ועל חדר שינה, ממש כמו שיש בבית הוריה. הדמויות במחזה הזה חושבות שהן מחריבות עולם ישן, אבל הן מקימות עולם חדש שזהה לו ורק מקצין את הערכים שלאורם נבנה.

  עלית: יש המון דרכים לטפל בטקסט, וכאן הפכו אותו למחזמר.
  יעל: הבחירה במחזמר ובטקסטים שהם על גבול השבלונה המוכרת מן הזירה הפוליטית, היא אחד האמצעים האמנותיים שבאמצעותם יצרו ״הזרה״, ריחוק רגשי בין הקהל לבין היצירה, כדי לעורר את חוש הביקורת שלנו. הדיאלוג כאן הוא בשום צורה לא דיאלוג ריאליסטי, והלבשתו בסגנונות מוזיקליים שונים החל מפתיחה מוזיקלית אה־לה ברודוויי וכלה במקצבי ראפ והיפ הופ תומכת בהתפתחות העלילה. הבחירה הזאת הזכירה לי את הטיפול שמוענק לטקסטים בשיר הסטיקר של דויד גרוסמן: הטקסט מוכר אבל ההקשר החדש מעורר מחשבה על כוחן של מילים ליצור מציאות. זה מתחיל במין אידיליה כזאת, בשיר ובתנועה שמזכירים מחזות זמר שתחילתם מבשרת על סופם הטוב, וזה מתפתח והולך לסגנון של שירי מחאה, גם במילים, גם בקריאות ששאובות ממופעי ראפ וגם בתנועה. הבחירות האלה שאומנם עולות בקנה אחד עם סיפור העלילה שהולך ומסלים, מעוררות אצל הקהל את התהייה מה מקומה של המחאה כאן. מי המדוכא ומי המדכא.

  עלית: אני הבטתי בהצגה הזאת מזווית נוספת: נראה היה לי, שהבנות על הגבעה רוצות להחריב את הסדר הישן, ובמובן זה, זה הזכיר לי את "אישה מן האדמה". שם, קריאת התיגר כוונה לסדר הפטריארכלי, וכאן?
  יעל: יש קשר צורני בין שתי ההצגות: בשתי ההצגות יש שימוש במוזיקה, בתנועה ובטקסטים מוכרים כדי ליצור מרחק אסתטי מהיצירה. מובן שב"אישה מן האדמה" עסקתי באופן שבו היחס העכשווי דאז לנשים משתקף בטקסטים קדומים, ועל כן היה לו מסר פמיניסטי־חילוני־רדיקלי, בעיקר. זה היה לפני שהדת עשתה את הקמבק שלה, שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומו. זה מתבטא גם בבחירות העיצוביות כמובן: לבשנו בגדי גוף במטרה לעמת עם הקהל עם הפחד הגדול של הפטריארכיה: הגוף הנשי ועירומו, והבנות ב"על הגבעה" לעומת זאת לבושות ביש"ע שיק. "על הגבעה" נושא מסר אפוקליפטי ועל כן גם סטירי במובהק: עם סיומה של ההצגה ״בעתיד״ בעת חנוכת "נופי משענת" (איזה שם נהדר), אחרי שרבים שילמו בחייהם, מוכיחה לנו שמחת תורה, עטויה בכיסוי ראש שרומז לכך שבינתיים נישאה, ושלמרות כל האירועים הנוראים שבהם חזינו, הן, הבנות מן הגבעה, לא למדו כלום, אדרבה. היא מבטיחה לנו שבעתיד אף אחד לא יזכור את תל אביב, וכל הארץ תהיה בידיהן. ברור, שהאמירה הזאת חורגת מגבולותיה הגיאוגרפיים אל מחוזות החברה הישראלית. גיבורות "על הגבעה" מוליכות את עצמן ואותנו איתן לאבדון ידוע מראש. כשכתבתי את "אישה מן האדמה" המוטיבציה שלי הייתה אחרת: ניסיתי להבין מדוע חוויתי בצעירותי שנאת נשים עזה כל כך. הגוף שלי, שהיה מקור לכוח, לגאווה ולתענוג היה מוקד לשנאה. במהלך התחקיר הבנתי, שאלה שיורקים אחרי ברחוב כי אני לא מסירה שערות ברגליים יונקים ממקורות היהדות גם אם אינם מודעים לכך. חז"ל מזהים שיער עם לילית, ולא במקרה, כי שיער זה גם ביטוי של מיניות וגם של כוח, וראו מה קרה לשמשון.

  עלית: ואף על פי כן, הדמויות ב"על הגבעה" נראו לי כמו חבורת ליליות. גם לך?
  יעל: לא. אם יש שם איזשהם חלומות פמיניסטיים שבהצגה שלנו מייצגת אותם לילית, הם נמוגים בלהט המשיחיות. הן עוזבות בראשית דרכן את האולפנה, שהיא מייצגת של הערוץ המרכזי של הדת, ונראה שהן רוצות לחרוג מהמקום שהוקצה להן במסגרת הזאת. הן אומרות בהתחלה שמעשה ההתיישבות שלהן על הגבעה מראה שלאישה יש עוד אופציות, אבל האופציות הללו מיתרגמות בסופו של דבר למעשים שהן מכירות מהעולם הגברי: אלימות, שימוש באלות, הצתות מכוונות וכיו"ב. האישה ב"אישה מן האדמה" היא אישה שנאבקת על זכותה להיות מה שהיא, על זכותה על גופה ועל מיניותה, ואינה מחקה בשום פנים ואופן את העולם הגברי. היא רוצה להשתחרר מהאופן שבו העולם הזה, שמקורו בדת, אבל הוא כבר רחוק משם והגיע גם למחוזות חילוניים למהדרין, שפט אותה במשך אלפי שנות ציוויליזציה, ומנאום הסיום של לילית, ברור שהיא שואפת לציוויליזציה שוויונית שתקום תחת זו העכשווית, הפטריארכלית, ואולי אפילו מטריארכלית.

  עלית: באיזה מידה את חושבת שההבדלים בין "על הגבעה" ל"אישה מן האדמה" משקפים את השינויים שהתחוללו במהלך ארבעים השנים שחלפו בחברה הישראלית?
  יעל: קשה לדעת. מצד אחד יש כביכול התקדמות ביחסי הציבור של הפמיניזם בהשוואה לתקופה שבה הצגנו את “אישה מן האדמה״. אז היו הפחד והסלידה מ״ליליות״ פמיניסטיות נפוצים, ובכלל, נושא שוויון האישה היה נושא זניח. בחברה החילונית של היום יש שיח פתוח על מיניות נשים במגוון פלטפורמות. גם הפתיחות היחסית כלפי הלהט״ב, תשומת הלב לייצוג הנשים בפוליטיקה וההתייחסות הרצינית לתנועת מי טו הם תולדה של הפנמה ארוכת שנים. ועובדה שזה משתקף גם בגלריית הדמויות ב״על הגבעה״ שם משתבצת דבורה החברמנית, שבאולפנה כינו אותה ״ראשת כת פמיניסטיות״, שמסבירה שהיא לא מעוניינת להניח תפילין או לעלות לתורה אבל ״רוצה שיֵדעו, שגם לנשים יש עוד אופציה בסל האופציות״. מצד שני, סל האופציות הזה מתברר כמעשים אלימים ופשעי שנאה שבדרך כלל מקושרים עם העולם הגברי. ממש כמו ההצלחה של שיבוץ נשים בתפקידים קרביים בצבא שנחשבת כהישג פמיניסטי. לא בעיניי.

  אבל לא כדאי להיסחף להכללות. קל לחשוב שפעם צעירות נלחמו על אהבה ועכשיו הן אוהבות מלחמה – אבל האמת היא שכבר אז חטפתי מכות בהפגנה נגד מלחמת לבנון.