דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
בשמונה בנובמבר, לפני שנה, בצהריים, נהגתי חזרה הביתה מבית הספר שבו לימדתי. הטלפון צלצל. מהעבר השני הייתה המנהלת. יש תמונה שלך עם דגל פלסטין? ייתכן, עניתי. ידעתי שיש ושהן נמצאות ברשת. צילמתי וצולמתי מתמונות כאלו בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקיץ 2023. לא התרגשתי באותו הרגע. בדיעבד אני לא מבינה איך הייתי זחוחה כל כך. אמרתי לה שנצטרך להסביר עמדות מורכבות לתלמידים. אמרתי שאני יודעת שזה קשה בעת כזאת אבל שזה חלק מהתפקיד שלנו, והמשכתי בשגרת יומי. עד שעות הערב המאוחרות כבר הוצפתי בעשרות שיחות של אלמונים המקללים ומחרפים אותי ובאין־ספור הודעות נאצה. למחרת כבר לא הגעתי לבית הספר ובתחילת השבוע שלאחר מכן זומנתי לשיחת בירור לפני שימוע בעירייה (השימוע כמובן לא התקיים). התמונה שלי הופצה לכל עבר ואיתה פוסט שכתבתי בפייסבוק ובו התייחסות סרקסטית לקריאה של שר בעוצמה יהודית להטיל פצצת אטום על עזה. שבועיים לא יכולתי להגיע לבית הספר. כשכבר הגעתי לא יכולתי להסתובב לבד במסדרונות. קולגות ליוו אותי לחדרי הכיתות שמחוץ להן תלמידים הפגינו נגדי, הפריעו תדיר, איימו וקיללו. לימדתי בתוך כיתות נעולות. אחרי כשבועיים–שלושה נוספים הסערה שככה אך הקללות והאיומים במסדרונות מצד תלמידים יחידים נמשכו חודשים רבים לאחר מכן. כולם ידעו. כל זה כאין וכאפס לעומת מה שעברו ועוברים אזרחים ערבים המועסקים בכל רחבי השירות הציבורי. אבל גם כמורה במגזר היהודי אני לא יחידה, מורים אחרים עברו את זה: מאיר ברוכין, עופר שור ועוד. אני בטוחה שיש עוד עשרות מקרים של מורים כמוני שהסיפורים שלהם, כמו שלי, לא הגיעו לידיעת הציבור. כמוני הם לא נתנו פומבי לעמדתם ולא יצאו למאבק, כמוני שתקו מחשש שיבולע להם.
התלמידים שלי תמיד אהבו אותי, לא כולם אבל רובם. אני אהבתי אותם ועודני אוהבת אותם. כמעט את כולם, תמיד. האהבה הזאת באה לי בקלות. אני אוהבת את הזיק שנדלק בעיניים לנוכח רעיון חדש, בעיה מוזרה, תופעה מעניינת. זה עוד קורה לנערים ונערות. הסקרנות האנושית לא פסה מן העולם, או שמא כבר כן? האם אני צופה חסרת אונים בייסורי הגסיסה שלה, לפחות כאן, על פיסת האדמה האומללה הזאת?
מעולם לא נהגתי להגביל את עצמי בכיתה לנושא השיעור הפורמלי בלבד, מעולם לא. מיהי האינקוויזיציה? מהו המוסד הזה ומה הם רצו מגלילאו? אילו יחסים היו בין מייקל פאראדיי להמפרי דיווי? מהי קנאה מקצועית? אבל אלו שאלות פשוטות. אני סוטה מהעניין, חומקת מהעיקר. הייתי עוף מוזר בבית הספר שבו לימדתי. לסבית מחוץ לארון, שמאלנית, משוררת, מורה למקצועות הריאליים בעלת עניין אינטלקטואלי מוחצן בספרות ובאמנות. זה לא היה שכיח. עצם הזהות שלי סקרנה אותם. לא את כולם, כמובן. היו גם לחשושים במסדרונות, הייתה גם טינה כבושה יותר או פחות למורה השמאלנית, כזאת שהתגברה במיוחד עם תחילת ההפיכה המשטרית. אבל את התלמידים שלי, בכיתות שלי, תמיד סקרנתי. הם שאלו את דעתי בעניינים פוליטיים, בנושאים שעל הפרק, הם היו סקרנים, רצו לשמוע. השתדלתי להיענות ולענות. הסברתי, לא ניסיתי להסתיר את אופן המחשבה שלי. גם אם הוא היה חדש וזר ומרוחק בעבורם, גם אם הוא קומם אותם. הם הקשיבו ושאלו והתווכחו בלהט. אהבתי אותם בשל כך. קיוויתי שאני מעודדת אותם לחשוב באמת. לבחון ברצינות את עמדותיהם ואת עמדותיי. אני עדיין חושבת שהצלחתי בכך. לפני שנה הכול נשבר.
גילויי השנאה והאלימות שהקיפו אותי בבית הספר הציפו אותי בפחד. ולא רק הפחד גאה בי, אלא גם העלבון הצורב. נעלבתי מהמהירות בה זומנתי לדיון בעירייה ללא כל עילה סבירה (מדוע הלכתי? אני שואלת את עצמי. מדוע לא עצרתי כדי לחשוב? כדי להתנגד?). נעלבתי מהקללות שהוטחו בי שוב ושוב בשטח בית הספר ובקרבתו (הקוראות בוודאי וגם הקוראים יכולים לדמיין את אוצר המילים, חיתוך הדיבור, את המשמעות). נעלבתי מהתנהגות התלמידים, לראשונה זה שנים. אני בעלת ניסיון, אני יודעת היטב לא לקחת את הדברים באופן אישי, יודעת היטב שאני רק הנמענת הסימבולית של הרגשות הגואים בתלמידים, נמענת מחליפה. אבל הפעם, למרות שכל זה היה עדיין נכון וביתר שאת, העוצמה וההיקף של השנאה שהופנתה כלפיי הכריעו אותי. אני יודעת שהקולגות שלי והממונים עליי נדרשו להתמודד כעת עם הבעיה, עם האלימות, עם התפרעות התלמידים, עם עוצמות השנאה והזעם. הם ניסו לדבר עם תלמדים, להסביר ערכי פלורליזם וחופש ביטוי ולנסות להרגיע את הרוחות. אבל אני נדרשתי לשתוק. התבקשתי לא להגיב ולא לשוחח בעניין עם התלמידים, גם לא עם התלמידים בכיתות שלי. גם מהדרישה הזו נעלבתי עד עמקי נשמתי. כבר לא הייתי המורה המעולה, אלא הפרעה שיש לסלק מהדרך על מנת להמשיך במהלך התקין של שנת הלימודים. נעלבתי נורא אבל שוב הסכמתי. מדוע הסכמתי? הרגשתי שבגדתי לא רק בעצמי, אלא גם בתלמידיי.
התלמידים שלי, שאני אוהבת, שלימדתי פיזיקה בכיתות שלי, היו נבוכים מאוד. כל מה שהם שמעו זה שהואשמתי בבגידה, באהבת האויבים ובהזדהות איתם, בתמיכה ברצח. מי שחושב כמוני הרי הוא בוגד, שונא ישראל, מסייע לטרור, רשע ונבל. זה לא הסתדר להם. זה לא הסתדר עם דמות המורה והאישה שמוכרת להם. דיסוננס מוחלט.
הדיסוננס הוא רגע השיא של ההוראה. הדיסוננס הוא רגע ההיקסמות. על האסטרונאוטים בתחנת החלל פועל כתשעים אחוז מכוח הכובד שפועל עליהם על פני כדור הארץ. למה הם מרחפים חסרי משקל? אם כל הגופים נמשכים זה לזה, מדוע היקום אינו קורס אל תוך עצמו? אני אוהבת את הרגע שבו לנוכח הצרימה, הדברים שלא מסתדרים, ההסברים שלא מתיישבים זה עם זה, המצח מתקמט מעל עיניים ערניות. זה הרגע בו נולדת המחשבה, זה הרגע שבשבילו אני עמלה. מעתה אסור היה לי לדון בבעיות אקטואליות. נדרשתי להיצמד לחומר הנלמד. אסור היה לי לענות על שאלות. אסור היה לי להתייחס לפיל הרובץ לפנינו בחלל הכיתה. אסור היה לי לדבר איתם על מה שמטריד אותם, על מה שלא מסתדר, על מה שלא מתיישב, על החורים בסיפור. לא יכולתי להענות לסקרנותם. הסקרנות שאני כל כך אוהבת דוכאה. אי הבנות, ספקות, שאלות היו כעת אסורים. כל מילה הייתה מסוכנת. צולמתי עם דגל פלסטין. לדימוי הזה הייתה כעת רק משמעות אחת. הוא לא היה יכול לסמל שאיפה לשוויון אזרחי, לגבולות יציבים, לסיום המצב של חלוקה לנתינים ואזרחים, תמיכה בזכות בסיסית להגדרה עצמית. כל ויכוח לגבי המצב הפוליטי והאזרחי של השטחים הכבושים והתושבים החיים בהם נמחק כלא היה מעולם. בעולם שחיינו בו החל מאוקטובר 2023 הייתה לדימוי הזה רק משמעות אחת: תאוות רצח, רוע מוחלט שיכול להיענות רק בשנאה מוחלטת, ומי שאינו מבין זאת הוא במקרה הטוב בעל חלומות ובמקרה הרע בוגד ושותף לפשע. כמו החתול של שרדינגר, הסמלים כולם, המילים כולן, קרסו אל נקודת הקצה שלהן. טווח המשמעויות שנושאת איתה כל מילה, שנושא כל סמל, נמחק וצומצם אל המשמעות הפשוטה ביותר, החד משמעית ביותר והקיצונית ביותר האפשרית. הקריסה של ספקטרום המשמעויות הייתה מוחלטת ומשעה שהתרחשה הוציאה מקרבה כל אפשרות אחרת. הרעיונות, המחשבות, הרגשות – כולם עשויים מעתה מדיכוטומיות נוקשות, מקטבים מנוגדים שבינהם ריק מוחלט.
בעולם כזה לא נותר לי מה לומר. בעולם כזה מה יש לי להציע? בעולם כזה כבר לא יכולתי לכתוב. ההוראה התרוקנה באחת מהרכיב שהפך אותה לחשובה, לנושאת ייעוד וגם למהנה בעבורי. אבל היו עוד השלכות. עמוד השדרה המקצועי שלי נמחץ וגם הנפש שלי נכנעה. הפכתי משוררת אילמת. גם אוצר המילים שלי הצטמצם וקרס. גם בתוכי המילים צומצמו למשמעותן הקיצונית, הפשוטה והתכליתית ביותר. העלבון והפחד, גם הפחד האישי שלי וגם החרדה המשותפת, שיתקו את הכול. בתחילת נובמבר באותה שנה השר עמיחי אליהו מעוצמה יהודית אמר שיש להטיל פצצת אטום על עזה. בעקבות הסערה (שעניינה היה תועלתנות ולא מוסריות) שעוררו דבריו, חזר בו ואמר שהאמירה הייתה מטפורית. התבדחתי בעמוד הפייסבוק הפרטי שלי על ההבנה שלו של המושג מטפורה. הפוסט הזה הופץ בין התלמידים והוריהם והיה חלק מהסערה שהתחוללה סביבי. למפולת השלגים שנפלה עליי בשל כך הייתה תוצאה מפתיעה, או אולי לא כל כך מפתיעה. הגישה למטפורות, למטפוריות, נחסמה בפניי. הפחד שאני שרויה בו מאז (שהוא חלק מהמטרות הברורות של ההפיכה המשטרית) הצליח לחסום גם את יכולתי לחשוב, לקרוא ולכתוב. אינני יכולה עוד לקשר בין תופעות, בין מילים, אינני יכולה ללהטט במשמעותן וליצוק מילים אל תוך מילים אחרות. אין יותר ספקטרום של צליל ומשמעות שאפשר לשחק בו. אבדו לי כל המטפורות. כמעט לא כתבתי דבר מאז.
הרבה מורות ומורים מכירים את התופעה הזו. זה לא קורה כל שנה, אבל מדי פעם זה קורה. מתישהו במהלך החורף, כשגל ההצטננויות והשפעות גואה, את מתעוררת בוקר אחד ומגלה שאת אילמת, הקול שלך אבד. הסוד הוא פשוט לשתוק. יחד עם התה, הלימון והדבש, מי שגוזרת על עצמה שתיקה אדוקה יותר, תחלים מהר יותר. אסור לנסות לדבר, בטח שלא להרים את הקול. התלמידים נדרשים לכתוב עבודות, לפתור תרגילים, להסתדר בכוחות עצמם. לא תמיד זה רע, לפעמים יש לכך גם השפעות מבורכות, אבל בכל זאת הם זקוקים למורה. קולי אבד, נעלם מאחורי חומת הפחד וההלם. הפעם אני כבר לא כל כך בטוחה שתה ותענית דיבור יעזרו, אבל אני דבקה בשיטה שאני מכירה. אולי זו טעות; בכל זאת מדובר בשיטה מהמאה שעברה ואף מלפני כן. אני מקווה שאוכל לחזור להיות המורה שהייתי, לעודד את תלמידיי האהובים לחשוב באמת, בכנות. אני מקווה שאוכל לחזור לכתוב. אולי.
מוקדש באהבה לתלמידיי בשנת תשפ״ד.
הייתם לי עוגן ותכלית.
אני חושבת עליכם ומתגעגעת.