אין עיר / ג'וליה פרמנטו־צייזלר
כמו בפוסטר הציורי Visit Palestine המזמין אותנו לביקור חלומי בפלשתינה בואו נצא כעת יחד לטיול פסטורלי ב״דולי סיטי״! כמובן אין פה הרבה עצים פורחים, גם האופק לא מנצנץ בשקיעה כתומה. ״דולי סיטי״ מפחידה פחד מוות. אז יגידו – כל עיר גדולה היא מפחידה ורעה, ויגידו גם שכל הערים הקטנות מפחידות ורעות. גם המושבים, גם הקיבוצים, גם האיים הבודדים מפחידים ורעים. מספיק שיגור שם אדם אחד והיישוב כולו יטבע ברעל. רעל טוב, רעל אנושי, רעל שאין בלתו.
אבל העיר הגדולה ״דולי סיטי״ מפחידה ורעה לתפארת. האם ״דולי סיטי״ היא תל־אביב? אולי. אני לא בטוחה שיש בארץ ישראל ערים גדולות בכלל. מפוארות כאלו כמו ניו יורק, מונוטוניות כמו לונדון, גרוטסקיות כמו דובאי, מפוצצות כמו קהיר. לנו יש את התל־אביב ומעבר לעובדה שהיא עיר, תל־אביב היא רעיון דמיוני על עיר. בחלוף הדורות הדמיונות משתנים, אלו רוצים מגדלים, אלו מתגעגעים לבתי הקפה הרופפים, אחדים מחבקים בעוצמה את הזוהמה של דרום תל־אביב, אחרים בורחים לצפונה להתהדר בלחמי מחמצת עטורי דגנים. אבל כך או כך מי שיפקח את עיניו בכל רחוב נתון בתל־אביב יגלה את האמת המרה – תל־אביב היא אין־עיר. ולכן, מכיוון שיש כל כך הרבה דברים בחיים שנראים כדבר אחד ומתקיימים במציאות כדבר אחר לגמרי אנחנו נזקקים לספרות, אנחנו נזקקים לאורלי קסטל־בלום. כי תל־אביב (הנה עוד רעיון על תל־אביב) ב״דולי סיטי״ היא עיר עיר! ענקית, מתמתחת לגבהים, מוצפת ביבים, פליטים ממקומות רחוקים, תמהונים, סהרוריים. ולכן הקריאה ב״דולי סיטי״ היא בעיני קודם כול חוויה עירונית. זהו ספר שהמרחב קיים בו, מקבל ממד מפלצתי־דינוזאורי; בין מגדל בין 400 קומות לבין קריסה של חיי הנפש המרחק קצר מאוד. ב״דולי סיטי״ קסטל־בלום היא ארכיטקטית נוראית, מהנדסת כושלת, אדריכלית נוף פושעת, מעצבת פנים מעוררת פלצות, ובעיקר סופרת מבריקה.
אז בואו לביקור ב״דולי סיטי״ וקחו את מעלית הזכוכית הגלילית, אשר יורדת ועולה בתנועות ספירלה ותבינו כל מה שיש להבין על חיי אדם! את הפסיכולוגיה תזרקו מהקומה ה־37, את זיגמונד פרויד תראו ב״דולי סיטי״ רץ ברחובות, מנסה לנשוך את הזנב של עצמו. ב״דולי סיטי״ אין גבולות, תוכלו לעשות מה שתרצו (בעיקר לקרוס לתוך עצמכם), ב״דולי סיטי״ יש גם מסעדות גורמה נהדרות – מגישים שם עוגות גבינה, ירקות אורגניים, וגם חרא בצנצנת! ואתם, אתם עדיין שותים קפה בתל־אביב?