מֹאזְנַיִם

אוטוביוגרפיה פוליטית / מיה מיטב

הזמזום, השטף, הנקישות של דברים במטבח: אלה חלק מהקולות שמארגנים את חייך.
לורי מור, איך לדבר עם אמא שלך (רשימות).

ינואר 2024

צה״ל התיר לפרסום, 21 חיילי מילואים נהרגו בתקרית קשה במרכז הרצועה; פורסמו שמות עשרה. מאה ותשעה ימים למלחמת חרדות ישראל. ״חרבות ברזל״. מי ימלל גבורות. חורבות מדינת חרבו-דרבו שמלקקת את פצעיה ומוחה שאריות של הפיכה משטרית, זו שאיימה להפוך אותה לדיקטטורה. מתי נראה את הסוף? את חשה חרדה קיומית, כאב לב, ייאוש, רצון לברוח מכאן, אבל לאן? אפילו האנטישמיות חזרה לאופנה. את בוכה על החטופים והחטופות שנמקים בשבי, על המתים, על החיים שנקטפו, על החיילים יפי התואר. זה היה יכול להיות הבן שלך. זה לא. נ׳ עדיין ישן. את לא ישנת לילה אחד רצוף מזה שלושה חודשים. כבר עשרים שנה את סובלת מהפרעות שינה, ההורמונים והאימהוּת שיבשו את שנתך. בבוקר ראית קשת בענן, זו הפעם השלישית שהופיעה מאז פרוץ המלחמה. את מחפשת סימנים, אבל אין שלום ואין ברית. מאז השבעה באוקטובר המדינה מדממת ואין מרגוע לאף נפש. חמישים שנה אחרי היום ההוא שהפתיע את ישראל ונחשב עד היום למחדל. והנה ההיסטוריה חוזרת. הפתעה! את בגיל המעבר באופן רשמי. גלי חום. יש גל מחאה נגד השתתפות ישראל באירוויזיון. נתניהו ראש ממשלת החורבן. לך לעזה.

מאי 2021

אם חשבת שמגפת הקורונה אינה אפוקליפטית דייה, טילים על תל אביב צובעים את הנוף בנופך של אימה. מבצע ״שומר חומות״. מי שומר על מי? יש לכם ממ״ד בבית החדש. מה ממ״ד, בונקר. החדר נמצא במרתף, כך שכל אזעקה שולחת את בני המשפחה והכלבה לריצה במורד המדרגות (את מבוהלת, הבנים לא. הם אומרים שהתגובה ההיסטרית שלך יותר מלחיצה מהאזעקה). מי חשבה שהממ״ד יהפוך להיות החדר הכי שימושי בבית? את ו-א׳ הקטן ישנים שם, כדי שלא תצטרכו לרוץ איתו בלילה למטה אם תהיה אזעקה. נמאס לך מהסגר, מהמסכות, מההגבלות, מהחינוך הביתי הכפוי, מלבשל לשלושה גורי אריות נוהמים שכלואים בבית. מהומות בישראל. מרוב ייאוש על החיים שנעצרו את נרשמת ללימודים באוניברסיטה, מסתגרת בחדר העבודה ומתמסרת לזום. בום. נתניהו ראש הממשלה.

יולי 2014

אומרים שמלחמות תמיד קורות בקיץ, אבל כאן הן פשוט קורות. מתרחשות. רוחשות כמו גחלים תחת האדמה הבוערת. אומרים שנתניהו מסדר לעצמו מלחמה בכל שנה בכדי לשמור על כיסאו. פוליטיקה בגרוש. לפחות מסכת הטילים הזו קצרה וקולעת. מבצע ״צוק איתן״. בדירה הזו יש ממ״ד. נחמד. התינוק שלך לא מבין שמפלס הלחץ מחמיץ לך את החלב. הוא רק בן שנה, בטח נהנה לרוץ לממ״ד עם כל המשפחה ברעש וצלצולים. את ישנה גרוע מכדי לחוש בהשפעת המצב, הוא נערם כמו עוד שכבה של קושי קיומי על שגרת חייך. שלושה בנים ילדת ואת חושבת בעצב על כך שיום אחד יצטרכו להתגייס לצבא. ואיש כבר לא מאחל, עד שתגדל לא יהיו מלחמות. איש תחת גפנו? לא בישראל. נתניהו ראש הממשלה.

נובמבר 2012

את מדחיקה חדשות, רגשות, לא קוראת עיתונים, את שוב בהיריון. בשבת ביקרתם את המשפחה בצפון, ע׳ נפל מגובה שני מטר ונפצע בסנטר. אחרי שלושה ימים בהם לא הצליח לפתוח את הפה, אתם חושדים שאולי השיניים שלו נפגעו מהנפילה. ביקור אצל הרופאה מאשש את החשש. שלוש שיניים אחוריות שבורות. היא אומרת שזה קלאסי בנפילה על הסנטר. בגן הילדים אין מקלט. גם בדירה שלכם אין. מבצע ״עמוד ענן״. ההורים מתלבטים אם לשלוח את הילדים לגן בלי מרחב מוגן. את נשארת בבית עם ע׳ שמתנהג כמו גיבור, ויוצאת איתו לחדר המדרגות כשיש אזעקה. את מקווה שבבית הבא יהיה לכם ממ״ד, רק לשם ביטחון. נתניהו ראש הממשלה.

דצמבר 2008

את מבצע ״עופרת יצוקה״ את בכלל לא זוכרת. מה היה שם? יש לך תינוק בן חצי שנה וילד בן ארבע. את מחשבת באיזו דירה גרתם אז, מנסה להיזכר אם היו אזעקות. את מניחה שכן. האם היית כה טרופת שינה והורמונלית שהצלחת להדחיק מלחמה שלמה? מה היה שם? אולי זה קשור להתנתקות? תעשי גוגל. אולמרט ראש הממשלה.

2006

את מלחמת לבנון השנייה את דווקא כן זוכרת. חזרתם לפני כשנה מניו יורק, עם תינוק ותקוות להקים בית בגליל, בסמוך למשפחה. אבל מהר מאוד גיליתם שאתם חסרים את שאון העיר. חיי תרבות. תנועת אנשים. אתם מתבדחים על כך שיש לכם בייביסיטר אבל אין שום דבר לעשות. אחרי שנה בה חלום המגורים בבית פרטי גדול עם צמחי מרפא בגינה נגוז, החלטתם לחזור לתל אביב. רק שם אתם מרגישים בבית. לכי תביני. הלב מתגעגע למרחבים ולאוויר הרים, אך הרגליים מוליכות אתכם העירה. מצאתם כבר דירה, עם חצר, בה אולי תוכלו לגדל קצת ירקות ולהיות קרובים לקרקע. יש דיבור על מלחמה, חרחורי קרב בצפון. אתם נוסעים למרכז עם נ׳ הקטן, לבקר את אחותך. א׳ מקבל צו 8. שניכם נתקפים היסטריה. את נשארת אצל אחותך והוא עולה על מדים אבל מבטיח שעם הצבא הזה הוא גמר. אזעקות בצפון. את מנותקת מהמלחמה, מרגישה זרה בארצך, חסרת בית, תלושה, לא רוצה לחזור לבית ההוא, הגדול עם הגינה. לאחר השתלשלות אירועים שדווחה לך באופן מקוטע, א׳ משתחרר מהמילואים. את והתינוק נשארים במרכז. הוא נוסע צפונה, ואורז את כל הבית בעזרת הוריו. הפעם הבאה שתפגשו תהיה בבית החדש שלכם. אולמרט ראש הממשלה.

2000-

האינתיפאדה השנייה נמשכת כחמש שנים. היו אלה שנים סוערות בחיים שלך. הצעת לחבר שלך מזה שנתיים להתחתן כדי שלא יהיו לך קמטים בתמונות מהחתונה. א׳ מסכים, את מחייכת. אחר כך יציע לך נישואים במחווה רומנטית, כריעת ברך הוליוודית וטבעת פלסטיק מהבהבת בצורת לב אדום. ואת חושבת שאין מתוק ממנו, וכמה טוב שהתגברת על יצר ההרס העצמי והמשיכה לגברים מתעללים ונוטשים. נישואים אזרחיים בקפריסין, מסיבת חתונה בארץ, Love is the best. ערב המסיבה שלכם, נופלת הרצפה באולם האירועים ״ורסאי״ ו-23 א/נשים נופלים אל מותם. את מסרבת לראות בכך עין. רילוקיישן לניו-יורק, אופוריה, ניתוק, דיכאון, קור, בדידות, וואו, היריון, לידה, חיים חדשים. אין לך מושג מה קורה בארץ מבחינה פוליטית ומבצעית, לא מקרוב ולא מרחוק. את חייה את שיא החיים שלך כפי שהכרת אותם עד אז. לטוב ולרע, את עם א׳ עכשיו. ברק ראש הממשלה. שרון ראש הממשלה.

1991

יש לך חבר חייל. יש יפים וחתיכים ממנו, אך אחד כמוהו אין. מלחמת המפרץ מתחילה באמצע הלילה, עם התקפה של צבא ארצות הברית בעיראק. אמא של י׳ מתקשרת אליך, מבקשת שתלכי להעיר את ל׳ ותבואו לישון אצלם כי אמרו בחדשות שתכף ירו טילים על ישראל. ל׳ היא אחותו של י׳ והיא החברה הכי טובה שלך, כך שאת בת-בית. ההורים שלך עזבו את הקיבוץ לפני שנה. יש חשש להתקפה כימית, נשק לא קונבנציונאלי, לכן כולם מכינים חדר אטום ומצטיידים במסכות אב״כ. הלימודים נפסקים. את מבלה עם אחיך הגדול ואשתו שנמצאת בהיריון מתקדם. חלק מהימים את עובדת במשק. מתגעגעת ל-י׳, כותבת לו מכתבים. את נוסעת באוטובוס ללשכת גיוס, המסכה מטלטלת על כתפך, באריזת פלסטיק ורודה. באבחון את מתבקשת לפרש את הביטוי ״אל עברי פי פחת״, אך לא יודעת את התשובה. בדרך את עוברת ליד הקניון החדש במפרץ, זה שנפל עליו טיל, ושנים אחר כך יכונה ״הסקאדיון״. סיום המלחמה מוכרז ערב לפני חג פורים. הרדיו מנגן ״זהו שיר אחרי מלחמה / הוא תמיד מזכיר לי תקווה״, ואתם מחליטים לארגן בספונטניות מסיבה במועדון. לאף אחד אין תחפושת, אבל אתם צעירים ושותים ורוקדים ומאושרים. הטלפון במועדון מצלצל, זהו אחיך שמוסר שהם נוסעים לבית היולדות. מזל טוב! שמיר ראש הממשלה.

1987-

מלחמות כבר לא קורות בחורף. אבל האינתיפאדה כן. את לובשת מכנסיים קצרים מידי בצבע לבן עם טי שירט לבנה (למרות שזה צבע משמין), נ׳ אומרת שזה מחמיא לך. היא חכמה ממך וכבר יש לה חבר. את מרגישה לא נוח בגוף שלך, משתוקקת להתאהב ולהבין, להשתייך. עוד לא התנשקת אפילו ו-נ׳ מספרת לך שהם כבר עושים את זה. בקיבוץ כולם התחילו מוקדם, או לפחות אמרו ככה. סערת האינתיפאדה, ההתקוממות, דופקת בעוז על קירות בית הספר של מי שבקרוב יהפכו לחיילים בצבא ההגנה. מדברים עליה בשיעורי חינוך והיסטוריה, אבל את עסוקה בדברים אחרים. ט׳ נועץ בך מבטים. הבנים מציצים לך לחולצה כשאת מרימה ידיים, חושבים שלא רואים להם. בשנה שעברה התאהבת ב-א׳, ישבתם על גג המקלט וצפיתם בכוכבים, אבל הוא לא נענה לך. בדיעבד תביני שהוא בכלל לא מתעניין בבנות. את מתחילה לעשן. שמיר ראש הממשלה.

1982-

הטלפון במזכירות הקיבוץ מצלצל בלי הפסקה, את עומדת בחוץ עם חבורת ילדים נרגשת. בכל פעם שנזרק באוויר שם של חבר משק, שני ילדים רצים להודיע לו שהוא קיבל צו 8. את קטנה מדי וכולם יודעים שאת לא רצה מהר, אז לא תקבלי את הכבוד להיות בין השליחים. מלחמת לבנון. אמא אופה עוגות שמרים ואתן מכינות חבילות לשני האחים הגדולים שלך שמשרתים בצבא. היא חרדה לשלומם. לא מזמן ההורים שלך התגרשו, ואבא עבר לגור בצד השני של הקיבוץ. המורה לערבית עם הליפסטיק האדום יוצאת למילואים. בטיול השנתי לאצבע הגליל אתם ישנים במקלט. מושגים צבאיים מתעופפים מעל ראשך. ארבעים קילומטר. אש״ף. שתי אצבעות מצידון. בכיתה את מציירת ציור של קשת בענן לחיילים הגיבורים. מפנים את חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. הדודים שלך מפונים מנואייבה, נביעות, את זוכרת ביקורים אצלם בטעם אורנג׳דה וחול. מה יש לך מאורנג׳דה? בגין ראש הממשלה.

1978

מבצע ליטני. את לא יודעת מכלום, רק בת חמש. לא מזמן המשפחה שלך חזרה לקיבוץ משהות של שנתיים באנגליה, בשליחות מטעם תנועת ״הבונים״. הגננת מציגה אותך בפני הילדים בשעת ״ריכוז״ ומבקשת שתגידי כמה מילים באנגלית. את מתביישת ובולעת את השפה הזרה על אף שהייתה שגורה בפיך. השונוּת מרתיעה אותך, את רוצה להיות כמו כולם. יום אחד עוד תצטערי שהשכחת ממך את השפה, תקנאי באחייך הגדולים שנשארה להם אנגלית טובה. את מתקשה להתרגל ללינה המשותפת בגן אחרי שטעמת טעם של בית, אפילו שהטוסטים תמיד יצאו שרופים ואמא גירדה את שוליהם בסכין. בורח לך פיפי בלילה. המצעים מגעילים אותך, נוקשים, מסריחים. ההורים מכינים לך מיטה בפינת חדרם, קיבלת אישור מיוחד לישון אצלם. השיר אבניבי זוכה באירוויזיון, ואתם שרים ״אבניבי אובו אבה, אבא קנה לי בייגלה״. הסכמי קמפ דייוויד יוצאים לדרך ואת מספרת בדיחות שנפתחות במילים ״בגין, קארטר וסאדאת יושבים במטוס״, המבוגרים צוחקים. בגין ראש הממשלה.

אוקטובר 1973

את בת ארבעה ימים. נשארת במקלט עם אחותך הגדולה. אמא יצאה לחפש את אבא והבנים, הם הלכו בבוקר לטיול בחורבות הכפר ״הושא״ והיא חוששת שלא שמעו את האזעקה. היא קראה לך ״מיה״ בלי א׳, פשוט כי אהבה את השם, אלה הם לא ראשי תיבות של מלחמת יום הכיפורים. האם בכית כשהלכה? בגלל החרדה התייבש לה החלב, ואת מקבלת מזון תינוקות מבקבוק. אחותך מבוהלת, היא רק בת שלוש-עשרה וכבר אחראית עלייך. כמה סבתות בטח עזרו לה איתך, כי שנים אחר כך את פוגשת אותן על המדרכה והן נאנחות בנוסטלגיה: אני זוכרת אותך כשהיית תינוקת במקלט. אמא רצה בכל הקיבוץ עד שמצאה את אבא ושלושת הבנים. הם דווקא שמעו את האזעקה, חזרו למשק השומם ונכנסו למקלט הראשון שמצאו. מאיר ראשת הממשלה.