דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אבדון / מאיר פינקרט

עכשיו יותר טוב. כן, אני, צל הנפש שלך, ניצב על הקבר במלוא קיומי. אתה כבר בר מינן, כמו שאומרים, מוות מהיר היה לך. ואני, רוח הרפאים של מותך, קמתי כמצֻווה ללוות אותך עד קץ הזמנים.

במחילה. הספקתי לדפדף בדברי ימיך. לא ניתן להסתיר את שחלף מולי. ראיתי יַלְדוּת והתבגרות, ראיתי תשוקות. ראיתי עולם ראוי ונדיב ועתיד שופע אור. ראיתי גם ראיתי איך הכול נעצר באחת. שש בבוקר. קר. אתה לבד בחוץ. אתם שלושה בעצם. נדברתם לצאת עם דגלים ושלטים לקרוא לשלום, לאחווה ואנושיות. ראיתי איך תחת שמי בגידה בהירים ושמש בוקר מסנוורת נחת עליכם הדבר. הקרקע נשמטה, וכמו באירוע קוסמי מחריד הופיעו מולכם פרשי האפוקליפסה, נושאי מלחמה ומוות.

  השניים האחרים נורו לפניך, חטפו וקרסו מייד. אתה לבד, שלחת ידיים נואשות. “לא, לא,״ לחשת, משהו בבטן התהפך אלא שבתמימותך לא חזית את תאוות הרצח.

  אתה, זאת אומרת אני – נפלת. ואני, זאת אומרת אתה – קמתי. תחילה בהיסוס, שמא מוקדם מדי, שמא בכל זאת תחיה, אך זה היה חזק משנינו.

  מישהו נכנס כעת לבית העלמין, בן משפחה או חבר. הוא לא יכול לראות אותי, מלאך הרפאים העומד על קברך. גם אם יחוש, זה יהיה עמום, כבד, לא נעים.

  לא הכינו אותי לזה. כעת, חסר אונים, אני חייב להבין. אני מוכרח לחשוב, עד כמה שמותר לי. אתה בטח זוכר את הימים הבלתי נגמרים של המגפה העולמית. את המסכות, החרדה המכרסמת, הווירוס המסתורי. לא הייתי כאן בימים הריקים ההם כשיקום זר קם מול עיניים חרדות. התנועה הייתה אז חרישית. מטוסים קורקעו. הכבידה אמנם נהגה כמנהגה, אך גם אני, שעדיין לא באתי לעולם, יכולתי להרגיש את הזמן חולף במלוא ממשותו כאילו היה חומר, כאילו אפשר ללוש אותו, לגעת באצבעות. רוחניות מילאה את האוויר. המלחמות נעלמו ושלום עולמי ירד על העולם. שלום זמני, מוזר, שלום בתולי.

  בערבים כתבת לעצמך "הגיגים מעולם שיצא מדעתו":

  הכול חדש עכשיו. הריח, הרחש, הנימוס, המרחק בין בני האדם. אני מתגעגע אבל משתיק את הרגש, קובר אותו עמוק בפנים. אני חושש להגיע לתובנות, חושש להילכד, חושש לשעבד את האנרגיה היחידה שלי.

  נשמרת היטב מפני המגפה. הקפדת על ריחוק ושלווה ירדה עליך. מתוך דחף חזק שטפת את שקיות הניילון שארזו את המזון. ייבשת אותן על חבל כביסה ואספת אותן יבשות לאכסן באיזו פינה, כמו אגרן כפייתי. מרחף בתוך רִיק ותלוש בפיתול הזמן הסתגרת במשך שבועות. לא היה בך דבר מלבד הישרדות, לקום בבוקר ולראות שהאוויר בחוץ עדיין צלול.

  מפתיעה הכרזה שכתבת אז על גבי קרטון רחב ידיים להניף בחוץ.

  “תנו סיכוי לשלום״ כתבת. בגעגוע, בציפייה לזמנים בהם התקווה הייתה נכס יקר. הכמיהה לשלום נראתה אמנם קצת מגוחכת, אך לא ויתרת על השלט כדי לצעוד איתו כשהמגפה תיעלם.

  עברו חודשים, נאספו לשנה. עוד שנה חלפה ונותרת חסר מיקוד, מסתיר בתוכך ספק חבוי. החמלה שבה למקומה ואתה לכרזה. לא חשבת ששלום מתפרש אחרת בשפות שונות. לא העלית על דעתך שפציפיזם היא סחורה נחשקת למי שמתעלם מיצר האדם.

  אני מרגיש שאני מתחיל למעול בתפקידי. חייב לדבר אליך בעדינות, בלחש, לא להיות נחרץ כל כך. לדבר בשקט ונימוס, להרגיש אותך, לא להיות בוטה בדברי על תמימות, על אחוות חלשים, על רכי לב רחומים.

  “לא כך מתים,״ פלטת בתדהמה כשנפלת על אדמת הבוקר הקרה. עכשיו אתה אבוד, את זה אני יודע. אבל גם לי, המוות שלך, אין קיום בלעדיך.

  אתה נפרדת ואני נולדתי. לאט הגחתי לתומי. דבר מה כיוון אותי לראות את הילד התמים בן התשע נפרד לעולמים. היית ילד חושב, לא חושש מכלום, מרגיש את הזולת ומצמיח תודעה. הסוף היה רחוק, המוות היה מוסתר היטב. כמו רבים האמנת שתחיה לנצח.

  אולי אביא זר פרחים טריים לשים למראשותיך.

  הם השאירו אותך שוכב בשדה. נשמת, עדיין אפשר להציל. לא היית לבד, היו איתך אחרים ללא רוח חיים. לא האמנת שבני אדם כמוך באו להרוג ללא אבחנה, לקטול בצהלות שמחה. שיתעלמו מהאימה על פניך, “לא, לא, אני לא, אני כלום, אני רק פה בגלל…״

  צרור היריות שקטל אותך היה החלטי. נביחה קצרה ואז בא ההלם. היכן היַלְדוּת שלך? ההורים, החלבן? זה היה החלבן או מוכר הסברס? היית נער שאפתן, חשבת על שלום ואחווה. טוב שלא ראית כיצד בעיניים בורקות והילולת מוות רוצצו בפטיש ראשי תינוקות. גם על האימהות לא חסו. מוות והרס וירי מתנגן, הקרקע נשמטת, חיל ורעדה.

  “אבא, הם יורים עלינו, אבא, תציל אותנו, אנחנו לא יכולים לזוז.״

  “איפה, איפה את? תשלחי מיקום, איפה אתה, אלוהים.״

  זוג הורים צעירים נכנסים כעת לבית העלמין. הם באים לעלות על קבר בנם הקטן, גם לו תלולית עפר כמו שלך, ללא מצבה.

  “לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו״, נאמר לפני שיצר האדם נחשף. נכון, הוזהרתי, אך לא הכינו אותי למראות של טבח. רק ליווי שיגרתי הובטח, חובת קיום מרוחקת, רק משמר כבוד לממלכת המתים.

  אני, רוח רפאים קודרת, מתהלך בכבדות כבר ימים ארוכים, נושא בתוכי בכי פנימי. משהו מאנושיותך דבק בי. משהו מרגשותיך, מפחדיך. אבל רגע, הם באים שוב מתוך הערפל. אני רועד, משהו בתוכי קורס ורגש הנקם גואה. כנפיי נוגעות בך מתחת לאדמה, נשמתי העלובה נעתקת ומבעד למסך החרון מפעפע כעס מצמית. אני זקוק לאוויר… החיים יקרים מאוד.

  ספק אם אמצא את השער וספק אם יהיו שערים נוספים. ספק אם אמצא שומרי סף כבירים, או משגיח גדל גוף ופרעושים בצווארון פרוותו.

  מערות הנפש המוארות כעת באור פשוט, מהבהבות חלושות מול מצפון מותש. מן הסתם לא אמצא כלום. לא ערכאה מעבר לשער ולא זקיף על משמרתו. לא יהיה דבר במקום בו אני ואתה ממתינים יחד, מול האבדון.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp