דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
אדגר / דנה שמחיוף שחף
הוא הגיע לכיתה שלה בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים. היה לו שיער חלק ובלונדיני ומבריק שהגיע לו עד האוזניים והקיף את הראש בתספורת מסודרת, ועיניים בצבע תכלת שקוף. היו לו גם קצת נמשים על האף, ופה עבה ואדום מאוד. כשהמורה הציגה אותו, היא אמרה שהוא מליטא ושהעברית שלו לא כל כך טובה ושכולם יצטרכו לעזור לו כמה שיותר. כפות הידיים של המורה נחו על כתפיו כשהסבירה את כל זה, ועדיין, הוא נראה קצת מבוגר לידה, כמו גבר צעיר ורענן בגוף של ילד.
דנה שמה לב ליופיו, זה היה ברור, אבל גם לשמו, שצלילו היה זר ומִשְׁיִי כזה, ובעיקר שונה משמה היבשושי, שם שנשאו בסתמיות עוד ילדה מהכיתה ושתיים נוספות מהכיתות המקבילות. פעם כששאלה את הוריה למה קראו לה ככה, אימה דחתה אותה בתנועת יד אגבית, ואילו אביה אמר שהוא בכלל רצה לקרוא לה דוֹנה, על שם דמות מדאלאס. כששאלה אותו שוב בפעם אחרת, אולי קיוותה לקבל תשובה מעניינת יותר, הוא אמר שרצה לקרוא לה דיינה, על שם דמות מהיפים והאמיצים.
המורה הושיבה את אדגר לידה והיא הבחינה מייד שהוא נמוך ממנה. הייתה לה עין לזה. מגופו נדף ריח של סבון דאב, וכשידו התקרבה והניחה את המחברת והעיפרון שלו על השולחן, הריח העמיק. היא הסתכלה על הפריטים שלו ואז על שלה. מחברתה הייתה מלאה באותיות מעוגלות בצבע ורוד, ובקווים ששורטטו במרקר ובסרגל. הקלמר שלה היה מלא בכל מני כלי כתיבה אבל אף אחד מהם לא היה עיפרון צהוב עם מחק ירוק כמו של אדגר.
שבועות ארוכים הם לא דיברו. הוא רק הציץ לפעמים לתוך המחברת שלה וניסה לעמוד בקצב. איך הוא אמור להבין מה זה אותיות אית"ן אם הוא בקושי יודע לומר מה התחביבים שלו כשהמורה שואלת. היא חשבה להציע לו עזרה – שיעורי עברית היו האהובים עליה, וכשעוד שיחקה בברביות נהגה ללמד אותן את האל"ף־בי"ת על לוח גירים קטן. אבל פחדה לגשת אליו, לייעץ לו, משהו לא מילולי בתוכה ידע שההנאה מהריח שלו, ממראה השיער שלו, עלולה להיות מסוכנת.
יום אחד בתחילת נובמבר הם שוחחו לראשונה. באותו בוקר התווכחה עם אימה ונשבעה שלא קר לה ושגם לא יהיה לה קר בהמשך היום, ושהיא בשום אופן לא רוצה לקחת סוודר. היא רצתה להיות יפה, שיראו את הטי שירט החדשה הסגולה שלה שבמרכזה היה רקום לב אדום וסימטרי.
היא ישבה מול המגרש בחולצה קצרה וצפתה בחבריה לכיתה משחקים כדורגל. אדגר ניגש והצביע עליה, "קר?" הוא שאל, והרי"ש שלו התרככה לה בתוך האוזן. היא אמרה שלא, ומייד שחררה את חיבוק ידיה שכנראה הסגיר אותה. הוא התיישב לידה על הספסל והרווח ביניהם היה מזערי. הם אכלו כריכים והשקיפו על הילדים הרצים והצורחים. כשאדגר סיים לאכול הוא פרם את הקשר של הסווטשרט שהיה קשור לו למותניים, "קחי," הוא חייך.
"תודה," אמרה ולקחה ממנו את האריג הרך. קצת התביישה אבל לבשה אותו בכל זאת, באמת היה לה קר.
מהר מאוד הוא התחיל להבריז מבית ספר. היה מגיע בערך שלוש פעמים בשבוע ולא נכנס לרוב השיעורים. פעם בשיעור עברית, הוא פתח את המחברת וצייר בעיפרון חמנייה. החמנייה הלכה והצטיירה על הדף בקווים דקים עם עלי כותרת צפופים וצינוריות קטנות וכהות במרכזה. כשקלט שדנה מציצה לו בציור שאל בלחש, "יפה?" ואפילו ב"יפה" הזה הלחוּש היא הבחינה במבטא שלו. היא הנהנה והוא תלש את הדף מהמחברת והגיש לה אותו.
"מתנה, בשבילךָ," אמר.
כשנשמע הצלצול הוא הכניס את חפציו לתוך הילקוט, הרים אותו מהרצפה והשאיר אותו פעור על הכתף עם תהום בפנים. הוא כבר היה ליד הדלת כששמעה את עצמה קוראת לו, "אתה רוצה עזרה בשיעורי בית?" וכששתק רגע הוסיפה, "אפשר ללמוד ביחד את הבניינים החדשים."
"לא צריך," הוא היטיב את רצועת התיק על כתפו, "תודה," אמר ויצא החוצה בצעדים ארוכים.
בינואר היא חגגה בת מצווה באולם אירועים קטן. ביום שבו חילקה את ההזמנות לכל הכיתה אדגר לא היה, אז היא חיפשה את כתובתו בדף הקשר שהיה מודבק לה בתוך היומן. למזלה הכירה את הרחוב שלו שהיה בקרבת בית הספר, ובסוף היום הלכה לשם. היא קיוותה שרגע לפני שתכניס את ההזמנה לתיבה הוא יחזור לבניין, או בדיוק יֵצא, ואז תוכל להגיש לו אותה בחגיגיות. אבל אחרי שעמדה שם כמה דקות הבינה כמה מביש זה יהיה אם יראה אותה מחכה לו, אז דחפה את המעטפה הצבעונית לתוך התיבה וברחה משם.
כשקיבלה את פני הילדים למסיבה ולקחה את המתנות מידיהם הייתה במצב רוח טוב, ונהנתה לדמיין את עצמה יושבת בחדרה אחרי שזה ייגמר, מוקפת בניירות עטיפה נוצצים ובמתנות. אבל היא פחדה שאדגר לא יגיע. פחדה שאולי שלשלה את ההזמנה לתיבה הלא נכונה, או גרוע מכך – שהוא ראה את ההזמנה וזה לא הזיז לו.
הערב היה בעיצומו כשהוא נכנס לאולם. היא רקדה עם בנות הכיתה וקלטה אותו עומד בכניסה עם משהו ארוז וגדול חבוק תחת זרועו, בלי שקית. כשהתקרבה אליו ראתה ששערו סורק הצידה עם ג'ל ושהוא לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת. הוא נראה לה קצת מצחיק וקצת כמו נסיך יפה מסרט מצויר.
הם רקדו כל הערב יחד. ואולי לא ממש יחד, אלא פשוט אחד מול השני. היא נהנתה לרקוד ככה, בקרבתו, הוא רקד שונה מכל הבנים בכיתה, תנועותיו היו מוזרות וארוכות והוא נראה חופשי. כשהמוזיקה נחלשה לקראת סוף המסיבה הם הלכו יחד לשתות טרופית. היא לא הפסיקה להסתכל על שפתיו האדומות שעטפו את קצה הקשית הצהובה. הוא גמע את כל הטרופית במהירות ואז נאנח וצחק. גם היא צחקה. הם נשענו על הקיר השחור ושתו טרופית נוספת.
"אני עובר לעיר אחר," אמר פתאום, "אבא שלי קיבל להיות מורה באוניברסיטה באר שבע."
היא הביטה בו מבולבלת, "מתי?" שאלה.
"עוד שבוע," אמר, ועיניו נראו בהירות מתמיד מכל הניאון שהשתקף בתוכן.
היא קימטה את הטרופית שבידה, "בהצלחה," אמרה, והלכה לחברותיה.
בלילה, אחרי שקרעה את נייר העטיפה מהמתנה האחרונה, המתנה שהוא הביא לה, גילתה מנורת סיבים שהאירה את חדרה בסגול ובכחול, ועם האורות המרצדים האלה נרדמה.
בשבוע שלאחר מכן התעלמה ממנו בכיתה ובהפסקות. אפילו כשצייר לה חמניות משונות לא התייחסה, והשאירה את הדפים על השולחן. ביום האחרון שלו בבית הספר הוא הביא עוגת שוקולד שאימו אפתה. המורה אמרה שאדגר אולי לא היה איתנו הרבה זמן, אבל הוא בהחלט השאיר חותם, ואנחנו אוהבים אותו ומאחלים לו בהצלחה בהמשך הדרך. הוא אמר, "תודה רבה" ודנה חיקתה בקול רם את קולו הגבוה, "תודה רבה, תודה רבה," והרי"ש רעדה בתוך פיה. כולם הסתכלו עליהם וצחקו. המורה נזפה בה ואמרה שזה ממש לא מתאים לה. אחר כך שחררה אותם רבע שעה לפני הזמן, אחרי שאכלו את כל העוגה.
דנה ברחה מהכיתה לפני כולם והלכה לשבת על חומת הלבנים מחוץ לבית הספר, לחכות שם לאימה. היא ניסתה לקרוא בעותק שלה של "פצפונת ואנטון", אבל המילים היטשטשו והאותיות התרחבו והתמזגו זו בזו.
"דנה," היא שמעה מגבה את קולו הדק של אדגר. גופה החליק מטה מהחומה ורגליה ניטעו במדרכה. הוא נעצר מולה מתנשף מריצה. הם עמדו זה מול זה.
"להתראות," אמר כאילו הרגע למד את המילה, כאילו הוא אחת הדמויות בספר שהחזיקה בידה. כשחיבק אותה הרגישה את עצם החזה שלו נצמדת לשלה, הם היו באותו הגובה בדיוק.