מֹאזְנַיִם

אוחילה לאל* / יהודית רותם

פגישה ראשונה

ברכי דפקה על דלת משרדי בבית החולים וביקשה לשוחח איתי. היא אמרה שרופא הילדים במחלקה הפנה אותה אליי. קבעתי איתה למחרת. כשישבה מולי, היה נדמה לי שרק חיכתה לרגע הזה, הרגע שבו תפרוק הכול.

"אני לא רציתי אותו. מן ההתחלה, לא רציתי אותו."

"אבל למה? מה הפריע לך בו?"

"אני לא יודעת. אולי הגבות המחוברות שלו, אולי הגובה שלו, כלומר, הוא לא נמוך, אבל דמיינתי מישהו שיהיה בגובה של האחים שלי. גבוה באמת. ו… רציתי שיהיה… עמוק."

"מה זאת אומרת 'עמוק'?"

 "שאוכל לדבר איתו על הכול, גם על דברים עמוקים, רוחניים, גם על רגשות, ועל שאלות שאני שואלת את עצמי ואין לי עם מי לדבר עליהן. לא רק על ענייני בית ומשפחה ומה מותר ומה אסור ומה צריך ומה לא צריך."

"אז איך הסכמת להתארס אתו, אם הוא לא נראה לך מההתחלה? מכריחים אצלכם? תסלחי לי שאני שואלת אותך את השאלה הזאת, אבל ביקשת לדבר איתי ואני רוצה להבין את הרקע."

"לא מכריחים, אבל יש לחץ. הייתי כבר בת 22 ואחותי בת 21 ועוד אחות בת 19 וההורים דאגו שאני מפריעה בדרך. אמרו עליי שאני 'אגוז קשה' ו'בררנית', מילה שהגוון שלה משתנה לפי המצב. לפעמים היא נאמרת לזכותך – כי אם את בררנית סימן שאת בעלת ערך ומכירה בערכך, ולפעמים לגנותך, כי אולי את מעריכה את עצמך לא לפי שווייך האמיתי. עליי היא נאמרה כגנאי."

"איך קרה שבכל זאת התארסת איתו? את יכולה לספר?"

"נפגשתי עם כמה בחורים ואף אחד לא מצא חן בעיניי, חוץ מאחד שממש רציתי, אבל הוא לא רצה אותי, בגלל איזה פגם במשפחה שלנו. דוד אחד שהתנהג לא כמו שצריך. בכיתי בסתר, וזה לא קל בבית עם עוד שש אחיות. ואז הציעו לי את אהרון, והוא ממש התלהב ממני. נפגשנו שש פעמים, שזה נחשב הרבה אצלנו, ואימא שלי אמרה שצריך להחליט, כי כמה אפשר לסחוב את הבחור הלהוט, ולהפריע לו ללמוד, ומה להגיד לאימא שלו שלא מפסיקה לצלצל? אז קבענו וורט."

"תסלחי לי על בורותי. מה זה וורט?"

"זה הערב שהבחור והבחורה נפגשים בו ואמורים להודיע להורים על אירוסיהם. וורט זה ביידיש מילה. כלומר, החתן והכלה לעתיד אומרים את מילת ההסכמה. זאת ההחלטה הסופית ואחרי כמה ימים מתקיימים האירוסים וקובעים את תאריך החתונה במילים 'לא יאוחר מ…'. ביום של הוורט קנו לי שמלה חדשה והסתרקתי והתאפרתי יפה והורי ואני נסענו מבני ברק לדודה שלי בירושלים, וההורים שלו הגיעו מקריית ספר. ישבתי איתו בסלון ויכולתי לשמוע את הנשימות העצורות של ההורים משני הצדדים, שחיכו בחדר אחר. הם חיכו שאגיד את המילה, שאסכים."

"והסכמת?"

"דיברנו עד שתים עשרה בלילה. הוא דיבר על העתיד שלנו, כאילו אני כבר מונחת בכיסו. הוא תיאר לי את החיים 'שלנו' כפי שהוא רוצה שיהיו. בעצם, הוא לא חידש לי הרבה. כל בחורי הישיבה מדברים עם תלמידות בית יעקב שהם פוגשים על הבית התורני שהם יקימו ועל התפקיד החשוב שיש לאישה. כאילו לא ידעתי. הרי לכך חינכו אותי. אימא שלי היא המפרנסת העיקרית של משפחה בת תשעה ילדים ואבי ושני האחים הנשואים שלי יושבים ולומדים. בסוף הערב, קמתי ואמרתי שאני עדיין לא יכולה להחליט."

"למה לא יכולת? הרי התחנכת לאותה מטרה ולאותה דרך שהוא הציע לך?"        

"את זה לא הבנתי אז. היה משהו בו שנראה לי יותר מחמיר אפילו מהבית שלנו. והיה גם משהו שלא ידעתי להגדיר. היום אני כבר יודעת."

"מה זה היה?"

"קשה לי לדבר על זה. אפשר לקבל מים?"

"אם את רוצה נעשה הפסקה."

"לא. אני מוכרחה לדבר. באתי לפה בשביל לדבר. כתוב, 'צרה בלב איש ישיחנה'. והמפרשים אומרים 'ישיחנה לאחר'."

"ואני האחר?"

"זה לא מעליב אותך, נכון? את לא 'משלנו' ואת פסיכולוגית…"

"עובדת סוציאלית תרפיסטית."

"שזה כמו פסיכולוגית, לא?"

"כמעט. משהו כזה."

"זה מה שאני חולמת להיות."

"אז למה שלא תהיי?"

"למה? שאלה גדולה. סליחה. מהחדר הזה לא יֵצא כלום, נכון? את לא תשפטי אותי. אבל אולי לא תביני אותי. איך אפשר לגשר בין עולמות כל כך רחוקים?"

"תנסי ותראי. בני אדם הם בני אדם בכל מקום. זה המקצוע שלי. להבין בני אדם."

"אני אנסה. בשביל זה אני כאן. אם לא אדבר, יקרה לי משהו. זה כבר קורה לי. אני פוחדת מעצמי. את יודעת למה אני מתכוונת?"

"בוודאי. כאן את יכולה לפתוח הכול. אם את רוצה להמשיך, תרשי לי להחזיר אותך להחלטה על האירוסים."  

"כן. חזרתי הביתה עם אבא שלי. כל הדרך הבטתי החוצה, לחושך, ובכיתי בלי קול, שהוא לא ישמע. אימא שלי נשארה אצל אחותה. הייתה לי הרגשה שהיא לא יכולה להסתכל עליי. שעשיתי לה בושות. למחרת, יום שישי בבוקר, דודה שלי צלצלה. לא אותה דודה שהיינו אצלה לוורט שלא היה. דודה אחרת, שקצת סטתה מהדרך. היא שמעה על מה שקרה. בכיתי לה, 'אני לא נורמלית, אני לא נורמלית'. אבל היא צעקה, 'את לא נורמלית??? את הכי נורמלית שיש! מי אומר שאחרי שש פגישות עם בחור צריך להחליט כבר על כל החיים?'
"בשבת ישנתי כל היום. לא דיברתי עם אף אחד. חברה שלי אסתי באה לבקר אותי, אבל עשיתי את עצמי ישנה. לא היה לי כוח לשיחות נפש, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. למדנו יחד בסמינר במגמת לשון וצחקנו יחד על המורה שלנו. גם אסתי הייתה מבית חרדי, אבל שונה משלנו. פעם היא אמרה לי, בואי נשאל את המורה שלנו למה המילה רחם היא בלשון זכר. ואז אני אמרתי, זה מלשון רחמים. והיא אמרה, מה הקשר? ושימי לב שגם שד זה בלשון זכר. איך זה שהגברים משתלטים אפילו על האיברים הנשיים האינטימיים שלנו? ואני אמרתי שאולי, כשנוצרו השפות, היה מישהו למעלה שבחר את המילים וסיווג והפנה אותן – זאת לשמאל וזאת לימין. אוי, אני סתם מדברת. אולי זה לא מעניין אותך?"

"הכול מעניין אותי, ספרי לי על המורה ללשון."

"היא פתחה את המגמה ללשון בסמינר. גם לה קראו ברכה. היא הייתה גבוהה וצנומה, עם עור מלא קמטוטים יבשים, כאילו לא שמעה מעולם על קרם לחות. הפאה השָטֵנית שלה הייתה כולה אניצים קוצניים, לפני שזאת הייתה האופנה. היא שנאה מילים 'רחוביות' ושגיאות דקדוק והייתה קנאית לשפה העברית, וגם לעניינים אחרים. המשפט החביב עליה היה 'כל המחמיר, תבוא עליו ברכה'. יכולתי לשמוע אותה בליבי, נוזפת בי, 'ברכי, זה מה שיש לך בראש? המילים בשפה העברית נוצרו בהוויה האלוקית. הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם והתורה הלוא כתובה בעברית'.

"אסתי צחקה כשחיקיתי את המורה ברכה מנסרת בקול הצווחני שלה. היא פנטזה אותה מרכלת עלינו בחדר המורים: 'צריך להפריד בין השתיים האלה. הש"סניקית הזאת, אסתי יפרח. קיבלנו אותה לסמינר בתור טובה לאביה, ראש הישיבה לספרדיים. גם כן ישיבה, בית גידול לפושטקים. היא עוד תקלקל את ברכי שטיינברג, שבאה מבית ליטאי טוב. אבא שלה ראש כוילל ואת אימא שלה אני מכירה באופן אישי. ממש צדיקה'.
"אסתי צדקה. משפט ביקורת אחד בחדר המורות היה מכחיד את הסיכוי להשיג משרת הוראה שלא תאלץ אותך לנסוע שעתיים הלוך ושעתיים חזור בשני אוטובוסים לבית ספר נידח בסוף העולם. בכל מקרה, אם לא הייתה לך פרוטקציה, הסיכוי שלך היה קלוש."

 "ולך הייתה פרוטקציה?"

"לא במיוחד. למרות שהוריי היו הכי בסדר שאפשר. אבל לבחור הזה… אהרון, שכל כך רצה אותי, היה דוד חשוב, מפקח בחינוך שלנו, וזאת הייתה בהחלט נקודה לזכותו…"

"אז מה קרה לבסוף?"

"כל הזמן אמרו לי, יש לך קושי להחליט. אפילו נעליים לוקח לך זמן לבחור. מכמה חנויות יצאת בידיים ריקות עד שסופסוף מצאת מה שרצית? לבסוף שכנעו אותי ללכת לפסיכולוגית. 'היא לא תגיד לך מה לעשות', אמרו לי, 'היא רק תעזור לך להחליט, לכאן או לכאן'."

"פסיכולוגית?"

"מישהי שקוראים לה כך אצלנו. אני לא יודעת אם יש לה תואר."

"ומה היא אמרה?"

"היא אמרה לי, 'את כבר בת 22, ומי אומר שהבחור הבא יהיה יותר טוב מאהרון? ואם הוא יהיה פחות טוב ממנו?"

"והשתכנעת?"

"לא רק בגלל זה. אפילו אסתי, שהתחתנה לפני, אמרה לי, די כבר, מספיק להתלבט. ואסתי… תמיד הייתי בטוחה שהברית בינינו תתקיים לעולם. לחתונה שלי היא הגיעה עם בטן. היא יפתה וכאילו גבהה בהיריון. התנשקנו ואני בכיתי. היא בטח חשבה שבכיתי מהתרגשות, משמחה. היא לא ידעה שבכיתי על החברות שלנו. חברה שאת לא יכולה לספר לה מה שבליבך, היא לא חברת אמת. אבל למי בעולם שלי אני יכולה לספר? הנישואים שלי היו לא רק קץ הנעורים שלי, אלא גם קץ האפשרות לחברות אמיתית. תם עידן החברות והתחיל עידן הסודות.
בסופו של דבר אמרתי כן והתארסתי."

"ומה הרגשת כלפיו אחר כך?"

"מוכרחים להרגיש?"

"בחורה כמוך? כן, בוודאי."

"אני החלטתי לא להרגיש. בשלב מסוים בתקופת האירוסים הוא התחיל לחקור אותי על… סליחה, לא יכולה."

"קשה לך, ברכי? רוצה לדבר על משהו אחר?"

"לא, אני אתגבר. כן. הוא רצה לדעת הכול על המחזור שלי, אם הוא קבוע וכל כמה זמן וכמה ימים זה נמשך ואיך בדיוק… עכשיו כבר הייתי בטוחה שעשיתי טעות. הוא הרגיש בזה והפסיק, אבל מדי פעם חזר על שני דברים: שהפרת אירוסים היא חמורה מבחינה הלכתית יותר מגירושים, ושההקלה הכי קטנה שארשה לעצמי בהלכות האישות, אחרי שנתחתן, תמיט עליי אסון ותגרום לי ללדת ילדים פגומים."

"את רוצה לספר לי על החתונה?"

"התחתנתי, וזהו. החלטתי להיות האישה הכי טובה עלי אדמות. לכבד אותו ולהיענות לכל מוצא פיו. היה לי נעים להרגיש שהוא כל כך אוהב אותי, שכל כך אכפת לו ממני. כשרציתי לקנות בגד חדש הוא דרש ללכת איתי. הייתה לו דעה על כל בגד שמדדתי. למדתי להתחשב בטעמו."

"את לא רואה בזה, אולי, התערבות? רצון בשליטה?"

"לא. זאת אכפתיות. הוא בעל שאכפת לו. לכן חשבתי הרבה לפני שאמרתי לו שאין לי עניין בהוראה. זה היה עניין רגיש, כי הדוד שלו סידר לי משרה בסמינר קטן, קצת רחוק אבל עם הסעה. הוא הסתכל עליי במבט מוזר כשאמרתי לו שבכל נפשי ומאודי אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה ולעזור לנשים ולנערות במצוקה אצלנו. הוא אמר שבעולם התורני אין נשים במצוקה, אבל הוא ישאל את הרב שלו. למחרת הוא חזר עם פסק הלכה: 'הרב אמר שתוכלי ללמוד רק כשתהיי בת 26 ואימא לשני ילדים.' וכך הכול התחיל…"

"מה התחיל?"

"החטא והעונש שלי… לירון, אפשר להפסיק?"

פגישה שנייה

"מאז הפגישה הקודמת לא הפסקתי לחשוב על הפגישה שלנו היום. מרוב פחד שאשכח משהו, או שלא אבטא נכון את מה שאני מרגישה, החלטתי לכתוב. יותר קל לי להתבטא בכתב מאשר בדיבור. את מסכימה שאקרא לך כמה קטעים? זה יחסוך לנו זמן."

"בבקשה. איך שנוח לך."

"טוב אז ככה (ברכי קוראת מהר): "…בהיריון הראשון לא חיכיתי ללידה. התעגלתי לאיטי. בפעם הראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לישון בשבת עד מאוחר, להתלונן על עייפות, להתעלם מידו הארוכה הנשלחת אל החזה שלי, מגששת אחרי תגובה. הלידה הראשונה שלי הייתה בגיל 23. בן ראשון. 'בת תחילה סימן יפה לבנים, אבל עדיף בנים על סימנים', צהל בעלי ובדק את פניי לראות אם התאכזבתי. הוא ידע שרציתי בת. בת היא ההמשך שלך, האפשרות לחיות שוב את ילדותך, שכבר התעמעמה בזיכרונך. אבל האכזבה דהתה מהר. אהבתי את הבן שלי. מיד אחרי הלידה התחלתי לחשוב על הריון שני. הילד השני ייוולד, אמרתי לעצמי, וכשאהיה בת 26 ואם לשניים, אוכל ללמוד פסיכולוגיה בסמינר, במגמה הקטנה שחדרי הלימוד שלה היו סמוכים למגמת הלשון. לימדו בה מורות דתיות, לא חרדיות, שנראו לי הרבה פחות נוקשות ונחמדות מן המורות היבשושיות שלנו. אבל ההיריון התמהמה, כאילו גופי סירב לשתף פעולה. רופאת הנשים שלי הסבירה לי את הבעיה: 'המחזור שלך השתנה אחרי הלידה. הוא ארוך מדי, ואם כשהוא נגמר את סופרת עוד שבעה ימים עד הטבילה במקווה, את מפספסת את תקופת הביוץ'. פשוט כך.

"מיום ליום קצתי בעמידה המשועממת בחדר הכיתה, בתלמידות המצחקקות שהלשון העברית עניינה אותן כחביתה קרה ותפלה. יכולתי לעזור להן הרבה יותר לו הקשבתי לסיפוריהן על הבית שבו גדלו, על בעיותיהן וכמיהותיהן, לו היו המטופלות שלי, לא התלמידות שלי. לבסוף נכנסתי להיריון."

"קיבלת טיפול שהצליח לתקן את השיבוש בביוץ?"

"ביררתי והבנתי שזה עניין הלכתי לא פשוט. קוראים לזה 'עקרות הלכתית'. אני לא עקרה ולא טמאה. אני אישה שרוצה ללדת, אמרתי לעצמי. באותו חודש, לקראת סוף המחזור, התחלתי בספירת 'שבעת הנקיים' יום לפני שהייתי צחורה וברה לפי כללי ההלכה. למרבה המזל, בעלי רופף קצת את השמירה ושכח לשאול את שאלותיו החודרניות. קיצרתי ביום את הספירה, ובול! נכנסתי להיריון.
"כל ההיריון חיכיתי ללידה. ספרתי את הימים, את הרגעים. הזמן נראה לי עומד על עומדו, כאילו הוא מתאנה לי. רציתי שהעובר יפסיק כבר לבעוט בתוכי ולהפוך לי את המעיים. צא כבר מרחמי, התחננתי. פחדתי שמישהו יושב שם בשמים וסופר לי את הימים ורושם לי בפנקס השחור של החוטאים את מעשה התרמית שלי."  

"ואיך הייתה הלידה?"

"אקרא לך גם את הקטע הזה: סבתא שלי אומרת שלנשים יש זיכרון של חתולות, כי אחרת הן לא היו יולדות יותר מילד אחד. מסך שחור מכסה את הלידה, אבל כמה חורים נשארו פעורים למזכרת. אני זוכרת את אימא שלי מחייכת חיוך זוהר, 'זאת בת, מזל טוב, ברכי!' המיילדת מוסרת לי תינוקת עירומה, מרוחה במעין בוץ צהבהב. על הראש הזעיר הקירח שלה שריטות. סביב השפתיים שלה כמו טבעת כחולה. היא כמעט החליקה לי בין הידיים. 'למה הבכי שלהו כל כך חלש?' שאלתי ובחדר השתררה פתאום דממה. 'רופא ילדים דחוף לחדר לידה 8' שמעתי את המיילדת רותי קוראת ברמקול. יותר אני לא זוכרת כלום. יש לי תינוקת עם מום מולד בלב הזעיר שלה. בגיל חמישה ימים שכבה מתחת לתאורה הפלורוסנטית העזה, מורדמת, מונשמת, מבותרת לאורך החזה הצר שלה. רציתי להיכנס לחדר הניתוח אך לא הרשו לי. ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי עד שהרופא יצא אליי והבטיח שהניתוח עבר בהצלחה וש'הילדה תהיה בסדר'."

"והיא בסדר? גדלה, אוכלת?"

"חיים מיום ליום."

"ברכי, תודה על שיתוף הלב. אני חושבת שכדאי להפסיק עכשיו. תנוחי, וניפגש ביום שלישי?"

ברכי הנהנה. לפגישה הבאה היא לא הופיעה.               

* "אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן " – מתוך התפילה בימים הנוראים.