דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
ומה העולם הזה
כי כל ימיו כעס ומכאובים
וגם בלילה אינו מניח לו לישון
(אגרת הגר"א)
יום ארוך היה בחממות הסמוכות לחאן יונס שברצועת עזה שמזה כמה חודשים מתחוללת בה מלחמה עקובה מדם. בינות לרעשי המקלעים, שאוזן מיומנת ומיוסרת מיטיבה להבחין בין סוגיהם השונים: זה "נגב", זה מא"ג, זה מא"ג מקביל, כרענו על ברכינו והתמסרנו לשתיקתה הברוכה של החממה ועישבנו את השיחים הצעירים שהחלו זה עתה לפרוח בכתמים צהובים המבשרים את בואם הצפוי של מלפפונים. האדמה החולית והרכה נענתה בשמחה לתנועות העקירה המעגליות והערוגות סביב השתילים נותרו נקיות מכל אויב ואורב המבקש את רעתן. מייד לאחר שסיימנו את יום העבודה יצאנו אל הרחבה המטונפת המצויה בין שתי החממות, שהייתה מנומרת כוסות קפה חד־פעמיות קמוטות, שיירי פחיות ריסוס, ארגזי פלסטיק שבורים, חלקי מתכת שנקבצו להם מכאן ומשם ושרידים של בריכת שחייה מתנפחת לילדים שעל תחתיתה שייט לווייתן גדל גוף שרדף אחרי חבורת דגים מלאי בשר וכתומי מראה. על אף שהקיץ טרם החל והימים היו ימי טרם תענית אסתר הרי שהשמש כבר קפחה על ראשינו והחול היה צהוב מאוד וחם וזכרו של החורף שהיה כאן עד לפני שבוע או שבועיים נמחה כמו לא היה מעולם.
גבי וברכיי כאבו בשל הכריעה הממושכת בינות לשיחים הצעירים ואני פסעתי איטי ולאה לעבר המכונית. בעודי מתקדם, תוך כדי ניסיונות שווא לשחרר את גבי התחתון בתנועות מעגליות קלות שתקוותן מרובה מתועלתן, נעצרה לידי לפתע פתאום עגלה ישנה ומרופטת. עגלה קטנה חסרת תואר שנחה על ארבעה גלגלי עץ שחוקים, צמד גלגלים גדולים מאחור וצמד גלגלים קטנים יותר מלפנים. בסיס העגלה היה עשוי פלטת עץ לא מעובדת שחלקיה הותאמו זה לזה ביד גסה ולא מיומנת ושוליה הוגבהו למעין דפנות אלכסוניות הנוטות כלפי חוץ. מעל העגלה, כמעין סוכה שחמתה מרובה מצילתה, תלויים היו שרידי חיפוי שביקש לשווא לגונן על נוסעי העגלה מפגיעתם הרעה של הרוחות והגשמים. בחלקה הקדמי של העגלה היה ספסל ישיבה צר ושחוק ועליו הסבו שני יהודים כרסתנים. ניכר היה שגם רעשי המקלעים וגם נופו החום של עוטף עזה היה זר להם ולעגלתם המשונה והם סוככו על עיניהם בידם כמי שמבקשים לשווא להתגונן מפני אכזריותה היוקדת של החמה. הכרסתן שישב משמאל; גבר מעט גס בעל חוטם בולבוסי ולחיים סמוקות ומחוטטות, עטה על גופו אדרת צמר חומה ודהויה ולרגליו מגפי עור מרופטים שהגיעו עד לברכיו. בידו הפנויה הוא אחז במושכות וניסה לשווא להרגיע את צמד הסוסים הכחושים והמבועתים ששקעו בחול הרך שהיה זר לחלוטין לפרסותיהם שהיו מורגלות, כך נראה, לאדמה קשה מזו. לימינו ישב עבדקן יהודי שפניו הגרומות והרזות וכתפיו הדלות עמדו בסתירה משונה לכרס גדולה שפרצה לה, ככרית תחת חולצה, מתוך בטנו. הוא עטה מעיל שחור וארוך שתחתיו בצבצו שוליה של גלימה מפוארת עשויה משי. לראשו היה כובע עור כבד ולרגליו זוג נעליים בוהקות מעוטרות בחבטי כסף. לצידו נח לו מקל הליכה נאה וארוך שבראשו מעין דמות ארי עשויה אף היא כסף בוהק.
העגלה, שמלכתחילה נעה באיטיות, נעצרה סוף סוף בשולי החממה סמוך לברז מטפטף שלצידו התנשא שיח חובזה גדל ממדים. אותו חסיד משונה ירד בחשש רב מן העגלה, ניסה את רגליו על אותה אדמה רכה ולא יציבה והסיר מעל מצחו המיוזע את מצנפת העור הכבדה ואצבעותיו הארוכות והדקות הניחו אותה בעדינות על ספסל העגלה. הוא התבונן ממושכות בחולצת הטריקו הקרועה שלי, במכנסי הג'ינס המטונפים ובנעליי מרובבות הבוץ, והחל לפסוע לעברי תוך שהוא ממלמל לעצמו בהברה אשכנזית "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות". הוא פנה אליי ביידיש, שלהפתעתי הבנתי אותה ללא כל קושי וסיפר כי הוא והעגלון שעימו היו בדרכם לכפר הגדול טשרניצי שם ממתין להם ר' מנחם מאניש שהשיא לאחרונה את בתו, אלא שנראה לו כי הם איבדו את דרכם ואין הוא יודע מה הוא המקום הנורא והחם הזה, שתושביו נדמים לו כבני משה החיים מעברו השני של נהר הסמבטיון: אדמונים, גדלי גוף וגסי רוח, כמסופר בספרו של אלדד הדני.
עז תועה חלפה לה לרגע לצד החממה ופעתה רכות לעברנו ונעלמה כלעומת שבאה. מלכתחילה ביקשתי לומר לו כי נעשה להם נס קפיצת הדרך וכי הם נתגלגלו מהגולה לארץ ישראל. אלא שנזכרתי בחיילים הפוסעים מעבר לגבול, בחורבות הבתים, ברעש המקלעים ובהדי פצצות המרגמה והפגזים ושתקתי. על מנת שלא לצערו ולספר לו מה נורא המקום שאליו הם נקלעו שאלתי אותו מהי מטרת מסעם. הוא אמר שיצא לדרך לקבץ ממון כדי שיוכל לשדך את שלוש בנותיו שהגיעו לפרקן ואין בידו להשיאן. בכדי ליתן תוקף לדבריו הוא פשפש באחד הכיסים הפנימיים של גלימת המשי שלו והושיט לי, בחגיגיות משונה, מכתב המלצה הכתוב על נייר גס ובו רב פלוני אלמוני מפציר בכתב יד מסולסל "לתת לבתו מוהר הבתולות ושאר צורכי הכלולות". למקרא הדברים תקף אותי צער עמוק מלווה בקנאה שהרי גם לי שלוש בנות וגם הן הגיעו לפרקן ואני, בניגוד לאותו יהודי משונה, איני עושה דבר וחצי דבר על מנת להעמידן מתחת חופה כפי שנהגו אבותיי ואבות־אבותיי מדורי דורות. הבטתי פעם נוספת במכתב הצנוע הנושא את חתימתו של אותו גדול בתורה אלמוני שאת שמו לא הכרתי, קיפלתי אותו בעדינות על מנת שלא יינזק והשבתי לו אותו. אמרתי לו כי לצערי אומנם אין ממון בכיסי אבל אם הדבר ייטב בעיניהם הרי שאשמח להצטרף אליהם שהרי גם עליי מוטלת החובה שזנחתיה בצוק העיתים, לדאוג לשלוש בנותיי לחתנים כשרים וראויים. בעל הגלימה התבונן ארוכות בי, בבגדיי המרובבים ובאדמת החול המטונפת בה עמדנו וכמי שחוכך בדעתו העביר את מבטו לעבר העגלון, שמשך בכתפיו ואמר שאף על פי שאני נראה כגוי גמור והיהודית שבפי משונה עד מאוד, בכל זאת מצווה זו מצווה ועניינים שכאלו אינם סובלים דיחוי שהרי מצווה לשדך את הבנות אפילו בשבת ולפיכך חזקה על יהודי, גם אם משונה הוא, המבקש להשיא את בנותיו שאדם כשר הוא. הוא סימן לי בבת צחוק מלווה בנחת רוח לעלות על העגלה ולמצוא לי מקום באחוריה, בינות לשקי הסובין ולכלי המסע המועטים שנטלו עימם השניים.
כאדם השמח לקראת הרפתקה שאין הוא יודע את טיבה עליתי לעגלה ונתיישבתי על אחד השקים. אותו יהודי עבדקן שב ועלה גם הוא והעגלון הצליף קלות בשוטו והסוסים המשיכו, בהיסוס מה, בדרכם. ביציאתנו מהמושב חלפנו על פני שער הכניסה הצהוב שהיה פרוץ לרווחה, בלא כל שומר ומגן, והחלנו לנוע בינות חממות ושדות. העגלה שטה לה בנחת וגופם של שני יושבי הספסל נתרפה מעט וקצב תנועתה המוכר של העגלה השרה עליהם שלווה. כמי שחברתי הפכה עבורם לטבעית ואף רצויה הם צירפו אותי לשיחתם שלא הייתה לה התחלה ולא סוף. סיפור רדף סיפור ומעשייה רדפה מעשייה ואני, כמי שמצא את רעיו האבודים שעל קיומם כלל לא ידע, האזנתי לסיפוריהם בשקיקה. הם סיפרו מעשייה נוראה ונפלאה על יהודי בשם ר' העאשיל שאמור היה לשאת את בת הרב וערב החתונה נתגלה שיצא לתרבות רעה והפך למשכיל לא עליכם והוא נראה בעצם יום הכיפורים רכון על גבי גמרא כששומן חזיר נוטף מפיו. ועוד הם סיפורו על עושה כשפים אחד בשם יששכר שד שהיה בכוחו להניח את אזנו השמאלית, שעגיל נחושת היה נעוץ בה, על התנור בבית המדרש הישן וכותלי התנור היו מספרים לו את כל החדשות בעולם, אלו שכבר אירעו ואלו שעוד עתידות להתרחש.
ואנוכי האזנתי בשקט לשני רעיי החדשים שאת שמם כלל לא ידעתי וצמצמתי את מקומי על מנת שלא להפריע לשיחתם הנעימה. לאות משונה ונעימה פשטה באבריי, מעין חום רך ומלטף שהיא מנת חלקו של מי שזכה להגיע לאחר תלאות רבות למקומו. נופו החד גוני של המדבר הלך והשתנה לו לאט לאט. החממות וחלקות הפלפלים, מנוקדות האדום והצהוב, נעלמו ואדמת החול המדברית נעשתה שחורה, בוצית וקשה. עצים גבוהים ודקים החלו מתמרים לאורכה של הדרך כשמאחוריהם פרוסים למלוא רוחב העין שדות חיטה מוריקים וחומו של המדבר הפך לקור מזרח־אירופאי מצמית של שלהי חודש מרץ. הערב החל לרדת וחשוך סמיך בא עימו. בינות לשקי הסובין מצאתי שמיכת צמר עבה ונתכסיתי בה כל כולי עד לצווארי. חום נעים החל להתפשט באיבריי וקולותיהם הרכים של שני רעיי נשמעו לי כמנגינתו של שיר ערש נטול מילים. כאדם ששב לביתו לאחר גלות ארוכה נרדמתי, לראשונה מזה חודשים רבים, וישנתי שינה של ממש.