דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אומנת ואם / יערה שחורי

בספר דברים שבעל פה שנרשם מפי ביאליק, מופיע גם הציטוט הבא: "כל לשון יש לה סימבוליקה שלה, ואין המלה מקבלת את הוראתה השלמה אלא במשפט השלם. למשל, אצל הנוצרים קשורה המלה 'אם' באסוציאציות שונות. אצל העברי אין הדבר כן". טענת ביאליק כי המילה אֵם חסרה בעברית, או עבור הדובר העברי, את האסוציאציות שיש למילה בנצרות הקתולית (הנסמכת על פולחן הבתולה), מופיעה כאן כדרך אגב, כדי להסביר תופעה לשונית רחבה. ועם זאת, אצל ביאליק עצמו דמות האם, על גלגוליה השונים בשירתו, היא רבת רבדים ואינה ניטרלית או סתמית. יותר מכך, אפילו הקריאה במילה אמא מהווה מוקד רגשי עצום. כך שאת הכחשת חשיבותה של האם, שנעשית כאן ובמקומות אחרים, כבדרך אגב, ניתן לקרוא כניסיון לעמעם את מרכזיותה בשירתו.

  בנוסח האחרון והרשמי של איגרתו האוטוביוגרפית לקלוזנר מ־1903, אותה כתב לבקשתו של קלוזנר ביושבו בקישינב, מספר ביאליק על קורותיו בבית סבו ומתאר רגעי עצב וגעגוע: "זכרתי את אמי הרחוקה ממני, את יתמותי, את הכפר השאנן, את שקיעות החמה שם, ואבך בכי גדול אשר היה הולך הלוך ומתוק, הלוך וערב ללבי, עד שלבסוף עברתי מבכי זה למין בכיה אחרת, בכיה לשמה…"

  בתיאור הזה בכי־של־ממש הופך לבכי המתענג על עצמו. ביאליק האיש, כמו מביט בסלחנות בילד המתואר במכתבו. סיפור זה רחוק מרחק רב מסיפור נוסף הנקשר באם ובבכי שמופיע גם הוא באיגרת לקלוזנר – אך דווקא באחד מנוסחיה הגנוזים. בנוסח זה, נוסח שביאליק בחר שלא לשלוח לקלוזנר, הוא מתאר חיזיון פלאי שהביא ליצירת שירו "גמדי לילה". לדבריו, בהיותו ילד רך ראה מראה פלאי של שיירת גמדים מהלכת. לאחר שחזה בפלא, רץ לביתו על מנת לספר על שראה לאימו, אבל בבואו אל בית אימו לא יכול היה לדבר ואפילו לא לקרוא בשמה:

  "זכורני כי בהיכנסי לביתי – נסתלק ממני הדיבור. תפסתי בכנף הסינר של אמי וחפצתי לומר: 'אמא!' ולא יכולתי. המילה אמא נתקעה לי בגרוני ועודנה שם עד היום".

  המרחק שמשתרע בין הזיכרונות ובין האיגרות – זו הגנוזה וזו הרשמית – הוא המרחק שבין הגלוי לסמוי, ובין הגלוי לכסוי. בין ההכרזה הכללית "זכרתי את אמי הרחוקה ממני" ההופך את היחס אל האם לגעגוע כמעט רשמי ודל רגש, ובין הקושי לבטא את שם האם, לקרוא לה בשמה: "המילה אמא נתקעה לי בגרוני ועודנה שם עד היום". ניתן לראות במלה "אמא" מעין מילת צופן למה שתקוע בגרונו, המילה התקועה בגרונו כנושאת עימה את שפת האם, מה גם שאת המילה "אמא" קרוב לוודאי ביטא ביאליק הילד ביידיש, שפת אימו, ולא בעברית.

  הדבר מעלה הד לאיגרת שכתב לרבניצקי ב־1899 בה טען כי "געגועי הילדות הדקים, ילדות הגיתו והחדר, נוחים להיאמר בזרגון, באותה לשון שהם נבראים".

  אומנם האיגרת לקלוזנר נכתבה עברית, אבל את שם האם שמצוי בגרונו עד היום, אפשר לשער כי ביאליק הגה ביידיש. אותה "אמא" הנסתרת תחת "אמי", כמו הנוסח הראשון של האיגרת שנסתר תחת הנוסח המאוחר, הם בבחינת נוכחות אימהית המתקיימת בהיחבא, כמו הייתה תחתית כפולה לטקסט. אם האֵם היא אכן האובייקט האבוד, האבדה העולמית, הרי שלא ממילאי ששמה עדיין תקוע בגרונו. אני מבקשת להתייחס לניסוח זה כניסוח רב משמעות המגלה דבר מה נוסף על מעמדה של שפת האם או בהשאלה שם האם אצל ביאליק, החבוי כבתוך קריפטה בשירים ואף בכתיבתו המסאית. מאמרו הידוע "חבלי לשון" מ־1908 הוא בבחינת מקרה מבחן מרתק, המאיר את האופן שבו "שפת האם" אצל ביאליק אינה דבר אחד. בקריאה קרובה, המאמר כולו מתגלה כרטוריקה של הסטה והדחקת דמות האם, כמו גם הדחקת השפעתה. שפת האם נבנית כמטונומיה לאם, ומוכרזת כמודרת כמשנית, בהיותה מוכרזת כאומנת ולא כאם.

  במאמר זה ביאליק יוצר שני קטבים נשיים: שפחה וגבירה, אומנת ואם, כשנטיית הלב של קוראי המאמר אמורה לנטות לטובת אחת מהן. למעשה, עיקר המאמץ מושם על הצורך להחליף אם אחת באם אחרת, ואת האם המוחלפת להפוך ללא־אם.

  כותרת המאמר "חבלי לשון" נושאת הד לתבנית "חבלי לידה". הקישור בין חבלי לשון וחבלי לידה קל לו להיעשות ולראיה, בפתח המסה "גלוי וכסוי בלשון", שנכתבה עשר שנים מאוחר יותר, נאמר: "כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים". ואכן במאמר זה ביאליק מבקש לשוות ממד ביולוגי טבעי גם לזניחת היידיש לטובת העברית וגם להתחדשותה ולקיומה של הספרות העברית מול מסורות הספרות שקדמו לה. הפעלת המודל הביולוגי נועדה ליצור איזה "טבעות" (נטורליזציה) של הכתיבה בעברית וזניחת היידיש.

  העברית והז'רגון, היינו היידיש, מדומות לשתי נשים שיש ביניהן יחסי מרות: העברית היא גבירה והיידיש שפחה. אלה יחסי כוח, האחת משרתת את רעותה, כפופה לה בכול: "ראה את הספרות הזרגונית. במקצוע זה, ה'שפחה' מתחרה עם ה'גבירה', ולדעת אחד־העם הדין נותן שבזה יהיה כחה יפה מן הגבירה. והלואי שיתבדה".

  ביאליק מלביש את השפה בגוף, תהליך שהולך ומתמחש במאמר, עד שהשפה מתוארת לבסוף כאם יולדת. בשרטטו את ההבדל שבין לשון חיה ללשון שאינה חיה, הוא מדמה את השפות לבעלות גוף שבו מצויה ופועלת מערכת עיכול מטאפורית, ועל ידי כך מחדד את ההבדלים ביניהן – העברית מעכלת היטב והופכת את המזון לבשר, ואילו הז'רגונית, היא היידיש, עצמות השלד אשר לה הולכות ונחשפות והיא הופכת נחלתם של הבלשנים בלבד:

  "גדול כח הדבור החי, ואין לך 'אבסוּרד' – מן הצד הדקדוקי או גם ההגיוני – שלא תעכל אותו קיבת הלשון החיה ולא תהפכהו ל'חלבה ודמה', להשבחת גופה. וכנגד זה לשון שאינה חיה – כוח עיכולה נחלש, אור חייה נדעך, ו'חלבה ודמה' מתמעטים – ועל ידי כך מתחילות להתבלט יותר העצמות היבשות של שלדה הפילולוגי, לכעורה ולאסון המחזיקים בה".

  אך מעניין שהיידיש, זו שאינה ניזונה מדיבור חי, שחלבה ודמה מתמעטים, וכותב המאמר מבקש לדחות מעל פניו, דומה מאוד באפיוניה לתיאור האם האלמנה בשירתו. כך ב"שירתי" שנכתב כשמונה שנים מוקדם יותר, האם כמו נאלצת למכור את בשרה או את עצמיותה בשוק, משל היו סחורות עוברות לסוחר "אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת־חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ". נדמה שהיא חולקת עם השפה המתה ב"חבלי לשון" אותו גוף רפה, המחשב להישבר. גם היא כורעת תחת גודל האסון: "וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה/ נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה,/ כְּמוֹ חִשְּׁבָה הִתְמוֹטֵט מִנֵּטֶל הַמְּצוּקָה –/ […]/ שָׁמַעְתִּי כָל־שֵׁבֶר כָּל־פֶּרֶק מִגּוּפָהּ,/ וַיְהִי כַּעֲקִיצַת עַקְרַבִּים לִלְבָבִי".

  ב"חבלי לשון" מצבה של העברית נבנה כמסובך ומורכב. זהו מצב ביניים כי היא אינה מתה ואינה חיה אלא, לשיטתו של ביאליק, היא חיה שהיא כמו מתה. כדי להחיותה המשורר מתערב כסמכות הכרחית וככוח שיסייע לשפה בתפקידה העיקרי: לפרות וללדת. כך המשורר נדרש לשמש מיילד, תפקיד שמבחינה מסורתית הוא תפקיד נשי. אך ביאליק מפקיע אותו כדימוי והופכו לתפקיד גברי לעילא – להוציא מן הכוח אל הפועל: "לשוננו, שהיא בבחינת 'כמו חיה', זו הרבה יותר ממה שתוליד – נשאר מקופל במעיה לאחר זמן, וצריכים ליַלדה". המשורר הוא המיילד, הוא כותבו האידיאלי של המילון המתחדש, הוא המעורר את מי שנדמית כמתה, לחיים.

  אבל דמותו של המשורר העולה מן המאמר אינה רק בבחינת ניכוס התפקיד הנשי המסורתי, כי כוחו נבנה בעקיפין גם ביחס לכוחו של אלוהים במקרא היכול לסגור את הרחם כפי שהוא יכול לעורר נשים מעקרותן, עקרות המשולה לא פעם למוות, כדברי רחל ליעקב, "הָבָה־לִּי בָנִים, וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" [בראשית ל, א]. המשורר אם כן נבנה גם כאן הן כדמות נשית הקשורה באימהות אך גם כדמות אב בעלת כוח שררה ופעולה בעולם. עוד יש להוסיף שהסופר מתואר בלשון זכר יחיד או בלשון רבים בעוד השפה היא נקבית לעילא. במאמר מוסגר ניתן לראות כי בחלוקה שכזאת נפקד מקומה של הסופרת העברית.

  לאחר שהמשיל את היידיש לשפחה ואת העברית לגבירה, הוא מציע הדרה נוספת של היידיש. היידיש, שפת האם הממשית שלו ושל בני דורו, מדומה לאומנת, למעין אם תחליפית וזרה, בעוד העברית מוכרזת כאם. "אינה דומה אומנת לאם, ואינה דומה בקיאות וידיעה גרידא לבקיאות וידיעה בצרוף 'חוש' נאמן של לב קרוב ונשמה חיה אוהבת". כלומר ביאליק מפעיל מאמץ רטורי להפך את "המובן מאליו". התפיסה המשתמעת היא כי העברית היא בבחינת אם, ונועדה גם לצאת כנגד מעמדה של היידיש כשפת אם, מאמע לושן של מרבית קוראיו באותן שנים וכן שפת האם שלו עצמו. וכך מציב ביאליק לא שתי אימהות אלא אם אמיתית ואם מדומה, אם שמקבלת שכר על ביצוע תפקידים אימהיים.

 

הפסוק "אינה דומה אומנת לאם" מתכתב עם חוויית ילדות שתיאר ביאליק ב"ספיח", סיפור ששבעת פרקיו הראשונים נכתבו ב־1908, השנה שבה נכתב גם המאמר. ב"ספיח" המינקת מופיעה כתחליף לא מספק לאם: "שלושים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה. מינקת היתה צמוקת דדים, במחילה, וכשהייתי צווח לחלב היתה נותנת אגודלי בתוך פי למציצה. כשהובאתי משם […] הייתי נוהג לאכֹל סיד מטיח הכותל, לכסוס פחם ולמצוץ את האגודל…." [ביאליק, "ספיח", 1938, קמח].

  "נגזרה עלי גלות" כותב ביאליק ומסמן את הרגע הראשון בו הופרד מאימו והושלך אל זרועות אחרת, אל חיק אחר. הגלות מזוהה עם כל מה שהוא אינו אם, ומהווה רק תחליף לאם. ואכן את אחד התחליפים מוצא הילד ב"ספיח" בקיר הדומם אותו הוא מבקש לחלוב, כאילו היה שד ממש: "ובעת ההיא חפץ לבי בדבר קטן אחד. רוצה הייתי לחלוב את הכֹּתל […] 'הכֹּתל הזה', אמרתי בלבי, 'הוא הוא שנברא לחליבה' – ולא זזתי עוד ממנו כל שעות הפנאי. בודקו הייתי מצדי צדדים, מבקש בו את המקום הכשר לכך. בִּקַּשתי וּמצאתי: בתחתית הכֹּתל, סמוך לזוית, נִראה לי מקום תָּפוּח כעין דַּד – והוא היה המקום הכשר. אין לי אלא לעשות בו נקב קטן ולנעוץ שם שפופרת – והחלב יהיה זב ושופע כמעין המתגבר. […] לבי מפרכס, עוד מעט, עוד רגע – ומתוך פי הנקב יהא מזנק וְנִתָּז קִלּוּחַ לבן וּפושר – תְּזְזְ…." [ביאליק, "ספיח", 1938, קנא].

  העמידה אל מול הקיר, מול אובייקט דומם, שטוח ועקר, שאינו נקשר בשפע ובהנקה, מקצינה את חיפוש החלב במקום לא־לו. ייאושו של הדובר מתואר ממרחק השנים בתיאור קומי מרכך, שמשכך את הטראגיות שטמונה בו. אך למעשה אותה סיטואציה של בקשה מאובייקט דומם לחלוץ לו שד כאם מוכרת לקוראי ביאליק משירו המוקדם "בשדה", שיר אלגורי שברל כצנלסון תיאר את השפעתו במילים "השיר הזה הצמיח יותר פרי מכל הטפה פרוגראמית", ודן מירון אמר כי בשיר זה "העם היהודי הגולה כולו מתדפק על שעריו של הטבע, המסרב להכיר בו כבן מבניו ולהעניק לו מטובו". בפתח השיר מתואר האני השר כשהוא בורח נבזה ומעונה אל אמא אדמה שאינה מהווה לו מקום מקלט בעודו מבקש להיות ניזון משד הארץ:

"אֶת־פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,
אֶשְׁאֲלָה אֶת־פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל־חֵיקָהּ:
הַגִּידִי לִי, אִמִּי־אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –
מַדּוּעַ לֹא־תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?"

הדובר הדל עומד מול השפע אך אינו יכול לינוק ממנו. ביאליק מעלה באוב סיטואציה של תינוק מול אם ממאנת. הגולה הירוקה והשופעת, היא האם המניבה והממאנת, דוחה את הדובר המזדהה כבנה, ולבסוף הבן מחליף את זיקתו הרגשית והחושנית אליה בזיקה לציון שממוגדרת כטריטוריה גברית, ארצם של האבות המתים והאחים החיים העובדים אותה. למעשה, דחיית הדובר את האם מוצגת במהופך כאילו האם דוחה אותו, כהצדקה רגשית להחלפת אובייקט ההזדהות מהאם לאב וברמה הלאומית כהצדקה לשלילת הגלות.

  ואם כך, באנלוגיה שבין הילד המבקש לחלוב את הקיר לסיטואציה מ"בשדה" שבו הדובר פונה אל אם מתנכרת, והטענה ב"חבלי לשון" כי לשון האם אינה אלא לשון תחליפית, אומנת, אפשר לטעון שלא רק שאינה דומה אומנת לאם אלא שאינה דומה אם לאם. כי האם הראשונה, אובייקט האהבה הראשון, נבנית אצל ביאליק מלכתחילה דרך תחליפיה, ואלה לא פעם מתגלים כאימהות סרבניות, ואפילו מתות וממיתות. לאותה אם ראשונה "אידילית", שלכאורה נסתרת תחת אותן אימהות רעות, כלל אין אפשרות להגיע. לא ציון ארץ האבות ולא אדמת הגולה יוכלו להיות לדובר לאם יותר מאשר ילד יוכל לינוק מקיר. התשוקה לעולם מוחמצת כי היא מסומנת במקום הלא נכון. גופה של האם לא חופף את הארץ.

  ואם נשוב לעמדתו של ביאליק בריב הלשונות הרי שבשנת 1927, בנשף קבלת פנים לסופרי יידיש, שוב דימה את היידיש והעברית לשתי נשים, אך לא לשפחה וגבירה או לאם ואומנת, אלא בחר בדימוי הרמוני הרבה יותר ודימה אותן לרות ונעמי: "והנה יש בשתי הלשונות האלה איזה זווג מן השמים שלא ניתנו להיפרד. שתיהן היו נושמות יחד, היו חיות יחד זו בצד זו, שתיהן היו יונקות מצנור אחד. במקום אחר דמיתי את העברית והיהודית לנעמי ורות. בה בשעה שנעמי ישבה בבית וחכתה למלכות, היתה רות יוצאת ללקט לה שבלים".*

  האם רק בסוף חייו נסוג מאותה נחרצות שבוטאה ב"חבלי לשון"? נדמה כי הקרבה בין תיאורי האם האלמנה בשירתו לתיאורי היידיש שהוזכרו לעיל יכולה ולו לרמוז כי אותה אמביווילנטיות הייתה כנראה מנת חלקו לאורך כל השנים. מה גם שבאיגרת אל רבניצקי מאלול תרנ"ט שליוותה את שירו הראשון ביידיש שהופיע בדפוס, הוא כותב כי על אודות הילדות, שהתרחשה ביידיש, טוב לספר ביידיש, כלומר יש לספר את שהתרחש מבלי לתרגם משפה אחת לאחרת: "ומודה אני, שגעגועי הילדות הדקים, ילדות הגיתו והחדר, נוחים להיאמר בזרגון, באותה לשון שהם נבראים". כמו כן, את דו הערכיות של ביאליק בייחס ליידיש יש לקרוא לא רק על רקע שירתו שלו אלא גם בהקשר רחב יותר, של הסופרים העבריים

 

במזרח אירופה. בשנת 1906, שנתיים לפני פרסום "חבלי לשון", כתב ברנר את דברי הפתיחה שלו לכתב העת "המעורר". ברנר, שתמך גם הוא בהיות העברית שפת היישוב החדש, הדגיש כי הדבר אינו עומד בסתירה לכך שהיידיש, שלתפיסתו היא שפה בלולה וחביבה, הינה גם שפה חיה ולגיטימית, שפה בלולה וחביבה, "שפת אמותינו, אשר בפינו" [יעל חבר, "מה שחייבים לשכוח": יידיש בישוב החדש, 48].


לאור זאת, את "חבלי לשון" ניתן לקרוא לא רק כמאמר פרדיגמטי לשוני, אלא גם כמאמר שבא להצדיק גם דבר מה במהלך הפואטי של ביאליק עצמו. כתיבה בעברית משמעה גם פּרֵדה מהאם. הפּרֵדה מוכרזת בהכרחית וכחותכת ובתוך מהלך הפּרֵדה גם מוכחשת האם. אך להמרה זו של אם אחת באם אחרת, של הדחקה מדעת של שפת האם, נותרו סימנים. אלה הם סימני המחיקה כמו גם סימנים של הדבר שלא נעלם ולא עבר התכה. כי לצד דחיית היידיש והכרזה על טבעיותה של העברית כשפת אם, נמצא מהלך מקביל בשירתו של ביאליק: דחיית האם באופן רדיקלי תוך סימון עצם הקרבה אליה כחציית טאבו. המקרה המובהק ביותר לאותה משאלה שנושאת בתוכה אזהרה ואיסור תתגלה בשיר "הכניסיני". ובתוך כך, כמעט כמושכל ראשון, מוכרזת האם כלא אם. "'אתה שואל, מי יכול להיות אותו אדם שבחלום. על כל פנים אין זו אמי.' אנחנו מתקנים ואומרים: אם כן, זוהי האם" [פרויד, "השלילה", [1925] 1986].

 

* זיוה שמיר עמדה על אופיו הדינמי של הדימוי היות "ולכאורה, ברורה/העברית היא נעמי הזקנה, שירדה מנכסיה, ושכלתה הצעירה והנכרייה, אלמנת בנה המת, היא לשון יידיש הזרה, הדומה בהיבטים אחדים לגרמנית. […] נתהפכו היוצרות: עתה הזקנה היא המסייעת לצעירה לעבור את תקופת המשבר, והיא המפרנסת אותה בעונייה". [זיוה שמיר, "המשורר, הגבירה והשפחה – ביאליק בין עברית ויידיש", 2014, 15]

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp