מֹאזְנַיִם

אבד במלחמה

מיה סביר

נוסף לקשיות הלסת ולהסתיידות האצבעות וללפיתת התוֺך עד כי הדיבור הפנימי שלי נעשה לא יותר מגמגום קלוש, כשתקשרתי עם אנשים אחרי שבעה באוקטובר – בארץ וגם מחוץ לה – התברר, בתוך שעות, שמעבר לקושי למלל את עומק והיקף הזוועה ומעבר למגבלה האינהרנטית לניסיון להעביר חוויה למי שאינו נמצא בתוכה, יש קושי נוסף. שכן המלחמה לקחה חיים ולקחה בתים ולקחה שלמות פיזית ונפשית ולקחה תקווה, וגם לקחה את המורכבויות.

   רצח והפצצות מהאוויר וביתור וחטיפה וגירוש ואונס ומנהרות והתעללות וטילים ומחנות פליטים ורעב פעלו כסכין חד שחתך את המציאות – שהיא ברגיל דבר מה חי ונושם ומרובד ורבגוני – לקטגוריות קשיחות ואטומות שעל מנת לחשוב דרכן צריך למחוץ ולמעוך את חומרי הנפש, וכל כך הרבה מהם נותר בחוץ. קשה לאפיין את אותם חומרי נפש שנשארים על רצפת חדר העריכה של התודעה ואולם נדמה לי שנכון לומר שאלה כל הדברים שאינם מענה פשוט לשאלה: אתה ישראלי־יהודי (או בצד של) או אתה פלסטיני (או בצד של)? וכך, היות אדם מורה או רופאה או הורה או אח או חברה, אוהבת מוזיקה או משחקי מחשב או ספורט או ספרות אינם ממן העניין. כל אלה נותרים מחוץ לבגד הלאומי־אידיאולוגי שאדם נאלץ בעת הזאת להידחק אליו, ובני אדם נעשים פחות אנושיים ויותר קריקטוריסטיים.

   באותו אופן, גם השיח נעשה עבד לעריצות הפשטנות. הוא נעשה שטחי ודוגמטי עד כי פעמים רבות כלל אינו עונה על ההגדרה הבסיסית ביותר של תקשורת – חליפת רעיונות, רגשות וידיעות. במרחב זה, שמאופיין בעצלות אינטלקטואלית, הדיבור אינו דיבור כי אם הטחה וחילופי הדברים נושאים אופי מקבצי: מי ש"בעד" ישראל נדרש להזדעזע ממה שחמאס עשה בשבעה באוקטובר (לא קשה) אבל גם להשתיק כל ביקורת על העוצמה והאופי של התגובה הצבאית של ישראל בעזה (קשה), ולעצום עיניים מהכיבוש (גם). מי ש"בעד" הפלסטינים נדרש להיחרד מהמלחמה שישראל משיתה על עזה (לא קשה) אבל גם ליטול חלק באיזו המעטה בחומרת הזוועות שהתרחשו בשבעה באוקטובר (קשה), לעיתים עד הכחשתן (גם).

   אצל ישראלים־יהודים ואצל פלסטינים השתלטו חשדנות וצדקנות על כל חילופי דברים. אלה וגם אלה שרויים במצב תודעתי של מימוזה ביישנית, צמח מטפס שמכונה "הצמח הרגיש" או, בפשטות, "אל תיגע בי", שכן די ברפרוף על פני עלעליו וכבר הם מתקפלים פנימה ונסגרים. סְאָתָם של אלה וגם של אלה מָלְאה עד כי אינם מסוגלים לשאת מורכבות, שכן מורכבות מחייבת הכרה בקיומם של גוונים ונכונות להכיל ניגודים וסתירות. היא מחייבת פקפוק באמירות מוחלטות ובמה שנראה כאמיתות שלא ניתן לערער עליהן. לפעמים נוסף למצב התודעתי הזה של המימוזה הביישנית גם אלמנט של דרישת הוכחת נאמנות או חיפוש הוכחה להיעדרה, וכל חריגה ממה שמתיישב בול, במדויק, בתוך הקטגוריות היה להוכחה לכך שהנה, נמצא רבב באדם. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מדברת עם ישראלים־יהודים על המציאות המחרידה בעזה ומייד נדרשת להצהיר שאין בדברים סלחנות כלפי המעשים של השבעה באוקטובר, כאילו עצם הנחת האסון שלנו באותה שיחה עם האסון הפלסטיני מגמדת את הזוועה; שוב ושוב מצאתי את עצמי מדברת עם פלסטינים ונוכחת שהזעזוע שלי מהשבעה באוקטובר מעורר בקרבם קוצר רוח, כאילו פשעי הישראלים־היהודים לאורך השנים הכשירו באופן כלשהו את מה שנעשה. עבור רבים, גם יהודים גם פלסטינים, עצם ההקבלה בין הסבל של אלה לסבל של אלה היא פוגענית, בלתי נתפסת, בלתי נסבלת, ומי שעורך השוואה כזאת נדון להוכיח את חפותו. בהקשר זה, חפות משמעה לא לערער על החלוקה של הקטגוריות.

   ואולם יש מצבים שבהם על התודעה החפצה בשימור אנושיותה להתפרק מהקטגוריות האלה של "אנחנו" ו"הם", להישמר מהן מכל משמר. אלה מצבים שבהם כל מה שהתודעה אמורה לייצר זה תועפות של אמפתיה, ומה בין אמפתיה ובין תבניות של "אנחנו" ו"הם"?

   למשל, גבר כבן שלושים. סביבו מתקהלים ילדים ומבוגרים שאחד מהם הוא שמצלם את הסרטון וקצת אחר כך משגר אותו לעולם מתוך עזה. ברקע מיתמר עשן של אחרי הפצצה אבל הנוכחים אינם נותנים לכך את דעתם, כאילו זה עניין של מה בכך ואנשים ופצצות מאכלסים ברגיל את אותו המרחב. האיש מחזיק בידיו תינוקת. אולי זאת בתו, אין לדעת, ואולם זאת התחושה שעוברת וזאת ההבעה על פניו, הבעה של אדם שאיבד הכול. התינוקת לבושה בגד ורוד ואפור עם כוכבים לבנים. הגבר מחזיק אותה מעט רחוק מגופו, בזרועותיו המושטות לפנים, ופניה של התינוקת אל האנשים שמקיפים אותו. הוא מתרוצץ בין ההריסות. הכול אפור, מאובק. אנשים מתקרבים אליהם ונסוגים, מתקרבים ונסוגים. שתי ילדות עומדות זו לצד זו, עדות להתרחשות. הן בוכות. איש לא ניגש לנחם אותן כי הקשב כולו נתון לגבר ולתינוקת. פניה של התינוקת חלקות, שלוות, והעיניים שלה עצומות. אלמלא גפיה התלויים ממנה ברפיון בובתי וראשה השמוט הצידה בהגזמה, אפשר היה לחשוב שהיא ישנה. האיש צועק את שמה ואת גילה: זֵיינָה (בערבית: אהובה, יפה)! בת חמישה חודשים! זיינה! לפריים נכנס פרמדיק, שלוקח אותה מידיו בעדינות ונכנס לאמבולנס. הוא יושב, התינוקת בחיקו. הוא מתבונן בתינוקת, מלטף את ראשה. הוא מרים עפעף אחד שלה ומסתכל לתוכו, ובולע רוק. בודק את הדופק שלה, ומרים פניו ממנה. הוא מחבק אותה בעדינות אין קץ. היא מתה.

   למשל, נער בן שבע עשרה. הוא לובש גופייה לבנה ומכנסיים קצרים. צווארו עדוי שרשרת ועל אחורי זרועו הימנית מקועקע פרפר, כאילו יש מקום ליופי בתוך כל זה. יש לו חתימת שפם, והוא יחף. מצלמת הגו־פרו שמותקנת על הראש של מחבל חמאס משדרת את ההתרחשות בשידור חי. מדי פעם נכנס לפריים אחד המחבלים, לפעמים מבצבץ הנשק האוטומטי שמכוון אל הנער. הם הולכים בשבילי הקיבוץ, הנער ראשון ואחריו קבוצה של מחבלים. בית בית, הנער נשלח לקרוא לשכנים לצאת החוצה, וכשהם יוצאים למשמע קולו המוכר של השכן, המחבלים רוצחים אותם. לעיניו. הם מגיעים לבית נוסף. הנער מנסה להציל את השכנים ומעמיד פנים שאין שם איש. "איפה כולם?" שואל המחבל. "אני לא יודע," עונה הנער, אבל הם נכנסים לבית. הנער ממשיך בניסיונותיו. הוא פותח דלתות של חדרים וארונות, כמו כדי לספק הוכחה שהמקום ריק, וכל העת רובים אוטומטיים מכוונים אליו. הם מגיעים לדלת הממ"ד והנער מדגים שהיא נעולה ואז עושה מין מחווה של אין־מה־לעשות־אין־כאן־אף־אחד. קשה לדעת אם הוא מאמין שיצליח לשכנע את הגברים החמושים שמקיפים אותו, אבל הוא מנסה. אבל המחבלים מאיצים בו, והוא קורא אל השכנים: תפתחו את הדלת! צאו החוצה! הדלת לא נפתחת. אולי היושבים בו מבינים מה קורה. אין לדעת. נורות כמה יריות על הדלת, שמעברה השני הורים ושלושה ילדים שיושבים על הרצפה בחושך, בלי להוציא הגה בזמן שהאב מחזיק את ידית הדלת בניסיון נואש להגן על משפחתו. אבל אחרי היריות הדלת נפתחת. על הרצפה מוטלת הבת הגדולה, בת שמונה עשרה, בתוך שלולית דם. היא מתה. אחד המחבלים לוקח את הטלפון של האמא, ומרגע זה ההתרחשות כולה משודרת גם בפייסבוק שלה, בשידור ישיר. וכך, בני משפחתם רואים אותם על המסכים: האמא שיושבת על הרצפה עם שני ילדיה הצעירים שבוכים ושוב ושוב שואלים אם זה נכון, אם אחותם באמת מתה; האבא שיושב לידם, ראשו שמוט בתנוחה חסרת חיות של אדם שוויתר, ידיו מגואלות בדם של בתו המתה, ששוכבת עדיין בתוך שלולית דמה, והוא אינו מוציא הגה מפיו. בעוד כמה שעות ייחטף האב ואילו הנער השכן, אחרי שיסיים את התפקיד שאולץ לבצע כשותף של רוצחים, יירצח בעצמו ביחד עם אמו ועם בן זוגה. בנותיו של בן הזוג ייחטפו.

   האיש והתינוקת בעזה מגלמים את השרירותיות המוחלטת של אלימות אדישה. באקט שאין פחות אישי ממנו ובכך נעוצה מפלצתיותו, גורלם של בני אדם נחרץ בהפצצה מהאוויר שנמעניה חשובים כקליפת השום. ואילו הנער והמשפחה מגלמים את הקצה השני, האישי מאוד, שהרי הזוועה שהתרחשה שם התקיימה במרחב שבו התקיימה בין הנער, המשפחה והמחבלים תקשורת. הוחלפו מילים, מבטים, מחוות גופניות, הבל פה. מורכבות משמעותה היכולת לתת לסיפור של האבא המחזיק את התינוקת המתה שלו או לזה של הנער שמוכרח לשתף פעולה עם הרצח של שכניו לעקוף את התבניות הקשיחות של "אנחנו" ו"הם" ולחדור לתודעה, לעורר בה את האמפתיה, שהיא האופניים שעליהם רוכבת המורכבות והיעדרה לעולם אינו מוגבל להתייחסות ל"הם". היעדרה זולג גם אל ההתייחסות ל"אנחנו", מחלל ומזהם אותה.

   יותר מדי ישראלים־יהודים מגיבים במשיכת כתפיים לסבל הבל יתואר שישראל משיתה על עזה. יותר מדי פלסטינים מגיבים במשיכת כתפיים לסבל הבל יתואר שחמאס משית על ישראל. והרי אין זה סביר לטעון שהיהודים והפלסטינים נולדו פגומים, חסרים את היכולת לאמפתיה. אמפתיה היא יכולת מולדת, ואולם החיים בתוך סכסוך, חיים שהם הלכה למעשה מצב הישרדותי, שוחקים אותה. מנגד, זאת יכולת שמתפתחת בתהליך של פיוס, שנוסף להיותו מאפשר חיים ומאפשר נורמליות, הוא גם מגדל ומרחיב את התודעה.

מתוך ״על הפיוס, אחרי שבעה באוקטובר״ שיראה אור בהוצאת "אפיק"