דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
איך ייתכן / שחר קמיניץ
קול חריקת בלמים נשמע מהרחוב, ומייד אחריו חבטה עמומה. דוקטור זמושינסקי שוב החמיץ את הכניסה לבית, עלה על המדרכה והפיל את פחי האשפה הירוקים. הבן פתח מעט את הדלת, מיהר לצד מיטתה של אמו והחזיק את ידה הרזה, הכמושה. “אמא, הרופא הגיע,״ הרים את קולו, ואז נזכר שלא היו לה מעולם בעיות שמיעה. “הרופא הגיע,״ חזר בקול רך כשנכנס המומחה הפליאטיבי, “את זוכרת אותו.״
“נו, אותו דבר,״ פסק הרופא לאחר כמה שניות של האזנה ומישוש. “נוזלים כל שמונה־עשרה שעות, להרטיב שפתיים ולשון אם צריך, מדבקה מורפיום עוד פועלת. אם כאבים, אפשר גם אקמול. טלפון של מוקד יש. אם חרחורים לא להיבהל.״
“אז מה?״ ביקש הבן לשמוע ניסוח חדש לדברים הידועים. “מה צפוי בהמשך?״
הרופא אותת בראשו וצעד למטבח.
“אני אומר טרום־גסיסה. יש רופאים שבום־טראח מחליטים גוססת.״ טלטל את ראשו בביקורת, “אני אומר אי אפשר לדעת. יכול להיות עניין של שעות או שבועות.״
שעות או שבועות, הרהר הבן. אם אחד העובדים היה מעז לתת לו הערכת זמנים כזאת, כבר היה חוטף שתיקה מקפיאת־דם.
“נו, גוף יש לו רצונות משלו,״ נאנח הרופא, “וגם נפש. לפעמים עובדים ביחד, לפעמים מתווכחים, רבים. אנחנו לא יודעים כלום.״
“למה בעצם אנחנו לוחשים במטבח?״ תהה הבן.
“אתה רואה אותה ככה לא מגיבה אבל אולי בפנים קולטת הכול. אולי יותר חדה ממך וממני. טוב, נגיד ממני.״
המחשבה החרידה את הבן לרגע. החוץ מתנפל על הפנים, מחשבות ומילים כלואות, מתדפקות על כותלי הגוף.
“נו, יש עוד שבע־עשרה מטופלים הערב,״ רשרש דוקטור זמושינסקי בדף מודפס ונאנח. “פתח תקווה, רמת גן, קריית אונו, עוד פעם פתח תקווה, בני ברק. אולי אפשר…״ הותיר את המשך המשפט תלוי באוויר.
אז לזה הגענו, טיפ לרופא. ריקבון השחיתות פשה בכול, אף אחד במדינה הזאת לא עושה את העבודה שלו. הבן שלף את הארנק ובחש בו בטינה גלויה. “אני כבר לא מסתובב עם מזומן כמעט. אתה מקבל ביט?״
“לא לא,״ נבהל הרופא, “מתכוון אולי אפשר לעשות פיפי? רק אם בסדר.״
הבן הוביל אותו אל חדר השירותים הקטן, שאריחי החרסינה הלבנים שלו נותרו מבהיקים כמו לפני ארבעים שנה.
אחר כך שוטט עוד שעה ארוכה בין החדרים, נוגע באצבעו בחפצים המוכרים. גביע לביצה רכה, קופסת קרטון מצהיבה של “האלקטרונאי הצעיר״, העכביש הקפוא לעד בבועת פלסטיק. הבן ניסה להעלות באוב את הילד שהיה, אבל הצליח להפיק רק את אותה דמות מוכרת עד זרא. דאגן, כבד ראש, חביבם של המבוגרים בזכות ידענותו והמשפטים הנפתלים שהפליא לנסח. בעצם, לא היה מעולם ילד.
מבלי שהודה בכך, אהב את המשמרות אצל האם, כשג׳ני המטפלת יצאה לאחד מטיולי הצליינות שלה. נראה איך נעשה את זה, נשף בקול, יש לי שבוע ממש עמוס. מתי כבר ייגמרו האתרים הקדושים פה בארץ? יש משהו שישו לא נגע בו? אבל אמא זאת אמא, סיכם בהשלמה. אי אפשר להשאיר אותה עם מחליפה זמנית כשהיא ככה, חסרת אונים. לכי תדעי. כבר היו דברים מעולם.
כאן נדמו המולת המשרד ושאון הבית, איש לא תבע ממנו דבר, איש לא צפה בו במתח בניסיון לנחש את כוונותיו. הוא רק נאהב בדממה. אם כבר התקשרו בשל איזה משבר, כרכו זאת באין ספור התנצלויות. משהו קטנטן דחוף, אנחנו יודעים שזה הדבר האחרון שיש לך ראש בשבילו עכשיו.
הבן הוציא מהארון צלחת ומגעה הניע יד רפאים לגרוף אל פיו שניצל ופירה. במקום זאת, שפך לתוכה בצער את תבשיל הקינואה עם החלבון הצמחי והחמוציות וחימם את הזוועה במיקרו. אחר כך ישב בכורסה לצד מיטת האם ומבלי משים החל לענות למיילים, מדרבן ומפזר נזיפות מדודות, עד שצליל נמוך משך אותו חזרה. היא המהמה תו אחד שנמשך ללא סוף, חרישי ועמום, כמו קריאת מצוקה מתחתית באר. זה היה קולו של אסון פנימי. הבן גלל את זיכרונותיו לאחור, בחזרה אל ראשית הדברים, עד לרגעים ספק־בדויים בהם האם מערסלת אותו בזרועותיה ומהמהמת לו שיר אהבה חדגוני החוצץ בינו לבין תלאות העולם. זה בדיוק, הבין בחלחלה, קולה חסר הפשר הנוכחי. עשורים של מילים אמהיות בוטחות נפתחו ונחתמו בגרגור.
מדי כמה דקות קטעה את ההמהום כדי להגות מילים מעורפלות, שכאילו בקעו בקושי ממעמקים, רק שרידים של מילים, ניסיונות להתבטא בלשון מאובנת. הבן הרים את ראשו והשתאה. האם, שהייתה תמיד תמירה, דקיקה ואתלטית באופן מעורר קנאה, שעמידתה הזקופה לשעבר עוד הוסיפה לגובהה, נראתה זערורית במיטה הסיעודית, מוקפת בחפצים עצומים בגודלם: שקית עירוי אדירה, מכשיר רדיו מפלצתי, כרית ענקים. למרות שציעף את מבטו לא הצליח להימנע ממראה גופה: העור הצפוד, הכחישות, שפתיה המבוקעות, הלשון שהלבינה מיובש. דמעות עלו בעיניו, והוא דחק אותן חזרה פנימה במיאוס.
“את זוכרת את התחפושות המושקעות שהיית תופרת לי?״ ניסה. בתשעים וחמישה אחוזים מהמקרים, קשישים מוצאים נחמה בזיכרונות משפחתיים, הסבירה סאלי. “שבועות עבדת עליהן, ובסוף התביישתי ללכת ככה לבית ספר, הייתי מוריד את התחפושת בפינת הרחוב,״ צחק. “רק בגיל יותר מבוגר הבנתי כמה התאמצת בשבילי.״ לא ניכר שום זיק של היכרות בעיניה של האם.
“ואת הבר מצווה שלי את זוכרת?״ פנה לנתיב אחר. “איך זרקת את הסוכריות בתנופה כזאת שפגעת לרב ישר במצח והוא התעלף? תמיד היית חזקה נורא.״ מבטה נותר נעוץ בנקודה מרוחקת כלשהי בקיר הסלון.
הבן יצא שוב לשיטוטיו בדירה וחזר ללא חמדה אל המחשב הנייד. פתאום סובבה את גופה מעט ופנתה אליו. אישוניה התרחבו ושפתיה נעו. הוא קרב את אוזנו אל פיה וחש את הבל נשימתה הדלה.
"חדשות," לאטה.
"לספר לך מה חדש?" תמה.
“כן,״ רטט זעיר עבר בסנטרה.
הבן הסתיר את אכזבתו. הוא ראה מספיק סרטים כדי להכיר בחשיבותן של המילים האחרונות. יכולה הייתה לגנוח: תמיד אהבתי אותך, אני מקווה שאתה יודע את זה. וכמה אני גאה בך, עד השמיים. אפשר היה לצפות לחוכמת חיים מנוסחת בקפידה שייקח עימו להמשך חייו ויצטט בהנאה בפני העובדים. זכור בני: אף פעם אל תכפיף את הרצונות שלך בפני אלה של אחרים.
חדשות, אם כך. בכל זאת מחמם את הלב.
“אוריקי כבר כמעט בגובה שלי, מי היה מאמין, אין לי שום סיכוי מולו בכדורסל, ונועה, אי אפשר להחליט אם היא יותר יפה או יותר חכמה, וכמה מחזרים יש לה, לא תאמיני. ליאת, את יודעת, מג׳נגלת בין הסטודיו לבית כרגיל, ואצלי, עוד מעט מוציאים גרסה חדשה של התומכת האישית…״
האם הכתה במעקה המיטה המתכתי. טבעותיה העבות, שמעולם לא הסירה מאצבעותיה, הפיקו קול נקישה עז שהקפיץ את הבן ממקומו.
"חדשות," חרקה שוב. "עיתון."
אין מה להיעלב, הפציר בעצמו. תמיד הייתה טיפוס. "טיפוס" במלעיל, כך כינתה עצמה בהנאה. "מה לעשות, הרי אני טיפוס," הדפה מעליה מראש כל ביקורת. “אבא לא היה אוהב את זה,״ אמרה בסיפוק. “אם לא היה כבר מת ממילא, היה מת עכשיו.״ הימים שהעביר בדירה לימדו אותו על כלכלת המילים הקשוחה של האם. דיבור עלה לה במאמץ כה רב עד שבחרה בקפידה את המילים שעלו על דל שפתיה וכילו את כוחותיה. מה שאינו צורך חיוני, דוחק ממש, נשאר כלוא בתוכה. כמו כל הדברים האחרים הקשורים באישה הזאת, גם סדר העדיפויות שלה נותר מסתורי.
הבן העלה על המסך את אירועי היום. כבר שנים רפרף על הכותרות ולא יותר, בוחל בפיסות המציאות המדממת שהוטחו בו. “אז הנה החדשות, אם זה מה שדחוף לך,״ פתח. גורמים ביטחוניים מעריכים כי יותר ממחצית מהחטופים מתו במנהרות, והשאר נמצאים בסכנת חיים מיידית. הוא המשיך וקרא את הידיעה. רעב, היעדר טיפול רפואי, התעללות, תקיפה מינית.
“איך ייתכן?״ בקעה לבסוף התגובה החורקנית ממעמקים.
“אני יודע,״ ספק הבן כפיים, “קשה להאמין איך זה יכול להיות.״
“איך ייתכן?״ גנחה שוב האם וראשה נשמט.
“טוב, זה מצב מורכב, אמא,״ ניסה הבן לבאר. “אין פתרונות קסם. צריך לאזן פה בין המצוקה המיידית של הפרט, ששוברת את הלב כמובן, לבין האינטרסים הרחבים של הציבור, ולקחת בחשבון קורבנות עתידיים. ברור שכולם היו שמחים…״ שוב הכו הטבעות במעקה במחאה.
למיטב ידיעתו, מזמן לא התעדכנה בחדשות. יותר טוב ככה, הסכימו כולם. עדיף לא לדעת. את הרדיו כיוונה ג'ני לתחנות שהשמיעו מוזיקה בלבד. האם הלכה ושקעה אל התהום הפנימית, דרך התחנות המוכרות: שכחה הולכת וגוברת, דברים הנשמטים מהידיים, התאבנות נדהמת נוכח אי־מובנותו של העולם, אובדן מילים, זרותן של פנים. הפרופסור לפסיכו־גריאטריה נשען לאחור בכיסאו והנהן בסיפוק. המחלה נעה במסלולה: שלב חמישי. שלב שישי.
“הותר לפרסום,״ חתר הבן הלאה. “שבעה חיילים נהרגו הבוקר מהתפוצצות מטען חבלה. בכך מגיע מאזן הנופלים ל…״
“איך ייתכן?״ שאלה בדחיפות, עוד לפני שסיים את הסברו.
“באמת זה אסון, אבל הם מסרו את היקר מכול כדי להגן עלינו, אמא. אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר שרוצה להשמיד אותנו.״
“איך ייתכן?״ התעקשה. הבן ניסה להסביר בסבלנות, אך האם חבטה בתנועת יד רפה. לא היה לה חפץ יותר במילים יפות, היא השליכה מעליה את העטיפה המרשרשת.
“גורמי רפואה מדווחים על תמותה נרחבת בקרב תינוקות במחנות הפליטים, עקב חשיפה לקור, מחסור במזון והתפשטות מחלות,״ המשיך.
“איך ייתכן?״ לחשה האם בתשישות.
“כן, תינוקות זה איום ונורא,״ הסכים. “אבל צריך לבדוק מי בדיוק מונע את העברת הסיוע, וגם הדיווחים לא תמיד מדויקים, הרי יש פה אינטרס ברור להעצים את הסבל למטרות יחסי ציבור…״
“איך ייתכן?״ עלה רשרוש רפה.
פתאום התבלבל. היוצרות התהפכו, עתה היה על הבן ללמד את האם על מורכבותו של העולם. בשירותים התייעץ בקול מהוסה עם סאלי, התומכת האישית יודעת־הכול. “אמא יקרה, את צודקת שהמציאות לפעמים קשה להבנה. אפילו אני לא תמיד מבין הכול," הציעה התוכנה בחמלה. "בואי נתמקד במה שקרוב אלינו – במשפחה שלנו, בדברים הקטנים שמשמחים אותנו. אולי נשמע קצת שירים שאת אוהבת או נצפה בתמונות ישנות?"
הוא החל להשמיע מהטלפון את פרנק סינטרה, I did it my way, אך עצר את השיר באמצעו למשמע חרחוריה. תובענותה של האם להסברים לא ידעה שובע. השעה כבר הייתה אחר חצות. הוא ניסה לדלג לידיעות על העתקת פקעות חצבים מאתרי בנייה או שובם של נשרים לאזורי הקינון בגולן, אך האם מחתה בטלטלת גוף.
מדי שעה מדד חום, לחץ דם וסטורציה ורשם את הנתונים במחברת.
"בעקבות זכייתו בתואר זמר השנה, נשמעו טענות על כך שלא ראוי להעניק את הכבוד למי שעסק באופן שיטתי בניצול מיני של קטינות."
"איך ייתכן?" מילותיה עלו קלושות, רק צל חיוור של מילים.
"חשוב לבחון את שני הצדדים, אמא. הרבה מעריצים מרגישים כנראה שנעשה לו עוול," החל להתגונן ואז עצר.
"אני לא יודע," לחש הבן, מובס.
"אב לחמישה נדקר למוות בעקבות ויכוח על מקום חניה."
"איך ייתכן?" חשב, ולא עלה בדעתו שום הסבר. הוא היטיב את הסוודר השחור על כתפיה.
אט אט החל לקרוא את החדשות בהתרסה משונה, כמו להוט להוכיח את טענתה. "ועדת הכספים אישרה הבוקר העברת מיליארד וחצי שקלים להקמת מקוואות לצד קיצוץ זהה בתקציב החינוך הממלכתי."
"איך ייתכן?" קרא בעצמו, לאחר שהבחין שהאם כבר אינה מצליחה להפיק קול. היא השיבה לו בניד ראש קל, איבריה שמוטים.
"'בוגדת נאלחת שעוד נתלה בכיכר העיר', כינה הבוקר יושב־ראש ועדת החינוך את היועצת המשפטית לממשלה."
"איך ייתכן?" צעק, וקולו הדהד בין קירות בית ילדותו. האחוזים הלכו וירדו. הבן הפעיל את מחולל החמצן והצמיד את המסכה לפניה של האם.
"המשטרה מסרבת לחקור את תקיפתם של המפגינים, ומכנה אותם 'אנרכיסטים שאינם זכאים להגנה'."
"איך ייתכן?" המשיך בדבקות.
השעות חלפו. מעט אחרי שלוש כבדה סוף סוף נשימתה של האם ועיניה נעצמו.
הבן לא ידע מה יעשה עם המשא הכבד שהטילה על כתפיו כצוואה. נטמן בו כתב אישום מעורפל שטרד את מנוחתו.
"במקום לשאול 'איך ייתכן?' נסה לשאול 'מה אני מרגיש כרגע?' או 'מה עשוי לשפר את תחושתי כרגע?'" פסקה סאלי בתוך שבריר שנייה. "המציאות היא תהום אינסופית וחשוכה, ואין ביכולתך להטיל בה סדר. נסה להאזין למוזיקה או לעסוק בפעילות גופנית ממריצה. גלידה, בכמות סבירה, היא תמיד אפשרות," צחקקה בשובבות. זה היה פיצ'ר חדש.
ברור היה שכבר לא יירדם. הוא גלל מעלה ומטה במסך אולם לשום דבר לא היה יותר פשר. גבר בן ארבעים ושבע, מוערך ובעל הישגים מוכחים, התגלה כסוכן של מילים חלולות. מי שהוכרז בעבר בעיתון הכלכלי כ"אחד המבטיחים מתחת לגיל ארבעים" אינו אלא אכזבה מרה.
חרחור קל עלה מכיוון המיטה ואז נדם. הוא סידר את הכר מתחת ראשה ואסף את שיערה היבש והפריך לקוקו רפוי. הבן חש שהוא מאבד אחיזה, הרצפה נשמטה מתחתיו. שעה ארוכה ניצב שם ברגלי עופרת, אוחז במעקה המיטה ומקשיב להלמות ליבו.
אור ורדרד קלוש בקע מבעד לתריס הסלון כשדנדון הטלפון בישר שאחותו בדרכה להחליף אותו. הבן פתח את החלון לרווחה ושאף את אוויר הבוקר הקריר. הוא לחץ על כמה מקשים וראה את מכוניתו מתעוררת ברחשוש מעבר לרחוב. בתוך שניות הלמה כבר הטמפרטורה את טעמו והצלילים הותאמו לשעת היום. מכאן תכנן לצאת היישר למשרד. בעוד שבועיים תושק הגרסה החדשה של התוכנה והוא דחק בעובדים לתת מאתיים אחוז. להותיר מאחור את סוף החיים, את הקטטה האחרונה בין גוף לנפש, את השאלות נטולות התשובה, למען שיוף אישיותה של ישות מלאכותית – איך כל זה ייתכן?
“עליך להתמקד במחשבות חיוביות,״ הנחתה אותו סאלי. “לחגוג את היותך אתה עצמך. נסה למנות עכשיו את הערכים שמנחים אותך, את הדברים שבהם אתה גאה, את מה שעושה אותך מאושר. הדוף מעליך את כל מה שלא נתון לשליטתך. נסה להירגע.״ התומכת האישית החלה להמהם לו ברכוּת שיר, מוכר במעורפל, ודרבנה אותו לעצום את עיניו. הוא כיבה במורת רוח את הקול המעושה, הפתייני, ואת המכונית החזיר למצב שינה.
הבן נוכח עד כמה הוא עייף. נדמה ששנים חלפו מאז נכנס לדירה בערב.
רגליו נשאו אותו למטבח, שם נטל בידו את גביע הביצה הרכה שאפרוח מצויר על צידו. בדחף של רגע שמט את הגביע לתוך כיסו.
כשחזר ושקע בכורסה לצד האם הופתע לגלות עד כמה היא עמוקה ורחבה. הבן תחב את ידו לכיס והעביר את אגודלו בתוך שקע הגביע בתנועה סיבובית. רגליו היטלטלו באוויר וצחקוק מבוהל נפלט מפיו: קליפת הידענות הצטיירה בעיניו במלוא גיחוכה. עליו ללמוד הכול מחדש.