דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
מתוך רומן בכתובים
כשאלעד נכנס הביתה מיכלי שאבה בשני הצדדים, חזהּ נתון בצינוריות השקופות של המכונה הצהובה. הוא עוד לא התרגל לסדרי העולם החדשים, וכשהיא חולצת שד באמצע שיחה בסלון לפעמים הוא מתלהט לרגע, מתוקף ההתניות הקודמות. עכשיו נדמה שהיא מחוברת למכונת הנשמה. ליבי שכבה על הבטן למרגלותיהם, נינוחה.
“היי מאמי,״ היא השתיקה את הטלוויזיה.
“היי,״ הוא הוריד את התיק, הוציא את החולצה מהמכנסיים וניגש, אז נעצר עם נשיקה שהפריח באוויר, כחושש להפריע לתהליך או להוציא מריכוז. אבל מיכלי, בישיבה מזרחית על הספה, תלתליה הגליים זרויי השיבה פזורים משני צדיה, הרגישה כמדומה בנוח. בחלונות הגדולים, הרחוקים מדי מהספה, הערב ירד על שכונת אוֹנוֹ ואלי. סוללת העפר הגדולה, שנועדה למתן את רעש המכוניות מ־461, כמעט נבלעה באור הדמדומים הנסוג. כשהתיישב לבסוף לידה הוציא את הטלפון מהכיס האחורי אל שולחן הקפה, ליד המגבונים והעדינול.
“אתה לא רוצה להגיד לה שלום?״ שאלה. “היא תכף צריכה לישון.״
בעודו קם, ממלמל מוכנית “ברור, ברור״ ויורד אל משטח הבד שעליו שוכבת ליבי, שולחת יד חקרנית אל בובת קוף או שועל מעליה – הוא תהה אם דמיין את הנזיפה. עוד התניה קודמת, מימים שבהם השקיעו זמן וטיעונים בשאלה איך מי מהם “אמר את זה״: בסרקזם, בכעס, ברשעות, בצחוק, בחרמנות, בעצבים – קשת של רגשות ומשמעויות הייתה עוברת דרך קוף המחט של אוקטבה, של צליל. ליבי הביטה בו בדממה, מעכלת לרגע את נוכחותם של פניו כה קרוב. כשזיהתה, עברה בפניה נהרה.
“איך היה בעבודה?״ מיכלי ניתקה את הצינוריות ורכסה שוב את החזייה לגופה, על גבי חיתול בד.
“אה… סבבה,״ ענה אלעד מהמשטח והחליק יד על הזיפים, מושך את ההברות בלי חשק. הנה היא משתלטת לו גם על ההפוגה הקצרה ממנה, העבודה. אבל כשנמשכה השתיקה הוא הוסיף, בנחרצות מפייסת, “בסדר גמור!״
“יופי. אז הקמפיין הולך טוב?״
“האמת שעל הפנים. עוד אין לי פריצת דרך.״
הוא החל להתנועע עם בתו הפעוטה בזרועו, מקיף את הספה בריקוד הגשם הקטן שלו, אילם ורך. ההרדמה הייתה תפקיד שלו, והדקות האלה, מהרגע שליבי מבחינה בו ועד שהיא נרדמת, הן האהובות עליו ביום: כמה קל לשאת אותה אליו.
“אז ההודים לא ממש עומדים בתור?״
“איפה. משוגעים אנחנו, פשוט משוגעים שאנחנו עושים את זה.״
“זה סופו של כל בלון,״ ענתה מיכלי כמעט לעצמה. וכשהבחינה במבטו, הוסיפה, “מה, אתה לא אמור להפוך כל גוש חרא שמוניק זורקת עליך לביצת זהב.״
הוא היטיב את ליבי על כתפו ונעצר. “זה התפקיד. אני לא ילד.״
המשפט האחרון היה מיותר, אבל לא יותר מהשאלה שהובילה אליו. לפני הלידה גילתה מיכלי אדישות הגובלת בבוז כלפי ענייניו היגעים בעבודה, מה שמאוד התאים לו: במעמקי ליבו ידע שבפועל, אחרי כל המילים היפות, הוא מתעסק בחרא; ההכרה הסמויה שלה בכך אפשרה לו לאמץ מרחק דומה מהיומיום, וגרמה לו להרגיש שהוא והיא עדיין, כמו בשיר של אנוק שאהבו, נגד כל העולם. המשכורת היפה שלו, שלעולם לא ירוויח מחוץ לתעשייה, הייתה בחשבון הזה לא תמורה על השעות המטורפות ולא חומר סיכה למצפונו, אלא טרף שהביא הביתה. במגדלי המגורים סביבם, דרך אוהלי טיפי לילדים ועצי לימון רכים במרפסות, מסכי הטלוויזיה של אוֹנוֹ וָאלִי ריצדו מרחוק.
“אז מה תעשה?״
“כתבתי לחבר מג׳י־סי־טי,״ הוא אותת בלחיו הפנויה לטלפון שבידו, וכמו להמחיש את דבריו לקח אותו וריפרש את המסך. “אם זה לא ילך, אין לי מושג.״
ליבי, כמו חשה במצב רוחו הנעכר, ואולי באמת הרגישה, התנשמה והפשילה את שפתיה ליניקה, עדיין בעיניים עצומות אבל לא ישנה.
“אז איך היה היום שלך?״ הוא שאל את מיכלי כשהעביר אותה אליה.
“אז לנו היה יום ממש מוצלח,״ היא החלה לפרוש את קורותיהן בג׳ימבורי ולאחר מכן בגינה. היא הרגישה בבית, אולי יותר בבית מתמיד, בעולם אפוף הרוך של צלילים איטיים ומאלחשים, חיתולי בד צבעוניים וצמר גפן: התמסרה לו בלי בדל פקפוק או אירוניה עצמית, כמו באגדות, כאילו אם תשגה בלשונה הוא ייעלם. תוך כדי דיבור היא העבירה את ליבי צד בתנועה חלקה ובוטחת והן התחברו מייד, כמו שני חלקים של פאזל. לא יכולת לתת לה את כל זה שנתיים־שלוש קודם? מיכלי מבוגרת ממנו בארבע שנים; הוא ידע כמה היא רוצה את זה, ידע שכל המתנה כרוכה בעוד בדיקות יקרות ובסיכון מוגבר, ולמרות זאת דבק בדחייה ככל האפשר. בליבו ריצדה איזו קריאה של חופש גנוז, של הזדמנויות שלא מוצו; ואולי היה שם משהו עיקש יותר, גולמי יותר, שלא היה לו אומץ לפתח ולתת לו שם.
“תנסה עכשיו,״ אמרה מיכלי והעבירה לו אותו חזרה. “נראה לי שיהיה בסדר.״
*
כשמיכלי הלכה להתקלח וליבי סובבה את הראש על כתפו לצד השני, אלעד נכנע לפיתוי ונכנס לאנליטיקס. השעה הייתה קצת אחרי שמונה וחצי. בחדשות סיימו עם הסוגיות כבדות המשקל, שהפרשנים מנתחים בשעשוע אגבי. בהודו היום לא התחיל, אך מותר לקוות שהסגמנט החדש שיצר, “מהגרי עבודה אמידים״, יעשה משהו. אבל לא: גם ההודים המרוכזים בפרנקפורט, בברייטון או במישיגן, יעדים שנבחרו בקפידה בזכות יציבותם הפיננסית המתונה, לא נשבים בקסמיו של אָרַג׳ונה סינג, הפרזנטור היקר להחריד שלו. או שהם מסרבים להתפתות ל״פרודקט״, מסחר ספקולטיבי ממונף, מסיבות אחרות. כך או כך, שבוע מאז תחילת הקמפיין הגיעו עשרים ושלושה לידים ונרשמו שלוש הפקדות – מעט, מעט מכדי שהוא עצמו לא יישא בתוצאות. הוא מצמץ ופותח סקייפ.
מוניק לא הייתה מחוברת וזאת הייתה התחלה טובה. הוא גלל למטה ונעצר כשראה שג׳רלד סטיבנס זמין. ככה קורא לעצמו בסקייפ גלעד סטי, שעבד איתו לפני חמש שנים בג׳י־סי־טי.
אם דארווין היה חוקר את עולם השיווק הדיגיטלי, גרין קארד טודיי הייתה יכולה להיות איי הגאלאפגוס שלו: עד שנסגרו בחטף ועובדיהם נפוצו לכל התעשייה, במשרדים בבן אביגדור אפשר היה לגלות את הדי־אן־איי הראשוני ביותר של המקצוע, מוגן באין דורש מלחצים רגולטוריים או חדשנות טכנולוגית.
סטי הביא את הטראפיק. היו לו ברשת האפיליאציה שלו מאות אתרים, אולי אלפים, במגוון שהיה אקראי כשם שהיה רחב ונמתח ללא הבחנה בין פוטבול פנטזי לשחמט, בין פורנו לברידג׳. הגרין קארד, והעושר הגדול שיביא באמריקה, אומנם כיכבו בבאנרים שהובילו אל האתר ובתסריטים של אנשי המכירות, אבל מעולם לא הוצעו למכירה. בתנאים בתחתית האתר הובהר במפורש, אם כי בכתב קטן, שג׳י־סי־טי מדיה Ltd איננה מבטיחה סיכוי טוב יותר להיכלל בהגרלה. מה שעמד על הפרק בשיחות האלה, שיצאו מחדר המכירות ללא הרף, היה מופשט יותר, נחות מבחינה אונטולוגית לפחות: לחלום על גרין קארד; לשהות לרגע בחוויית ההתעשרות המופלגת, במנותק מסיכוייה להתמשש. זאת הייתה הסחורה ומסתבר שהיה לה ביקוש. בשום מדינה לא התקנוורט הטראפיק של סטי כמו בהודו.
מה המצב?
אחלה, אתה?
אחלה. אתה עדיין מטרגט את הודו?
🤮
למה דא פאק שתיכנס להודו?
אל תשאל. אבל צריך.
זה גֶאוֹ מת. הטראפיק זבל והם ישביתו לך את הריטנשן כי הודים לא יודעים להגיד לא, אז הם יספרו לסיילס שלך סיפורים אבל לא יפקידו שקל.
גם לאפילייטים מקומיים?
גנבים. אותו דבר, גם יהיו הכי נחמדים אבל לא יעשו כלום. יש בערך אחד נורמלי.
תעשה לי אינטרו?
ג׳רלד לא ענה למשך כמה שניות, ואלעד התחיל להתחרט שלא ביקש את הקישור מייד, במקום כל ההקדמות. כולם נחמדים עד שצריך מהם משהו. הוא תוהה אם לא היה ישיר מדי, ואם, בעצם, עם כל ההתייפיפות שלו על הודו, סטי לא שומר את מטיל ביצי הזהב שלו לעצמו. אבל החשש מתגלה כמוגזם, כי על המסך הוא רואה שג׳רלד מקליד.
“אל תהיה בפלאפון כשאתה איתה,״ מיכל יצאה מהאמבטיה, מגבת לגופה ומגבת על ראשה, בדרך לחדר השינה.
“סבבה,״ הוא עונה בהברה אחת בלי להזיז את הפה, כאילו לא להעיר. היא התרחקה אל החדר שלהם, להתלבש, והוא חזר אל המסך. עוד נזיפה: מאה וחמישה מטרים רבועים יש להם בדירה החדשה, וכדי להגיע מהאמבטיה לחדר השינה אין צורך לעבור בסלון. אבל כל זה נעלם כלא היה כשהבחין בנקודה כתומה נדלקת על אייקון הלינקדאין: ג׳רלד הכיר בינו לבין רוהיט, שכבר ראה את ההודעה. כששמע את צעדיה של מיכלי מכיוון חדר השינה משפתיו נמלט צקצוק נחשי, מה שגרם לליבי לחרחר לרגע ולשנות תנוחה. האור שקרן מהפלאפון הציף את פניה, הדחוסים מעט עדיין תחת מצח נישא, שמקשה לדעת למי מהם היא דומה יותר.
מיכלי חזרה בפיג׳מה הגדולה של באגס באני שהיא ביקשה שיזמין לה אחרי הלידה, כאילו עכשיו היא צריכה גם להתלבש כמו ליבי. הוא נזכר לרגע בכותונת הסאטן והתחרה שהאתר הציע, הנה עוד משהו מהמם בשבילךְ, והוא שקל לרגע להוסיף לסל. כשהתיישבה על הספה חיכה כמה שניות, ואף שהיה מעדיף לענות קודם לג׳רלד ורוהיט הוא הידק בעדינות את אחיזתו בליבי וגלש מטה, לאחור, בתנועה איטית ורציפה עד שנשכב לצד אשתו, פניהם לצג הטלוויזיה.
הם החליפו מבט מהיר, וכשאישר לה שליבי ביססה את השינה, היא שאלה:
“אז מה אתה אומר על הנשכן?״
הוא הציץ לעבר משטח הבד על הרצפה כמחפש אבֵדה.
“איזה נשכן בדיוק?״
“זה שביקשתי ממך לבדוק בעלי אקספרס אם נראה לך שהוא טוב מספיק בשביל ליבי או מתפורר, זוכר? היא שוב ראתה אחד בעגלה של איזה ילד וממש רצתה גם.״
הוא הרכין את ראשו כמהרהר, אך בפועל לכסן אל הטלפון את עיניו המאדימות, הצורבות משעות מסך, וסרק את תיאור המוצר בלינק ששלחה לו לפני כמה ימים:
התאגרף ילדי של הבננה Teether טוחנת מקלות עקיצות מזון כיתה סיליקון פירות Teether תינוק ההדרכה Dropshipping
“ססססעמק, מה זה!״
“אתה קורא עכשיו?!״
“לא הגעתי לזה,״ הוא שנא את עצמו במידה שווה על הכישלון הדבילי שהתגלה ועל האינסטינקט להתנצל עליו. “היו ימים מטורפים.״
“ברור, ברור,״ היא השיבה, בקול שלאוזניו מייד נשמע בלתי נסבל.
“אני אבדוק הלילה.״
“זה פשוט בשבילה… אז אני אשמח אם תהיה מעורב.״
הו תמימות קדושה! הרי לא את מעורבותו בפועל היא רוצה – לזה אין לה סבלנות ובזה אין לה צורך – אלא את חוויית המעורבות. אחרי יום שלם שבו ירק דם במשרד על יקום מקביל שבו החוויה מתקיימת כשלעצמה, במנותק מהדבר שבאה להבטיח, הוא סלד מההכרח לעשות זאת שוב, ואדרבא, לקראת עשר וחצי בלילה, להכריע בין זו של הבית לזו של העבודה.
“אני אבדוק הלילה,״ הוא אמר. “honest to god.״
*
מיכלי כבר נרדמה עם ליבי בחדר, והסלון היה שלו. הוא השתרע על הספה, צווארו מונח על משענת היד הרחבה, במנח לא טבעי אך ממכר.
רוהיט השאיר לו במייל הסכם CPL לחתימה. מודל ה־CPL, Cost per Lead, מבטיח לאפילייט תשלום על כל משתמש שהוא שולח לאלעד, ללא כל קשר לאיכותו של הליד ולמה שיעשה או לא יעשה מרגע שהשאיר פרטים. בכך, הוא מטיל את כל האחריות על המשווק ופותח לאפילייט פתח, שלא לומר תמריץ, להזרים טראפיק זבל שמוניק לא תראה ממנו סנט. ואומנם לפעמים, בתוך כל הרעש והעמל מסביב, קל לשכוח את זה, אבל הפקדות, היכולת לגרום לאדם להוציא כסף מהבנק שלו ולהעביר אותו אל שלך, זה כל מה שיש. אחרי עוד הצצה עגומה בנתוני הקמפיין בער לאלעד להתחיל והוא היה מוכן למחול על כבודו – ועל התקציב. רוהיט עובד מהר, זה היה ברור. חשבון הלינקדאין שלו היה מרשים: תמונת חזית מקצועית בחליפה, המלצות מגוונות ומספר דו־ספרתי של endorsements לרוב ה־skills, ופוסטים עם תמונות מפגישות בניו־יורק, הפניות למאמרים מהרווארד ביזנס ריוויו וקטעי וידיאו שלו על הבמה בכנס בברלין. רוהיט צ׳אקאהארטי היה מוכן.
אלעד עבר בלי משים, כמו אחרי כל היכרות מקצועית, אל הפרופיל שלו־עצמו בניסיון לראותו בעיני המכר הטרי. הייתה שם עדיין התמונה הזוויתית, החייכנית מדי, עם שערות החזה המבצבצות מהחולצה המכופתרת, שצולמה בחתונה של אסיף וגלי חתכה לו במשרד. הוא מעולם לא עשה עניין מהלינקדאין שלו, נאמן לידיעה איתנה, אילמת, שתמיד ימצא עבודה. אבל הערב, על הספה ב־12 אלף שקל מ״נטוצי״, הוא היה פחות בטוח. מהפרופיל עבר לתיבת ההודעות. גלל על פני פוסטים ממומנים למיניהם עד שנעצר על ההודעה שחיפש. אותה הודעה שהגיעה, במה שמיכלי בטח הייתה רואה כסימן לו הייתה יודעת, ביום שהתחיל הקמפיין הכושל בהודו.
היי אלעד, זָנָדוּ מגייסת סמנכ״ל שיווק לאזור אירופה, המזרח התיכון ואפריקה, להוביל את הצמיחה של החברה אחרי סבב השקעה. מצאתי את הפרופיל שלך מתאים מאוד, ונשמח לזמן אותך לראיון וידיאו. האם תהיה מוכן לשקול רילוקיישן לקורק, אירלנד?
למטה הופיע לינק עם הפרטים, שאלעד הכיר בעל פה: חברת B2B יוקרתית עם משרדים בלונדון, קורק ואודינֶה, מערך שיווק משומן וקמפיינים מתונים, מרומזים, רחוקים שנות אור מהאגרסיביות הניחרת והחד ממדית שנכפה עליו להנהיג. קשה לחשוב על הזדמנות גדולה יותר, על שיווי משקל מדויק יותר בין השאיפות שלו לבין הרקע והניסיון שצבר. אלעד לא הפסיק לחשוב על זה. הנמר הקלטי, המרכז ההומה של כלכלת השירותים החדשה: האם לא מגיע למיכלי ולו רענון, התחלה חדשה? הוא חזר לדף שפתח בגוגל earth, עם מסלול המורשת של הפאבים הוותיקים של קורק. אלה יכולים להיות חייו. ליבו החל לפעום בחוזקה. זה יכול להיות מהלך נחשוני, מהמם, שידביק את הפער שנדמה שהוא הולך וצובר מהעולם בשנים האחרונות. הוא שוב הביט ארוכות, בפעם המי יודע כמה, בעיניה השחורות של אֶן אוֹ׳סָאליבֶן, מנהלת גיוס בכירה ב״זנדו״. היו לה שיער שחור־עורב ואיפור קל, אבל מעבר לכך התמונה העניינית למראה – בז׳קט לבן שנח על חולצת משי מכופתרת, ומבט הצופה מעט מעבר לך – לא אמרה הרבה. אולי זו הבקיאות גם בחשבון הפייסבוק שלה, שהוא מבקר בו תדיר, אבל עכשיו, כשהוא מסתכל בה מספיק זמן, הוא מזהה בפניה משהו מתגרה, כאומרת, “כן, פה בלינקדאין אני משחקת את המשחק, אבל…״
וללא דיחוי או מחשבה פותח אלעד דפדפן חדש, מאובטח, המוחק כל שלוש דקות את היסטוריית הגלישה. אצבעותיו מקלידות מעצמן best blowjob, ויותר מזה לא צריך. העיצוב האקסטטי של האתר לא מסיח את דעתו, והוא מתביית על המסך המלבני שבמרכזו, שבו בלונדינית כבדת שדיים כורעת על הברכיים ומוצצת לבחור בעל כרס קטנה. הוא נאנק בדממה וזע על שוכבו, מול המסך. נזכר שהוא לא מוכן, ובצר לו, אם כי בלי לעשות מזה עניין, שולח יד אל שולחן הקפה ומגיע, במאמץ, לחבילת המגבונים ולעדינול.
המציצה מצולמת מנקודת המבט של הגבר, מלמעלה למטה, בקטע ארוך מדי של שמונה דקות. הוא תהה לרגע על המונטיזציה של האתרים האלה, שהבאנרים שלהם אפילפטיים ובמודל הפרימיום שהם מציעים אין שום היגיון. לא עבור יוזרים כמוהו, שמקבלים את ה״וואליו״ שלהם תוך פחות מדקה. אל תדאג להם, הוא הבליע חיוך ושלח אגודל אל ציר הזמן, להריץ את הסרטון כמה דקות קדימה, אל סופו הבלתי נמנע. הִתְגרוּת מגמירה בפה שונה מהתגרות מגמירה בַּפָּנים, וכשהבלונדינית מזדרזת להוציא את הזין של הפרטנר נטול הראש ולהתייצב מולו, ואת פנטזיית ההיקלטות המתוקה עומדת להחליף פנטזיית השפלה כוחנית, הוא מעווה את פניו ומדלג לסרטון הבא, מנסה כמיטב יכולתו לדמיין שם את אן או׳סליבאן, מנהלת גיוס בכירה ב״זנדו״. קל יותר, לפני שהוא נרדם סופית, הטלפון עדיין ביד, הוא חוזר לאאוטלוק, פותח את המייל מרוהיט ומשיב, I'm in.