מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

אברהם ג./ יוסי עוזרד  (סיפורי ילדות בקיבוץ)         


הסיפורים המובאים כאן במדור מיוחד הם מבחר מתוך אנתולוגיה שבכתובים על ילדות בקיבוץ ובה 33 טקסטים של יוצרים בני ובנות קיבוץ, שאותה חלמה וערכה מרב זקס פורטל יחד עם דני זקס ושרון רשב"ם פרופ, שציור שלה בנושא מופיע בשער הגיליון.

                     

השלפשטונדה הייתה חובה. בשעות החום המשק עצר ממלאכתו. אנחנו הושכבנו בבית הילדים והמבוגרים הלכו לנוח בחדרם. שעתיים קדושות של שקט מופתי, בחבל ארץ נידח על גבול סוריה. אוויר עכור נישא ברוח שרקייה, גלש מהרי הבשן ולכלך את החצר. הפרחים הרכינו ראש, והדשא של מגרש הכדורגל הצהיב. החצרן החסכן סגר את ברז ההשקיה.

על המגרש, אברהם ג. במכנסיים קצרים ובגופייה אפורה הקפיץ בקלילות כדור על רגלו. הוא כדרר, ובתנועה מהירה בעט ביעף את הכדור לרשת השער. אברהם ג. התאמן לבדו. מעט ידענו על האיש הגבוה והצנום. הוא לא ניחן במבנה גוף ספורטיבי. אפו היה נשרי ושערו החלק הקליש. בקיץ לבש מכנסיים קצרים מדי שחשפו רגליים דקיקות. בהליכתו התנדנד כקנה ברוח, וידיו התנפנפו כמו להזיז את האוויר מדרכו. על אותן ידיים נחקק בקעקוע כחלחל המספר 74132. מכל ניצולי השואה בקיבוץ, רק לאברהם ג. היו שני קעקועים. מדוע נחרט המספר פעמיים? איש לא ידע.

אחרי השלפשטונדה באו הקימה וההתארגנות לקראת הליכה לארוחת ארבע בחדר ההורים שהייתה בחמש. אבא שתה נס קפה, קרא בעיתון ונשנש חתיכת עוגה. "למה לאברהם ג. יש שני קעקועים?" שאלתי. אמא הרצינה ואבא הוריד את עיניו מ"על המשמר" ונעץ בי מבט קשה: "ככה… ואל תשאל שאלות מטופשות" והמשיך לקרוא בעיתון.

הערצנו את אברהם ג., הוא היה כוכב נבחרת הכדורגל הכושלת של הקיבוץ. היריבים זלזלו בו, והוא, המבוגר מכל השחקנים, פיצח הגנות ביכולת הבקעה הנדירה. בזכותו נחלצה כל שנה קבוצת החובבים שלנו מירידה לליגה נמוכה יותר. "פושקאש" – זה היה הכינוי שהצמדנו לאברהם ג., כשמו של השחקן ההונגרי הנהדר.

בירושלים התנהל משפטו של אדולף אייכמן. בזמן העדויות פסקה העבודה במשק. החברות והחברים הסתגרו בחדרם והאזינו לרדיו. בלילות, התמזגו יללות התנים עם יבבות הבכי שבקעו מהחלונות הפתוחים. השואה שהוצנעה צצה ועלתה בכל שיחה ומפגש. החיים שטופי השמש בקיבוץ השתבשו. תוגה ומועקה בקיץ הביל ולח.

בזמן המשפט, הפסיק אברהם ג. לשחק כדורגל. בלעדיו קבוצת הקיבוץ ספגה הפסדים והתדרדרה לתחתית הליגה. ליבנו נחמץ והחלטנו לשכנע את אברהם ג. לחזור ולשחק. בארוחות הערב הוא ישב בשולחן קבוע בקצה חדר האוכל עם אנדה. אישה קטנה, עגלגלה וציפורית למראה. אזרנו אומץ וניגשנו לשולחן של אברהם ג. ואנדה. עמדנו שותקים והבטנו בהם. אברהם ג. הרים ראשו מצלחת המרק ועיניו המימיות בהו בנו. "רק בגללך… אנחנו מפסידים כל הזמן… בסוף נרד ליגה." אברהם ג. לא התרשם, שתק והמשיך לאכול. הרהבתי עוז, "למה יש לך שני מספרים?" שאלה ששנים חיכתה להישאל. אנדה הליטה פניה בידיה, אברהם ג. סימן לנו בעצבנות להסתלק משולחנם. הם הורידו את הכלים ברחבת חדר האוכל, ללא סימן של חיבה נפרדו וכל אחד הלך לחדרו.

למחרת אברהם ג. נכנס לכיתה שלנו לבוש בפיג'מת פסים קצרה למידותיו ובידו כדור סמרטוטים. "כולכם מכירים את החבר אברהם, נכון?" שאלה המחנכת. היה שקט מתוח. אברהם ג. נשען על שולחן: "זה הבגד שלי מגטו טרזיינשטט…" וחיוך עקום עלה על פניו. הוא הוציא ממחטה מכיסו וקינח את אפו הגדול. "בכל יד יש לי אותו המספר. אנדה, אחותי הקטנה פחדה, אז ביקשתי עוד אחד, שתראה שזה לא נורא." אברהם ג. שילב את ידיו מאחורי גבו ונראה זקן מגילו. "בגללך נרד ליגה…" לא התאפקתי. עווית קטנה עברה על פניו של אברהם ג.: "הכדור הזה הציל אותי." הוא חייך והקפיץ ברגלו את כדור הסמרטוטים הבלוי. "פעם בעטתי חזק והכדור התגלגל מעבר לגדר המחנה. הייתי צעיר וחזק, הצלחתי לעבור את הגדר ולהביא את הכדור בחזרה. ככה נולד הרעיון לברוח. בלילה לקחתי את אחותי וברחנו מהגטו. הלכנו עד שהגענו ליער ושם התחבאנו. כמה זמן הסתתרנו אני לא יודע, היינו רעבים ואכלנו קליפות עצים וחיות קטנות שתפסנו. לבד שרדנו." קולו של אברהם ג. נחלש, "עכשיו הבחורים שלנו תפסו את אייכמן," אמר באנחת רווחה, "אני כבר לא צריך לשחק כדורגל. אם תפסנו את אייכמן, אז אנחנו ניצחנו." אברהם ג. לקח את כדור הסמרטוטים ויצא מהכיתה.

באותה שנה הוצא אייכמן להורג. נבחרת הכדורגל של הקיבוץ ירדה ליגה ונשכחה. אברהם ג. נהרג בתאונת דרכים כשנהג במשאית הקיבוץ העמוסה בארגזי תפוחים. הוא נקבר על הגבעה ביום שרב, בצל ברושים עטופי אבק. כדורגל הסמרטוטים ובגדי האסיר הונחו בארונו לבקשת אחותו. למחרת ההלוויה ארזה אנדה את חפציה ועזבה את הקיבוץ.

 

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp