דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים
בשולחן הארוך בסלון שפעם ישבו סביבו שמונה כיסאות מעץ מלא (מלא במה? הוא שאל, בתולעים אבא ענה), שהגיעו מאיטליה באונייה יחד עם עוד רהיטים, שטיחים וקישוטים שאת רובם לא ראה או שראה והם נעלמו – יושב אבא על שני כיסאות מהארבעה שנשארו. לובש מכנסיים קצרים בלי גופייה, על הרגליים, הזרועות, החזה והגב יש לו פרווה שחורה, מזיעה (המאוורר הגדול נמכר, והקטן בקושי עושה טובה), ועל ראשו נרטבת הבלורית שכאשר אבא זקוף היא מגדל מדרגות, וכשהוא מתכופף – רפסודה. כשאבא מרגיש טוב כמו שקרה בבוקר שאחרי חג העצמאות, והוא גם לא הולך לסבתא אנה וסבא דויד, אבא מפשק את ירכיו על המושבים שלא יתחככו זו בזו, מטיל את זרועותיו לרוחב המשענות שגם בתי השחי שלו יתאווררו, ומלמד אותו במקום המורה של כיתה ב' –
Hominem primum, deinde populum! הכריז אבא בתחילת השיעור, ומייד גם נזף: נו, מה פתחת לי עכשיו עיניים של דג?! סך הכול לטינית, חזור אחריי! ושוב אמר את המילים המצחיקות אחת אחת. ורק אחרי שהוא הדהד בדייקנות כל מילה, אבא אמר שהלשון הזאת, לטינית, היא בכלל שפה מתה. נרעש הוא שאל: אז היום נדבר בשפה של מתים? אבל אבא רעם: היום על המגנה כרטה ליברטאטיבוס, עירד! תתרכז ואל תדבר שטויות! ועוד אמר שהמגנה כרטה היא כתב הזכויות העצום הראשון של החירויות! ושגם איפה המסמך ההיסטורי הזה ואיפה אצלנו התוּכֶעס־לֶקֶר, מגילת העצמאות! כן, אבא התנשם והזיע יותר, ובכל זאת התעכב למענו על כל מילה שהיא בעצם מושג שהוא חייב ללמוד:
אדם (הוא השתדל להבין את ההסבר).
עם (ולהתרכז).
זכו־יות! (אבא נתן אגרוף בשולחן הזכוכית).
וחירויות! עירד־עירד… (שני אגרופים מאוכזבים).
ואחר כך אבא סיפר על הסבל הנורא של המוני העם האנגלים, שהיו מה? פֶּההה (אבא משך בכתפיו בזלזול וענה במקומו) אפס־כלום! מוץ! Dust in the wind לעומת הכוח הבלתי מוגבל של המלכים המסואבים; כשלפתע אבא גחן לעברו, צל גדול על משטח הזכוכית השחורה, ותבע: נרדפת למסואבים?
עשירים? הוא העז לשאת את עיניו. הוא ידע. הוא היה בהיכון שלם, הוא והקלמר והמחברת הריקה שנשארה לו מכיתה אל"ף, ושכולם היו ערוכים ונכונים. כולם חוץ מהזמזום בליבו שעשה שיענה עם סימן שאלה.
נֶההה, לא מספיק, תאבי בצע! מושחתים! והפירוש? עירד, הפירוש!
גנבים (הוא התגבר על הזמזום).
שפלים! גונבים מחלשים! אבא דייק, ולפתע השליך את זרועותיו באאאם על שולחן הזכוכית, ונעץ בו את מבטו כמו שיד הנפץ וינטו תוקע חנית… נו, ותאר לך – תתרכז! – תאר לך איך שכל זה הפחיד ב־1215 באנגליה (הוא כבר ידע לאתר אותה במפה וגם בגלובוס העקום), את המלך המושחת והאכזר ג'ון!
איך? הוא בכל זאת חייך.
אתה רציני? רעד כמו סרדין!
למה? גם הוא קצת נרעד.
קמת לי סבא מוריס היום?! למה! כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית המלך הנבל והכנסייה הארורה חויבו לתת חופש וכוח שווה לאזרחים – שהם? ומפני שהחיוך נתקע לו על הפרצוף וההיכון ברח, קצת ברח, אבא רתח: האדון־שלא־מפסיק־לשאול עוד חולם בהקיץ? רק קודם סיפרתי לך על העשוקים! עירד, מ י ה ם ה אז ר חים?!
בשיעור הראשון־ראשון לפני שנכנס לליבו הזמזום, הוא באמת ניחש – עניים? אבל בבוקר הטוב ההוא, שאחרי יום העצמאות, שהם חגגו אותו בים עם דגל אדום, ולמרות זאת שלושתם, אבא, אמא והוא, נכנסו ושחו – הוא הזדקף בכיסאו, בלע את הזמזום משל היה זבוב, וענה תשובה מלאה: האזרחים הם העניים ופשוטי העם (והרי ככה תמיד נכתב בספרים).
בסדר־בסדר, אבא רטן, אל תשוויץ! נו, ותאר לך שאפילו את המגנה כרטה, האזרחים – והאמיצים שבהם, לא הנבובים! – הצטרכו (אבא עצר לפתע ליטול נשימה עמוקה, ואז ירה כמו קפצונים מאה נרדפות) לאושש, לתקף, לאשר, להבטיח שישים פעמים! שמעת? (הוא הנהן הן בחוזקה, הוא והזמזום) שישים! שישים פעמים במהלך הדורות! שזה אומר מאות בשנים. והסיבה, לדעתך?
אבל עוד כשניסה לחשוב מהר ולענות, אבא הכועס – והוא שוב לא ידע למה, בגללו? – מחה את זיעתו וענה במקומו, כי השלטון מחורבן זאת הסיבה! מחורבן! וזה לא משנה אם זה מלך או ממשלה – השלטון לא רצה, לא רוצה, ולא ירצה לוותר על כוחו!
הוא כל כך רצה להמשיך ולנוד בראשו, להראות לאבא שהוא מבין, שיפסיק לכעוס או שיכעס קצת פחות. רק שפתאום הוא שם לב שהוא לא זז, שקשה לו לזוז, רק הזמזום, הזמזום שבכל גופו, שעקצץ בדמו –
…כן, ככה שהיו צריכות לעבור עוד 575 שנים – ושים לב אדוני הלא־מתעורר, שעברתי עכשיו מהאזרחים האנגלים ליעקובינים הצרפתים, מה? שמעת אותי?! אבא נהיה יותר ויותר חסר סבלנות. אבל מה שוב מבט הקרפיון הזה אצלך?! מה קרה? מילה חדשה זה כריש? תנשוך אותך בטוסיק? תבלע? דברים חדשים, התפתחות, קדמה, זה ההצדקה לחיים! (זכוכית השולחן שוב חטפה). אז איפה היינו? היעקובינים, כן, בצרפת שמעבר לתעלה, ושבשם החירות והשוויון, רגע, י־ע־קו־בי־נים, חזור אחריי – כשלפתע אבא הופתע, מה? כן, זה מהמילה יעקב, אבל תתרכז סבא־מוריס־הצעיר, תתרכז! לא ז ה מה שחשוב! מה שחשוב זה ש־575 שנים אחרי הנבל המזופת ההוא, ג'ון –
…אבל זמזום האזהרה עשה שהדופק שכבר טיפס לצווארו ישתולל באוזניו, כשאבא הורה לו פתאום לחשב את התאריך המדויק. עכשיו־עכשיו חביבי, יש לי זמן! והוא ידע שאם אבא מלטף ככה את הכרס, זה סימן שהוא נהיה שוב רעב ועוד יותר עצבני. למרות שגם הייתה בו עוד טיפונת סבלנות, כי אבא נאנח, נו, אז תחשוב, מה צריך לחבר עם מה? 1215 ו?
575, הוא בלע את רוקו. הוא זכר.
והתוצאה?
ריסיו רפרפו (הוא ייעזר במחברת ובעיפרון? בנקודה העשרונית? כדאי בכלל שיעשה איזושהי תנועה?)
עירד, התוצאה אמרתי! מה? אבא קיפל לעברו את אוזנו ותבע, בקול רם! בקול ––– כן, נכון. וכל הכבוד שחישבת בראש. אז ב־1790, ב־8 בפברואר, ליתר דיוק, שזה החודש של יום ההולדת שלך, אמת, ושאלו גם הימים המפוארים של המהפכה הצרפתית, ואני מקווה שאת זה אתה זוכר! כי את זה חובה לזכור! אז החבר'ה האלה, ה־מי?! הוא רצה שיחזור על השם הארוך ההוא הברה־הברה –
ה־י־ע־קו־בים? הוא רצה להיכנע לזמזום. לדמעות.
לא! היעקובינים! נים־נים! אבא התפרץ מיואש, אך המשיך …שמתוך שיקולים של צדק והיגיון, זאת אומרת לא עוד שטיקים של כנסיות ואמיישעס על אלוהים – היעקובי –?
נים, הוא כחכח, וכנגד רצונו זז בכיסא. התעוות. התכווץ.
…חיברו הצהרה של זכויות אדם ואזרח כנגד המלך הטיפש שלהם, לואי ה־16 וכל האצילים־חצילים שבחצר המלוכה, אבל הפעם עם יופי של תוכנית פעולה בשביל להשיג את המטרה – שפיכות דמים! כן, אבא גיחך למראה עיניו שסוף סוף ניצתו. הגיליוטינה (הוא כבר ידע מה זה, אבא הראה לו פעם תמונה), עבדה אצל היעקובינים הרצחניים לפחות כמו האודם אצל אמא שלך! ראשים על ראשים שהם ערפו שמה! בלי רחמים! ככה, שְחיט־שְחט! אבא כרת בכאילו את ראשו שנשר על כתפו כרפסודה שנטרפה, ושרבב הצידה את לשונו. וכשהוא התחייך, וגם הזמזום בתוכו שקט, קצת שקט, למרות שזה מכבר הגניב את ידיו אל מתחת לשולחן, חגר אותן סביב מותניו, ואז איבן את רגליו והדביק את ישבניו למושב, וגם חישל את גבו שלא יסתובב, ששום איבר שלו לא יסתובב – אבא ששב וזקף את ראשו קרא: נו, מה לעשות שאצל המין הכי נחות בכדור הארץ בלי דם, מבול של דם, זה לא הולך, ככה שאין ברירה (מבטו הרושף החל להתערפל) אם האזרחים לא ילחמו בכל דור מחדש על זכויותיהם, הם יהיו מה? אה? עירד, שאלתי –
עבדים (הוא ואמא הלכו לבד לסבתא אידה בסדר לקרוא את ההגדה).
כן, נתינים! אסירים! אסירים בלי סורגים, אבא גרף את זרועותיו משולחן הזכוכית ביחד עם כפפות מוסקטרים ארוכות של אבק, השליך את בלורית מגדל־המדרגות שלו המעוכה משינה לאחור ופיהק בקולי־קולות. ואז, אחרי שחזר והטיל את זרועותיו על משענות הסורגים, קינח כמו תמיד בסיפור הדמיוני שהוא גם אמיתי ("כי אלו דברים שקורים בחיים!"), על האזרח אדמונד דנטס, המלח בן מרסי, שנאסר על לא עוול בכפו (הוא כבר ידע את הפירוש), עד ש? עעעד ש?!
עד שהתחזה לגופת חברו, וברח מהכלא לנקום בבוגדיו, הוא מיהר ודקלם. ונשבע לעצמו שהוא לא יסתובב, לא יסתובב!
לא סתם "לנקום", בא איתם חשבון אחד־אחד! כן, אבא פיהק שוב והפעם בלי לשים יד, שזה היה סימן שהשיעור עמד להיגמר, לא לפני שאבא חזר ובירר: נו, וכבר הצלחת להביא אותו סוף סוף מהספרייה הזיפתית שלך?
הוא הוריד את עיניו למחברת מכיתה אל"ף שגם בפעם ההיא נשארה ריקה, וגרגר שלא, שהספר מושאל, עוד מושאל. ואחר־כך בחדרו, כשזמזום הסכנה דעך, וליבו שהרפה מגרונו שב למקומו, הוא ניער את ציפית הכר על המיטה עד שתרגום היוּבֶש מ־1935 שאבא אסר עליו לשאול יותר – צנח על הסדין יחד עם הפתק שצירפה לו הספרנית: "לא, אדון רשף! טרם קיבלנו לספרייתנו את ההוצאה החדשה של 'הרוזן ממונטה כריסטו' בתרגום החדש! וספק רב אם נקבל!"